עשיתי כמיטב יכולתי 

לברור המושג "עשיתי כמיטב יכולתי/ הם עשו כמיטב יכולתם"
כשאנו מבררים יחסים אנחנו לא מחפשים מי אשם? בגלל מי זה? מי התחיל ראשון? למה בעצם זה קרה? כי אין מושג השני אשם יותר ממני. "האשמה'' או יתר נכון יהיה לקרוא לה בשם אחריות מתחלקת בצורה שווה בין שני הצדדים, 50% לאחד ו-50% לשני במדויק. (לכל אחד במגרש שלו יש 100% אחריות על מעשיו ).

הדבר הראשון וההכרחי לתיקון המעשים הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו. בלי זה אין סיכוי להתקדם לשום מקום. "איכה" קרא אלוקים לאדם בגן עדן, "את כולם אתה יכול להאשים במה שעשית", אבל איפה אתה בכל העניין הזה? וזוהי הקריאה שחוזרת גם היום כלפי כל אחד ואחת. "איכה"?
אנחנו לא יכולים לעבוד על מידותיו של השני. אנחנו אחראים אך ורק על חיינו, על הפירושים שלנו. במידה וניקח אחריות על הפירושים שלנו, נלמד לראות איך אנו בוחרים אותם, לא נזדקק להאשים אחרים במה שקורה לנו אלא נראה במה שקורה לנו שעורים שעלינו ללמוד ע"מ למלא את יעודנו בעולם.

נקודה נוספת שיכולה לעזור לנו בנושא היא: כשאנחנו מאשימים את האחרים במה שקורה לנו, אנחנו בעצם נותנים להם את הכוח לעשות לנו את מה שהם רוצים. אנו נהפכים לקורבנות. בזאת אנחנו מעצימים אותם ומחלישים אותנו. "הוא עשה לי", "הוא פגע בי", "הוא העליב אותי", "הוא הכעיס אותי", "אינם" יכולים לעשות זאת אם אנחנו לא נותנים להם לפגוע בנו, להעליב אותנו, לקחת לנו.
כשאנו מודעים לעובדה זו, אנחנו יכולים לקחת אחריות על מה שקורה, וללמוד להבא לא לתת לו/לה לעשות לנו, להרגיז אותנו וכו'.

שיטת המודעות אומרת: - השינוי אצל השני מתחיל בך. התורה מלמדת אותנו את הכלל הבסיסי של "ואהבת לרעך כמוך". כשאנו אוהבים,מקבלים ומעריכים את עצמנו כמו שאנחנו, אנחנו יכולים לעשות זאת גם לזולתנו. כאשר אנו מפסיקים להאשים את עצמנו,אנחנו יכולים להפסיק להאשים גם את השני.לצורך זה נשתמש בביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי".

אחד הלקחים הרוחניים הגדולים ביותר שלנו, הוא להבין ש"כולם" עושים כמיטב יכולתם בכל רגע נתון. זה המרב שאנשים יכלו לעשות באמצעות ההבנה, המודעות והידע שהיה להם באותה סיטואציה שקרתה בעבר.
הביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי" "הם עשו כמיטב יכולתם" מתייחס למה שכבר היה - נעשה - קרה בעבר. עכשיו בהווה יש לנו בחירה:
או לבחור ברגשי אשמה/ ובהאשמת הזולת, ואז להיכנס ללופ האשמה - "לא בסדר" - משיכת עונש - רגשות קשים והתנהגות שלילית וחוזר חלילה.
או לנתק את המעגל ולומר: מה שעשיתי/עשו בעבר היה כמיטב יכולתי/ם באותו רגע נתון. זה היה שיקול דעתי/דעתם, ההבנות והתובנות שלי/שלהם שהביאו אותי/אותם להרגשה ולהתנהגות שלא רציתי/רצו אותה.

זה היה בסדר. השידור לתת מודע ,הוא שידור מרגיע, שאומר: "אין צורך בהענשה". המוח פנוי לראות ממקום טוב מה אפשר לעשות יותר טוב באם נתקל באותה סיטואציה בעתיד. זהו מקום של צמיחה והתפתחות לעומת המקום של האשמה שמוביל לנסיגה ולהעצמת הכוחות השליליים.

העבר היה - past, אך מכיוון שעכשיו בהווה אדם משדר לתת מודע שלו "לא בסדר", העונש קורה עכשיו בהווה. נאפשר לעצמנו להיות חופשיים. נצא מן הכלא ונצעד לתוך אור החיים.

אל תבזבזו זמן בניסיון "להחזיר להם כגמולם". זה לא עובד. מה שאנו נותנים תמיד חוזר אלינו. לכן נשתחרר מן העבר ונעבוד על אהבת עצמנו בהווה ואז יהיה לנו עתיד נהדר.

הביטוי "עשיתי כמיטב יכולתי", אינו מוריד מאיתנו אחריות למעשינו. להפך, זהו מקום של לקיחת אחריות על מה שכבר נעשה. זהו מקום של חשבון נפש אמיתי, שבו נוכל לשאול את עצמנו ללא ביקורת ואשמה, מה היה הדבר שגרם לנו לעשות באותו רגע את מה שעשינו? ואיך אנחנו יכולים לעשות בעתיד דבר אחר. (כדי שאם נתקל באותה סיטואציה זה יהיה אחרת)

חשבון נפש הוא בדיקה של מצבנו האישי. היכן אנו נמצאים? בעליה או חלילה בנסיגה. חשבון נפש בא ממקום של בניה ורצון לתקן ממקום של כוח ולכן הוא יעיל.

כשנלמד לומר לעצמנו את המילים: "עשיתי כמיטב יכולתי" והם יהיו חלק בלתי נפרד מאתנו, נוכל לומר זאת גם על מעשיו של השני "הוא עשה כמיטב יכולתו" ההסתכלות שלנו עליו תהיה ממקום של קבלה ואהבה. וכשאוהבים סולחים.

כאב מסוג כלשהוא, מורה על רגשי אשם. תחושת אשם מחפשת לה עונש. ועונש יוצר כאב.
כאב תמידי נובע מתחושת אשם תמידית, הקבורה כה עמוק עד כי איננו מודעים לה עוד כלל.
אשם הינו רגש חסר תועלת לחלוטין. הוא לעולם אינו משפר את הרגשתו של איש ולא משנה את המצב הקשה שממנו רוצים לצאת, אלא מעצים אותו פי כמה מונים ומונע מאיתנו להשתמש ביצירתיות ובהבנות הנפלאות שנחנו בהם לצאת ממנו.



מקומו של הכאב בגופנו, מעניק לנו רמז לגבי התחום בחיינו המעורר בנו רגשי אשמה. דרגות הנזק הגופני מבהירות לנו, באיזו מידה חשנו בצורך לעונש, וכמה זמן ימשך גזר הדין.

"גזר הדין" שלך נגמר הסתיים כעת, לכן שחרר את עצמך מבית הסוהר. מחילה אינה אלא ויתור והשתחררות.