כל אחד מאיתנו מכיר את הסעיף בתלוש המשכורת המגדיר את מכסת ימי החופש שנשארו לו לשנה הקרובה. החוויה של יציאה לחופשי מהעבודה מציפה רגשות מעורבים אצל מרביתנו, אתה מגיע בבוקר עם חזה נפוח ומודיע בעבודה שאתה לא מגיע בשבוע הבא, שולח מיילים לאנשים הרלוונטיים בארגון ואפילו יש לך תחושה שאכפת להם מזה שאתה יוצא לחופשה.
בוגד, הם חושבים לעצמם, קצת קשה אז יוצאים לחופש?
כן, יוצאים לחופש, כוס אמק! מה קרה? זה שאתם צוברים ימי חופש לאיזו מטרה נעלה (שאף לא מתגשמת) ותמיד מספרים לכולם על איזה טיול טרנס אטלנטי שאתם מתכוונים לעשות בעוד שנתיים לא נותן לכם את הזכות הלגיטימית לשפוט קולגות שלכם שמנצלים את ימי החופשה עד תום.
סטיתי קצת מהנושא אבל בכל, ביקורת בונה על החננות שלא יוצאים לחופש אף פעם לא מזיקה.
אז אחרי ששלחתם את המייל ואתם בטוחים שכולם מתבאסים מזה שאתם יוצאים לחופש, אה וגם נורא מודאגים מזה שדברים לא יעשו (כן, בטח. אם לקחתם את זה ברצינות אז קדימה לפסיכולוג. ותלכו על טיפול אונות עמוק משולב עם כימיקלים מסחריים) אתם מסיימים את היום עבודה והולכים הביתה עטופים בתחושה של דרור, סוג של יציאת מצרים פרטית.
בואו נעצור כאן לרגע ונחשוב על זה, ימי חופש? למה בן אדם בחברה מערבית מודרנית התופסת את עצמה כחברה חופשית צריך חופשה. האנשים היחידים שאני מכיר שצריכים חופשה הם אלו שלקחו מהם החופש.
אופס. מישהו לקח לי את החופש ואני לא יודע על כך.
אם מגיעים לי 12 ימי חופש בשנה אז מה קורה לי בשאר ה-353 ימים? אל תתנו לי תירוצים שיש גם חגים, צומות, שמחות ומחלות שלי ושל הילדים, בחייכם על מי אתם עובדים?
הרי בכל השנה אני קם כל יום לעבודה או לחיפוש עבודה מתוך תחושה ואמונה שזו הדרך הנכונה. טוב, אז הלכתי ושאלתי חברים טובים יותר וטובים פחות על מה הם מרגישים במקום עבודה, טוב להם, רע להם או הם פשוט לא חושבים על זה (בעברית קוראים לזה הדחקה)
תתפלאו, את התשובה כנראה שמרביתכם יודעים ויודעות, כמעט כולם ללא יוצא מן הכלל אמרו שהם לא אוהבים את מקום עבודתם וגם לא את העיסוק עצמו. אין תוכן, אין משמעות ואין סיפוק, אלו היו התשובות. היו אמנם כמה שאמרו שעבודתם אמונתם והם עושים מה שהם רוצים ומרגישים מלאים ומסופקים רוחנית ונפשית, אבל הם היו החריגים, המוזרים שמרוויחים מעט ועושים הרבה.
ככל שאני מעמיק במחשבות אני מגיע למסקנה שאנו עבדים מרצון. אין באמת חופש לפרט אלא יש חופש פרט, גם במישור הפרקטי של היום יום וגם במישור הרוחני, הפילוסופי אם תרצו. אנחנו קמים כל בוקר למסגרת שאנחנו לא רוצים להיות בה, כזו שאיננו מבטאים את עצמנו ולא כי אנו לא יכולים, פשוט בגלל שאנו לא יודעים מי אנחנו. מה אנו אוהבים לעשות, מה מעניין אותנו בחיים האלו ומה עושה לנו בסופו של יום טוב בנשמה.
אז בפעם הבאה שאתם לוקחים יום חופשה מהעבודה, תתחילו בזה שתודיעו לכמה שפחות אנשים על כך ושתפנימו שלאף אחד לא אכפת, תנתקו את עצמכם מהמערכת הזו של העבדות, של השכירות. ותעשו לעצמכם טובה גדולה ותנצלו את החופש כדי לחשוב למה אתם כולאים את עצמכם בעולם שאין בו טוב, אין בו שמחה אמיתית ואין בו באמת משמעות לכלום, מלבד זו שאתם יוצקים לתוכו.
תנצלו את ימי החופש שלכם כדי לחשוב למה קיים מושג כזה בשפה העברית ומה המשמעות החברתית והתרבותית שלו. ורק כך אולי, תוכלו להגיע למקום בנפש בו אין ימי חופש בכלל, ולא בגלל שלא נותנים לכם אותם אלא פשוט כי אתם כבר לא צריכים אותם.
בקרו בבלוג שלי התעבדות
