הביטלס, פיתגורס, ובית הספר המעבדתי של דיואי. בקצה המזלג על פילוסופיה וחינוך. 

"הופעתם של הביטלס בארץ תשחית את הנוער!" משפט שיוחס לקברניטי המדינה מ- 1965, מוצא ביטוי בפילוסופיה היוונית. בואו נבחן לעומק, אם יש דבר כזה מוזיקה רעה? אם כן, אז יש גם כזו הנקראת "טובה", אבל בואו נתחיל בהתחלה.

בין הפילוסופיה והחינוך מאז ימי קדם, יש קשר הדוק, ולא רק במובן התיאורטי אלא באופן החינוך הראוי להתנהלות האדם שהעסיק ומעסיק עד היום את הפילוסופיה. נדמה כי סוקרטס (470-399 לפנה"ס) הוא המחנך הראשון (אם נתעלם מהסופיסטים שלא השאירו אחריהם משנה סדורה), שמביא בכתביו תלמידו - אפלטון (427-347). סוקרטס נמצא בחיפוש מתמיד אחר המידה הטובה, המשקפת בתואם (הרמוניה בלעז) את הנכון, הטוב והאמיתי. סוקרטס שוטט ברחובות אתונה, ובפגישות מקריות לכאורה, הטיל על שותפיו לשיחה שאלות תמימות (שוב לכאורה), המתגלות בדיעבד כדרך גאונית להוכיח לבן שיחו שאין לו מושג מהו הנכון הטוב והאמיתי. אנשים נשארו בסימן שאלה גדול לגבי אמונותיהם, וסוקרטס כמעט אף פעם לא מביא תשובה כנגד, לפעמים הוא אומר בסוף "בוא נפגש מחר ונדבר מהי המידה הטובה", אין לנו תיעוד של מה שקרה למחרת וזה נראה באופן די וודאי שמטרת סוקרטס הייתה בעיקר להציב סימני שאלה, לחתור תחת האמונות הרווחות בציבור, שלעיתים חסרות הן כל ביסוס.

באופן לא מפתיע, סוקרטס הוצא להורג. כנראה שערעור האמונות הבסיסיות מסוכן ליציבות השלטון. אבל מה שמעניין בהליך המשפטי (ומדובר על דמוקרטיה בהתהוות), הוא סעיף ב' בכתב אישום: סוקרטס מואשם בהשחתת הנוער, בדיוק כמו הביטלס (לא בטוח שהוא שר את yesterday all my troubles seemed so far away".

נחזור לענייננו. אסכולות פילוסופיות רבות עסקו באופן ה"נכון" לחיים, גם אחרי סוקרטס. בתורה האפלטונית, כמו שאמרנו, ישנו איחוד בין האמת, הנכון והטוב. באסכולה הפיתגורית, שהמשיכה להתקיים שנים רבות לאחר אביה- פיתגורס, מצאו לכך יישום מעשי. לתפיסת הנכון היו רבדים רבים. יש את היחס הנכון (1 ל-2 אגב) יש את הגוף הנכון ואפילו המתח בין המיתרים, קרי, המוזיקה הנכונה. במיקרו קוסמוס הפיתגורי כאשר אני מתואם עם הגוף, עם המוזיקה, עם היחסים הנכונים ביקום, אני נכון - אני טוב. ולכן אליבא דה פיתוגורס המורה הטוב הוא המאוחד! שכל הרבדים אצלנו "נכונים". הימים חלפו, השנים נקפו, האימפריה התחלפו (יון ברומא, רומא בביזנטית), ובהיסטוריה של החינוך, החלה סדיקה בנורמה כי החינוך שמור ליחידים מהאליטה החברתית.

ז'אן-ז'אק רוסו (פילוסוף, מוזיקולוג, ואיש חינוך צרפתי, בן המאה ה-18) התייחס בכתביו אל האצולה ואל המצב הטבעי. למרות שיצא כנגד האצולה והעשירים (שהעניקו יתרונות אדירים לבעלי הכוח על פני האוכלוסייה הכללית, ובכך ביססו את אי השוויון), גרס כי על התלמיד למצוא לו מורה פרטי, ועליו להיות מנותק מהחברה בגלל השפעתה השלילית על האדם האצילי מטבעו. הוא נחשב להוגה הראשון שהציג מתווה לחינוך של ילדים בגישה טבעית, רחוק מהאצולה העירונית, בתוך חיי הטבע בכפר ועם זאת מנותק מההמון. זאת מתוך השקפה כי הטוב הטבעי, טבוע באנושות אשר התפתחותה האינטלקטואלית והפיזית מקהה אותו. החינוך על-פי רוסו, נמצא אצל 'האציל הפראי' - 'הבודד האליטיסטי', ולא אצל ההמון.

החינוך כמובן לא נשאר מנת חלקן של קבוצות קטנות, למין סוף המאה ה-18, בראשית התקופה הויקטוריאנית (המוכרת לנו מספריו של צ'ארלס דיקנס), לחינוך זכו בני האצולה והכמורה האריסטוקראטיים ובני המעמד הבינוני. הפועלים - הם המעמד הנמוך, חשו על בשרם את המהפכה התעשייתית, אשר "חייבה" רבים מילדיה לצאת ולמצוא פרנסה למשפחתם בתור פועלי בתי חרושת, תפירה, ניקוי ארובות, עבודה במכרות, ושלל עבודות שחורות נוספות. באנגליה ובסקוטלנד דווח לדוגמה כי כשני שליש מהעובדים במפעלי הטקסטיל ב-1790, הם ילדים. שאר העולם צעד אחר אנגליה גם במהפכה התעשייתית ולרוב גם בחוקים חברתיים שבאו לאחריה. אם שנת 1842 נחקק חוק האוסר על נשים וילדים לעבוד במכרות, בשנת 1891 כבר הוחל "חוק חינוך חינם", שמטרתו להוציא את הילדים ממקומות התעסוקה. בארה"ב לשם השוואה, רק ב- 1938 נחקק חוק נגד העסקת ילדים. הידע והמידע החל להתפשט בהמון בעיקר במאה ה-20 (ובאופן מטאורי בימי האינטרנט) וכך איבד בית הספר את מקומו כנציג האליטה. אך האליטה, כמו בימי קדם חייבת להפריד עצמה מין ההמון. וכיום זה קורה עם מערכות חינוך עצמאיות, אלטרנטיביות (יקרות לרוב כזה שההמון לא יוכל להרשות לעצמו), ואף בחינוך הביתי, בו מתבטאת סלידה ויציאה מוחלטת ממערכות החינוך השונות, וחזרה לאופן בו בן האציל נשאר בבית עם מורה פרטי, כך שלא יושפע מההמון החומרני והאלים. (גילוי נאות, ביתי לומדת אף היא בבית ספר דמוקרטי-אליטיסטי- יקר).

בואו נחזור לפילוסופיה.. מה קרה שפתאום כל הילדים חייבים להיכנס לבית ספר? מישל פיקו (פילוסוף צרפתי, נפטר לפני כ-25 שנה), מתאר יחסי הכוחות בחברה כמרכיב מרכזי במבנה שלה. ההגמוניה השלטת צריכה דרך בכדי לבסס את שלטונה. פעם הייתה זו הדת, אח"כ המדע, החברה, לימים תקשורת ההמונים (המוצאת ביטוי בכתביו הנבואים של הרברט מרקוזה). בית הספר לא שונה. תכני מערכות החינוך, מספרי הלימוד, צורת הלבוש, הדגל, ההמנון ועד לימים מיוחדים מוכתבים על ידי המדינה, ולכן בית הספר משמש כדרך להעביר את אידיאולוגית השלטון לאזרחים בהתהוותם. לכן נראה כי על פי פוקו, יש סיבה לשלטון לדאוג לכך כי החינוך יינתן לכל, ובחינם..

מי שממשיך באופן בוטה יותר את הגישה הוא איוואן איליץ' (פילוסוף אוסטרי) אשר מזהה את תפקידו של בית הספר להטמיע בקרב הצעירים את תפקידם בעולם להיות הן היצרנים והן הצרכנים של חברה הקפיטליסטית הרואה מבחינת כאידיאל את הגידול הכלכלי. איליץ' מחזיר אותי לתחילת המאמר. חלק נרחב מביקורתו של איליץ' מופנה כנגד ג'ון דיואי (פילוסוף, פסיכולוג ואיש חינוך אמריקאי), ממייסדי הפרגמטיזם (אסכולה אמפיריציסטית-האמת נמדדת על ידי תכליות מעשיות, לכן אין משמעות מטאפיזית למחשבות, רעיונות והשקפות, המשמשות כלים להשגת מטרותיו של אדם, לכן הנחות א-פריוריות לא קיימות) אשר הקים בית ספר מעבדתי, בהמשך לגישה הפרגמטיסטית, האמין דואי כי הלמידה באה דרך ההתנסות, לדוגמה הילדים למדו פיזיקה וכימיה תוך כדי בישול ארוחת הבוקר (לימים נקראת שיטתו של דיואי חינוך פרוגרסיבי).

דיואי עשה הרבה יותר מאשר פיתוח אינסטרומנטלי של הפרגמטיזם, הוא יצר מהפכה! האמת שעל פי דיואי מתעצבת על ידי החיים, על ידי ההתנסויות שלנו! אז יש דבר כזה מוזיקה משחיתה? ההפרדה בין טוב לרע, בין נכון ושגוי, בין אמת ושקר, נמצאת בדבר עצמו או בבחינת ההתנסויות שלנו?? ברור שאין תשובה אבסולוטית באופן אובייקטיבי.

לדיואי ולפיתגורס דרכים שונות לבחון את העולם. ומתוך התפיסה האישית שלהם הם כותבים את החלק המעשי של התזה.. הם חיים!