לטייל בעיר זה תענוג. אבות ואמהות זקנים ותשושים זוכים לצאת לטיול בכסא הגלגלים המגושם שלהם. הם מובלים ע"י אנשים ונשים צעירים וחייכנים. הכיסא נע בכבדות. לא קל להוביל כיסא כזה בין מדרכות העיר. לפעמים גם בעלייה. אבל המובילים במסירות נפש הולכים איתם בדרך הלא קלה הזאת, בסבלנות ובתשומת לב, מובילים אותם לטיול בעיר.
אחר כך יושבים עם אותם אבות ואמהות ליד בית קפה, אולי ליד ספסל, פוגשים מבוגרים תשושים כמותם. משוחחים. או בדרך כלל שותקים. הצעירים המלווים אותם משוחחים, צוחקים, אוכלים ומאכילים.
כמה יפה. אידיליה שכזאת של כיבוד הזקנים.
רק מה? שהצעירים המלווים, המטפלים, המאכילים הם פיליפינים בדרך כלל, לפעמים הם אולי סינים.
הם עושים כיבוד זקנים בשכר.
הם לא הילדים שלהם. הם רק עובדים.
והם בדרך כלל עובדים טוב מאוד.
הם מסורים למטופלים שלהם כאילו היו בני משפחה ממש.
קורה ממנילה מטפלת של אמא קשישה כזאת, אוהבת ומחבקת אותה כל כך הרבה. מכינה לה מטעמים, שרה לה. ומשתפת אותה בתמונות ילדיה. לנכדיה של המטופלת היא מביאה מתנות, מלמדת אותם אנגלית. היא מפנקת אותם במקום הסבתא שכבר אינה יכולה לפנק...
דורינה ממנילה אף היא אוהבת את ה"סבתא" שלה., כשנסעה לביתה בפיליפינים לחופשה בת חודש היא מאד התגעגעה למטופלת שלה. "כשאני ביזראל" אמרה, "אני מתגעגעת לילדה שלי בפיליפינים, כשאני בפיליפינים אני מתגעגעת לשושי" (הקשישה המטופלת על ידה). דורינה מחזיקה בידיה של שושי, מלטפת אותה ודואגת כששושי חולה.
מאגדה מרומניה מלטפת את ידי הזקנה שלה, מלטפת את ראשה. היא מביטה בה בעיניים, כשהזקנה שלה קצת עצובה, כשהיא קצת מתנהגת בצורה תמהונית. עולות דמעות בעיניה. דואגת, נבוכה. כמו בת.
מעניין איך היה נראה עולמם של המבוגרים התשושים האלה ללא העובדים הזרים?
מעניין איך היו נראים חיינו.
מה היינו עושים בלעדיהם?
מה היה קורה עם כל האבות והאמהות הקשישים האלה?
האם היינו עוזבים את העבודה, את העיסוקים החשובים שלנו ומטפלים בהם?
או שאולי לא...?
ואז - מי היה אוהב אותם ככה, במקומנו?
