ייעוץ זוגי משולחן המטפל - מגשר שהוא יועץ ויועץ שהוא מגשר - אוריה זמיר. 

בס"ד

מאמר - גישור ייעוץ - משולחנו של מטפל, מגשר שהוא יועץ ויועץ שהוא מגשר.

במאמר קודם ציינתי כי יתכן שבמהלך תהליך ייעוצי (כאשר בו הנחת היסוד הינה כי הצדדים רוצים ומתעתדים לשמור על המסגרת ולא לפרקה) נוצר לעיתים צורך לשלב באופן נקודתי, הליך גישורי.

אביא כאן לצורך הדיון מקרה ייעוצי שכזה. זוג שהופנה אלי על-ידי בית הדין הרבני, לאחר שפתחו תיק לגירושין.
הזוג לא היה נחרץ בדעתו להתגרש, רק שהגיעו מים עד נפש, ונראה היה להם כי גירושין הינם הפתרון, אף כי פתרון דחוק.

הדיינים זיהו את פוטנציאל הזוגיות ואת אי-ההכרח בגירושין, לפחות לא באופן מיידי.
הזוג הופנה אלי על- ידי הדיינים לייעוץ זוגי / נישואין, תוך שהזוג אינם מתנגדים לנסות, ברם גם התלהבות גדולה לא הייתה שם.

בקצרה על המקרה (וללא כל פרטים שיאפשרו זיהויים).
הזוג נשוי כעשר שנים, מתגורר בצוותא בישוב במרכז הארץ, בדירה מרווחת בת ארבעה חדרים. בבעלותם מכונית משפחתית בת כשנתיים, כאשר בכל ארבע שנים לערך הם מחליפים אותה בחדשה.

מצבם הכלכלי בכי טוב. הבעל עובד במשרה ציבורית משמעותית ומשתכר היטב. האשה עובדת במשרה פקידותית בחצי משרה ושכרה טוב בהתאם לחלקיות המשרה. אין להם חובות משמעותיים, לבד מהמשכנתה שעל הבית (שאינה גבוהה כלל ועיקר).

לזוג שני ילדים בן בגיל שמונה ובת בת שש שנים. הילדים לומדים באופן תקין במוסדות החינוך ומטופלים היטב ע"י שני בני הזוג.

המשפחה מתנהלת על-פי חלוקת תפקידים (גם ילדיהם שותפים). ותפקוד הבית והמשפחה לכאורה תקין.
אז מדוע, אתם שואלים, היה עליהם לפנות לבית הדין לכתחילה ולאחר מכן להגיע לייעוץ זוגי / נישואין ?

נאה שאלתם, המצב "הטכני" אכן שפיר לכאורה. יחד עם זאת אין המצב הטכני משקף נאמנה את המתרחש בביתם בחיי היומיום. שכן חייהם רצופים מריבות, חוסר כבוד והתחשבות בין שני בני הזוג, וחשדנות אדירה מצד האשה.

הבעל "איני יכול לסבול את חיי הגהינום" ורוצה לפרק את הנישואין ואילו האשה אינה מתנגדת לכך, שהרי גם היא "חיה חיים בלתי נסבלים".

לא אלאה את הקורא הנכבד בכל שלבי התהליך הייעוצי / טיפולי, שהרי אין זה מעניין המאמר, רק שאביא את הנקודה בה החלטתי כי יש צורך לשלב בייעוץ הליך גישורי.

באחר המפגשים המתקדמים שערכתי עמהם, ממש בתחילת המפגש, לאחר שבקשתי שמי מהם שמוכן, יספר איך עברו עליו הימים האחרונים בבית. הבעל שקבל את אישור האשה בנדנוד עפעפיים לפתוח בדברים אמר, "היה שבוע סביר, מספר מריבות קטן יחסית, שבוע בסדר הייתי אומר".

נפל שקט קצר בקליניקה, המתנתי לדברים נוספים, כהרגלי איני ממהר לשבור שתיקה, אף אם היא מעיקה.

לאחר שחלפו להן דקה או שתיים, הבריקו לפתע עיני האשה ובקול ברור, נחרץ וחד משמעי אמרה,
"איני מוכנה יותר שחמותי תראה את נכדיה, ילדיי" ויותר מכך הוסיפה "איני מוכנה שבעלי (מתנצל על השמטת השמות א.ז.) יבקר אצלה ואפילו לא פעם אחת".

"האם העניין חדש, או שהבעיה רק עולה כאן בפעם הראשונה" שאלתי.
"הבעיה עתיקה, אך אני החרשתי עד כה ולאחר מה שקרה השבוע איני מוכנה להבליג יותר ולעבור לסדר-היום".

נזקקתי לאתנחתא מיידית, פשוט נדמה היה לי, כי כבר עשינו כברת דרך בטיפול (הדבר עלה במפגש השביעי).
היתה יותר הקשבה ביניהם, יותר אמפתיה והבנת הצד השני, החיים יחד נראו בעיניהם כאפשריים והגירושין מיותרים (לפחות לדבריהם), ועלי נפל הדבר כרעם ביום בהיר.

הייתי גלוי בפניהם ואמרתי "אני צריך אתנחתא של כמה דקות", להכין גם לכם שתיה חמה ?" שאלתי.
לשמחתי ענו שנייהם בחיוב, דבר שסיפק לי עוד דקה שלמה למחשבה.

לאחר שהכנתי והגשתי את השתיה, התיישבתי על כסאי ושאלתי "האם כבר דברתם ביניכם על העניין ?"
התשובה היתה חיובית.
"ועכשיו, לאחר שכבר עשיתם כברת דרך טיפולית ואתם כבר מסוגלים להקשיב האחד לשני, הצלחתם ללבן את העניין ?" שאלתי.

"הצלחנו לשוחח על העניין, אך לא הצלחנו להגיע להסכמה ואפילו לא מינימלית" ענה הבעל.
"ומה את אומרת ?" שאלתי. "ברכה לבטלה, כך אני קוראת לשיחה הקצרה שהיתה לנו" ענתה.

"אם-כך" אמרתי, "הרי אני מבקש כי נשנה מעט את אופי המפגש. יש לנו כאן בעיה נקודתית המחייבת התייחסות, למידה ופתרון, פתרון שמחד יפתור את הקושי הנקודתי ומאידך ישמש לכם מודל עתידי לפתרון בעיות בלתי פתירות".

"אני אתך", אמר הבעל.
"אני ממש לא אתכם בעניין, אין כאן על מה לדבר, אני לא אתפשר בשום אופן, אחת אמרתי והיא, חמותי לא תראה יותר את נכדיה ואת בנה/בעלי" השיבה האשה.

"האם את מוכנה כי נעלה את העניין כאן באופן רציני מעט יותר, הרי את העלית אותו כאן מעצמך ומרצונך ?"
"לא אכפת לי, הרי ממילא לא יצא מכך כלום, אז בבקשה, נדבר".

"ומה אתה אומר, נראה לך שכדאי לעשות כן ?"
"בהחלט נראה לי" ענה הבעל.

"יפה" אמרתי. "מי מוכן לפתוח ולספר על הבעיה ?" שאלתי.
"אם לא איכפת לכם אני אספר" אמרה האשה. והיה נדמה לי כי הבחנתי בנימת דבריה במעט התעדנות.

"אני שמח" אמרתי "בבקשה, בואי ונשמע את הדברים".

כאן אני עושה אתנחתא קלה מהתהליך ומביא מעט דברים על סביבת המפגש.

להבדיל ממפגשי גישור לשמם, כאשר אין הכרות מוקדמת בדר"כ בין המגשר למגושרים, במפגש זה כבר היתה הכרות משמעותית ביני ובינם והכרות משמעותית שלי את המערכת הזוגית והמשפחתית ואת דרך קבלת ההחלטות.

היתה מערכת מוצהרת ומוגשמת של כבוד הדדי והקשבה (לפחות לצורכי נימוס, ע"פ כללי הדיון במפגשי ייעוץ/טיפול). הישיבה בקליניקה הינה סביב שולחן עגול, להבדיל מהרצוי בגישור - שולחן מרובע.
על השולחן לא היו כוסות עם מים וקנקן, שכן כבר הכרתי אותם ואת רצונם. וכפי שהזכרתי הצעתי שתיה חמה,
שכן זה היה רצונם בפגישות הקודמות. תמיד סרבו לשתיה בתחילת המפגש, וניאותו רק באמצעיתו ורק לשתיה חמה.

המפגש נעשה איתי בלבד, לא היה כאן ייעוץ בשניים. ע"פ רוב אני עובד כיועץ / מטפל יחיד, אלא אם כן מתעורר צורך, או לפי בקשת המטופלים. שכן אני מציג תמיד את האפשרות כקיימת, אך נשאר נייטרלי גם בזאת ומאפשר לזוג לקבוע.

למרות הכירי את הזוג וחלק מבעיותיו, החלטתי כי בנקודה הזאת שבה לדעתי היה צורך לשלב גישור, כי אלך צעד, צעד ואהפוך את המפגש הזה והבאים אחריו (לפי הצורך) למפגש גישור.

משמע אתן לצדדים, כל אחד בתורו, לשטוח את טענותיו עד תום, אשקף את דבריהם ואף ארחיב מעט (זאת דרכי, איני נצמד לשיטה הגורסת שיקוף מדוייק, אלא מביא את הדברים במילותי, אם כי לא סוטה ממהות ומאופי הדברים. יחד עם זאת, אין אני מרחיב בשלב זה בתיאור רגשות המספר, כפי שקלטתי אותם).

לאחר מכן אשאל אם יש דבר נוסף שלא אמרו וברצונם להוסיף ואשקף שוב.
עתה, אשאל אם למרות שאת הייעוץ העדיפו שאעשה כיועץ יחיד, ירצו שאצרף מגשר נוסף. (במקרה בו אנו דנים, הרי שהם בקשו להשאר במתכונת הנוכחית).

נחזור למקרה.
היות ונותרתי מגשר יחיד, לא היתה התייעצות מגשרים ולכן לאחר הצגת הבעיה ע"י שני הצדדים, בקשתי להשאר ולקיים מפגשים נפרדים עם כל אחד מהם. בקשתי שהאשה תשאר והבעל נפנה ויצא.

כשנותרנו לבד, הסברתי לה כי כל שתאמר כאן ועכשיו יכול על-פי רצונה להשאר חסוי וסודי, למעט דברים שתרצה שאעלה לפניו. הסברתי שזה המקום להעלות דברים שלדעתה חשוב שאדע וחשוב לה לספר.

ואכן כך היה. בתוך כך שלפה האשה עוד כמה נקודות רגישות וכואבות ביחסיה עם חמותה. חלקן היו מיועדות רק לאוזניי. שאלתי עד היכן תהיה מוכנה ללכת לקראת בעלה, שהרי ברור לה בודאי, כי גישת הכל או כלום מתקיימת רק בבתי משפט ובתי דין. וכאן אצלי הבנת הצד השני ונכונות לפשרה, הם שם המשחק. וכן בודאי ברור לה שגישה שכזאת מכריחה את הצד השני לנקוט גישה דומה ובלתי מתפשרת.

היא הסכימה לתפיסתי וציינה כי רק למען שמירת המסגרת המשפחתית והזוגית, תהיה מוכנה שהוא והילדים יתראו עם חמותה אחת לשבועיים, למשך שעתיים.
היות ולא הבאתי את נסיבות המקרה, יקשה עליכם להבין את גודל הפשרה לה הביעה הסכמה - ולמעשה היא שהציעה אותה ולא אני.

נפרדתי ממנה לשלום, תוך שאני מזכיר לה כי כל שאמרה ביחידות איתי, למעט היוצא מהכלל שציינה, הכל חסוי וסודי ולא אעשה בו שום שימוש שלא ע"פ דעתה והסכמתה.

אני מזכיר כאן, כי אין זה הגישור הזוגי הקלסי, שכן הזוג מעוניין לקיים את המסגרת ולא לפרקה.
אני מזכיר גם כי הגישור נקודתי, והוא חלק ממערכת ייעוצית / טיפולית שהיא היא בגדול, מטרת המפגש שלהם איתי.

עתה קמתי ובקשתי מהבעל להכנס. שוב לא אלאה אתכם בפרטי המקרה. רק זאת אומר, שהבעל כמעט ולא היה מודע וער למשקעים האדירים "שסחבה" אשתו על גבה. ליחסים המשונים "ביזריים" משהו שבין רעיתו לאמו.
וכן הבעל לא הוסיף על דבריו שאמר כשישבנו בשלושה.

לאחר שהבנתי את הנושאים והאינטרסים של כל צד בישיבה המשותפת, וכן לאחר שקבלתי את יתרת הדברים בפגישות היחידניות ועד היכן יהיה מוכן כל אחד מהם ללכת לקראת האחר, זימנתי אותם לישב במשותף לסגור את פגישת היום.

אם היה זה מפגש ייעוצי/טיפולי גרידה, שהרי היה מסתיים באופן שונה, יש להניח כי הנושא היה מטופל, אך לא במטרה להביא לסיומו המיידי, דבר אליו שאפתי כשהפך המפגש לגישורי (לא מיידי באותו מפגש, אלא פתרון ורק אז חזרה למפגשי הייעוץ). היות והפכתי אותו למפגש גישורי, ודאי שלא יכולתי לסיימו ללא החלטה על פתרון, שהרי נצרכתי לזמן נוסף.

כשישבנו שוב בשלושה, סגרתי קצוות והודעתי להם על אופיו של המפגש הבא ועל מה לצפות. שניהם הביעו הסכמה להמשך התהליך כפי שהצעתי. בסיום קבענו להפגש שוב בעוד יומיים.

את המפגש הבא ערכתי כמפגש המשלב גישור וייעוץ. בפתחו הזכרתי את כברת הדרך שעשו (בששת מפגשי הייעוץ וכן, גם במפגש האחרון שהיה גישורי ולכאורה ללא התקדמות ברמת הבעיה המגושרת, אך בהחלט תרם המפגש ברמה הייעוצית / טיפולית), את יכולת ההקשבה שפיתחו, את הסובלנות לצד האחר והאמפתיה לו ולצרכיו ואת התחזקות רצונם לשמור על המסגרת הזוגית והמשפחתית.

כאן הפעלתי לחץ סמוי על בני הזוג, לחץ שבא לביטוי ראשית, בדברים שהבאתי על התקדמותם בייעוץ הזוגי,
וכן רמזתי כי הבעיה כפי שהועלתה ע"י שניהם מחייבת פתרון מבחינתי, לפני שנוכל להמשיך בייעוץ. ברור כי השתמע באופן עדין מדבריי, כי אם לא תפתר הבעיה בדרך של פשרה, ללא מנוצחים ורק עם מנצחים, מבחינתי יבוא הקשר שביני לבינם לסיומו, דבר שידעתי כי אינו רצוי להם.

לאחר שהצגתי את דבריי, בקשתי משניהם שיספרו לי כל אחד בתורו, על התחושות והמחשבות שעברו בהם ביומיים האחרונים ומה הם מציעים לעשות בהמשך הדברים.

האשה בקשה לפתוח ואמרה כי חשבה על הדברים וכי דבריי (הדברים שאמרתי רק בפניה בזמן שישבנו בשניים), על כך שאין סיכוי לזוגיות אם אכן רצונה שלא יפגשו כלל, אכן יתממש. ושדרישה זאת אף אם "תעבור בשלום" בהווה, טומנת בחובה את מריבות העתיד ואף את פירוק הזוגיות (כמו כן ציינתי בפניה, ורק בפניה, כי לחמותה זכות משפטית, אם תעמוד על כך לראות את נכדיה). מחשבות אלו הביאו אותה לרצות ולחפש פתרון שיניח את דעת בעלה ואיתו תוכל "לחיות בשלום".

שיקפתי את דבריה והוספתי, כי אני חש רצון כביר שלה לשמור על המסגרת ולהתחשב בבעלה. אמרתי כי אני חש רוך משמעותי בנימת דבריה "וכי משהו טוב קרה לה". המבט שראיתי בעיניה לאחר דבריי, הוכיח לי כי "פגעתי במטרה".

כשנתנה רשות הדיבור לבעלה, סיכם בדברים קצרים "אילו היינו מגיעים לסיכום כזה מהתחלה, הייתי חותם עליו בעיניים עצומות".

חייכתי בלב פנימה ובפרצוף החוצה. רציתי שיראו כי גם אני מרוצה.
במובן מסויים אכן לא הייתי מוכן מבעוד מועד לסיום המהיר, לכן לא היה בידי נוסח מוכן ומודפס של הסדר. ואולי אם הקשר היה גישורי מתחילתו ועד סופו, אולי הייתי משהה מעט את הדברים, מחשש כי יתכן שהבירור לא מוצה עד תום, וההסדר יכול להיות לא מבוסס דיו ומעורער, כך שיש סכנה שבעתיד הקרוב או הרחוק יתפרק.

שלפתי דף ניר ורשמתי ראשי פרקים ואת ההצעה שהציעה האשה ונתקבלה "פה אחד" על-ידי הבעל.
נתתי להם לקרוא את ההסדר ולפני שבקשתי שיחתמו עליו, הסברתי להם שוב את משמעותו ואת המחוייבות של כל צד וצד לקיימו על פרטיו ואת המשמעויות של אי קיומו.

נימוס הרי יש, אז נתתי לאשה לחתום ראשונה, לבעל לחתום שני ואני ברוב צניעותי חתמתי אחרון.
נפניתי לצלם את ההסדר. צילמתי לנו עוד שני העתקים. "לנו מספיק אחד" אמר הבעל.
"זה לא רק הסדר, זאת תעודת כבוד וזוגיות למופת" עניתי. "לכן צריך שיהיה לכל אחד מכם העתק".

שוב בעניין הנימוס, נתתי לאשה את העתקה ראשונה ולאחר מכן לבעל את העתקו, שלפתי את היומן האלקטרוני ושאלתי "מתי אנו קובעים את המפגש הבא ?"

יצויין כי אין ללמוד מן המקרה לבד מאת המקרה. שכן אינו מהווה דוגמא קלאסית לשום גישה או שיטה מוכרת.
הצלחת מקרה זה אינה מעידה על הצלחת שיטה, אלא "לתפירת" כלי להתמודדות עם מצב לא שגרתי ושונה, הרה גורל, שחייב מחשבה מקורית ויצירתית.

איני יכול להעיד על הצלחה בטווח הרחוק, שכן המקרה שהובא כאן לפניכם, הינו בן חודש ומחצה (נכון ל-26/06/09 ). בינתיים ההסדר מתקיים על הצד הטוב ביותר. ואולם מי כמוני לדעת שבמערכות זוגיות כמו בצה"ל כל החלטה הינה בסיס נפלא לשינוים מרחיקי לכת.