האשמה משמינה 

כל היום נלחמתי עד שנכנעתי לשוקולד...
טרפתי פיצה...
חיסלתי חבילה שלמה של עוגיות...
נשברתי ואכלתי ...
לא עמדתי בפיתוי...
גנבתי בייגלה מהילדים...
זללתי מילקי...
לא הצלחתי לשלוט בעצמי...
חטפתי קרואסון...

מה קרה? מלחמה? מתי האוכל הפך לאויב? למה רעב נתפס כמשהו שצריך למגר? מדוע הצרכים הטבעיים של הגוף נתפסים כמשהו לא טבעי, שצריך לשלוט בו או גרוע מכך, להתבייש בו?

מזון הוא חיוני לחיים. מזון, כשמו כן הוא, אמור להיות מזין ולספק אנרגיה לגוף שלנו, לכל תהליכי החיים, החל מנשימה וכלה בהליכה, דיבור ואפילו שינה. בלי לאכול, נוכל לשרוד במשך חודש, אולי קצת יותר.
אחר כך נמות.

מה היה קורה אם היינו חשות אשמה או גועל על כך שאנחנו נושמות אוויר מזוהם ולכן היינו מנסות לא לנשום?

כשלאחת מדרכי ההזנה החיוניות לגופינו (אוויר, מים, מזון, אהבה) מתלווים רגשות כמו אשמה, ייסורי מצפון או כעס, אנחנו מרעילות את המזון שלנו ומאפשרות להם לתפוס מקום בגוף. וכשאין מקום, הגוף מתרחב ומתרחב כדי להכיל אותם ואנחנו משמינות.
מזון הוא מקור להנאה, עונג וכמובן הזנה.
מזון מזין עשיר בויטמינים (ויטה = חיים בלטינית. ויטמינים נותנים לנו חיוניות), מינרלים ורכיבים נוספים שהגוף צריך. הדרישה משתנה מאישה לאישה ותלויה בגיל, מצב נפשי, מבנה גוף, שלב בחיים (הריון, הנקה, התבגרות, גיל המעבר) ופרמטרים נוספים.
בואו נחזור לאכול מתוך שמחה, מתוך רעב, מתוך הקשבה לגוף.
בואו ניתן לגוף שלנו את הטוב ביותר.
אף אחת מאיתנו לא חושבת לנסוע במכונית בלי לתדלק בכלל, או לתת למכונית שלנו לשתות דיאט קולה... נכון?

אפשר ללמוד איך להזין את הגוף שלנו בשמחה ואהבה ולהיות יפות מבפנים וגם מבחוץ.