אז מה לעשות עם כל הכעס הזה ? 

רוב חיי תפסתי את עצמי כאדם שלוו, נינוח, מגיב לחיים בשאלות, בסקרנות. לא ממש ידעתי כעס מה הוא. מקסימום הגבתי ברוגז, רוגז רגיל אשר במקרים קיצוניים נמשך כמה שעות.

לאחרונה החיים זימנו לי אירוע קשה במיוחד עבורי ועבור משפחתי. כדי להסיר ספק, לא מדובר במחלה, אבל או תאונה. האירוע קשור לעלילת שווא ובכוונה אני לא מפרטת, לא כי זה לא מעניין, אלא מפני שלאנשים קורים אירועים קשים בחיים וכל אדם יודע שהמקרה שלו הוא הקשה ביותר. המטרה שלי היא לספר על החוויה הפנימית שלי, על הדרך שאני מצאתי לצאת החוצה ולחזור אל שמחת החיים .
כאשר מצאתי את עצמי בעיצומה של הדרמה, למרות שהייתי בטוחה מאד בדרכי, הרגשנו שנעשה לנו עוול גדול ויחד עם תחושת חוסר האונים , חשנו כעס עצום. אז הנה אני מלאה בכעס, המומה מהנסיבות, חשה חבולה וכואבת מבפנים, ביטני והבת הקטנה שלי בתוכי - חודש שישי - מתבוננות במה שקורה, מה עולה, מה אני עושה?

ההבנה שעלתה מההתבוננות היא שהגוף שלי יודע מה נכון, אני רק צריכה להקשיב לו.
אז נתתי לכעס מקום להיות; לא נלחמתי בו, לא נסיתי לגרש אותו , להשתיק או ליפות אותו. חשבתי שהוא, הכעס, יביא דברים איתו., והרגשתי שזה לגיטימי שאני כועסת .

כלפי חוץ אני ובן זוגי הגבנו לפרשה, עשינו, נלחמנו ופעלנו בכל המישורים אשר יכולנו . כאשר כל הדרמה מתרחשת בחוץ, בתוכי פנימה הרגשתי התרחבות. כל נשימה היתה בהתחלה כמו קרש הצלה, כמו רפסודה לטובע. כל פעם שהנשימה היתה איתי ואני איתה, הבנתי שהכל עכשיו בסדר. הסתכלתי פנימה וראיתי שלמרות כל הזעם הנמצא בפנים והטרגדיה בחוץ , משהו בסנטר שלי גדל והתרחב, שאני לא הולכת לאיבוד. חוסן - למרות הרעידת אדמה .

אלו היו ימים מאד ארוכים של כעס, בכי, עצבות מאד גדולה ושוב כעס וחוזר חלילה ותוך כדי הבחנתי שאני עצמי גודלת בתוכי פנימה, כאילו חוץ מהתינוקת הקטנה שנמה לה אני עצמי צומחת , הריון שלי עצמי, כאילו שכל המתרחש בחוץ היה נחוץ לי כדי לצמוח, כדי לאפשר לעצמי להרחיב את התודעה שלי. כמה פעמים ביום פניתי לילדה הקטנה והחכמה שבי - אני עצמי - ושאלתי אותה מה היא צריכה? למה היא זקוקה ממני, והתשובות היו על פי רוב, חיבוק, אהבה, להוציא את הכעס. כל פעם שנתתי לה את שהיא צריכה- הרגשתי טוב יותר, חשתי אדמה תחת רגלי ולא ניסחפתי אל הסערה.

כבר בימים הראשונים, למרות הקושי, הבנתי שישנם גם רווחים לאירוע ושיש לו מקום בחיי, מקום של למידה. הרווחים היו רבים וגדולים: אני ובעלי התקרבנו וחווינו אינטימיות יוצאת דופן שלא הכרנו קודם, ראיתי איזה חבר בעל ערך הוא. כמו -כן פניתי וביקשתי עזרה מהקרובים אלי, מה שהיה חדש עבורי, ואלה נענו בשמחה . נוכחתי לראות כמה בתי חזקה וכמה אני סומכת אליה .ידעתי שיש בתים שהיו קורסים ממשבר כזה, אך הבית שלי נשאר איתן ורק התחזק. אמונות רבות בהם החזקתי קודם לגבי אנשים השתנו, דברים טכניים קיבלו תפנית לטובה, אבל החשוב מכל עבורי היה- האינטימיות עם עצמי אשר התעצמה, התחושה שטוב לי בתוך גופי.

השינויים שהתרחשו היו כמו יתדות של אוהל, העוגנים של חיי- התרופפו ועפו , ואילו האוהל עדיין נשאר על עומדו, לא נופל- ומה שמחזיק אותו , זו האנרגיה שלי בלבד והוא לא בסכנה. התובנה היתה שהעוגנים הללו אולי קיבעו והגבילו אותי, לא התאימו יותר, וכאשר התעופפו להם - היתה ברכה אשר הביא איתה קלילות ואפילו חופש.

ההתכנסות פנימה וההתבוננות איפשרו לכעס להיות מתועל לאפיקים חיוביים, חזרתי לשחות, לעשות הליכות, לכתוב, השעורים שלי קיבלו עומק נוסף. התחושה היא שכאשר לא נלחמתי בכעס/ בעצב/ בדיכדוך - לא נסיתי למגר אותו , אז הוא מצא דרכים טובות יותר לצאת, כל האנרגיה הזו חיפשה ומצאה דרך פיזית להשתחרר, ולא נשארה תקועה בפנים.

עכשיו אני מרגישה נינוחות חדשה, התבגרתי עוד קצת, אני יכולה לנוח בתוך מה שיש, גם אם זה דיכדוך, זה לא מפחיד כל- כך. אני זוכה לנוח בתוך זה, בנוכחות.

באותם הימים פתחתי באקראי את הספר "עוצמת הרכות" של טובי בראונינג, ואלו המשפטים שקפצו לעיניי:" החלק הראשון בלקיחת אחראיות מלאה על חייך, הוא קבלת האפשרות שכל מה שקורה לך הוא בחירה שלך, גם אם לא במודע, וחשוב עוד יותר- בחירתך היא מה שאתה עושה עם מה שקורה לך".
ההבנה שהייתי זקוקה לאירוע הזה בחיי, היא קשה לעיכול אך גם משחררת, מפני שהיא מוציאה אותך מהמקום של הקורבן למקום של צמיחה וקבלה.