תקשורת עם מתבגרים - הגבול הדק בין ''חפירה'' להתעניינות
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

תקשורת עם מתבגרים - הגבול הדק בין ''חפירה'' להתעניינות 

מאת    [ 11/05/2009 ]
מילים במאמר: 1045   [ נצפה 4968 פעמים ]

 
 
תקשורת עם מתבגרים -הגבול הדק בין "חפירה" להתעניינות
מדריך להורים חסרי אונים


--------------------------------------------------------------------------------

קשיים בהשתלבות בחברה בגיל ההתבגרות, נובעים בעיקר מקשיים בתקשורת עם מבוגרים.

כך מצביעים ממצאי המחקרים המקצועיים שנעשו בארץ ובעולם בשנים האחרונות.
הממצאים מוכיחים באופן חד משמעי שככל שמתבגר מדווח על תקשורת קרובה ופתוחה יותר עם הוריו או עם דמות הורית משמעותית, כך פוחתת כמות ועוצמת ההתנהגויות הסיכוניות שהוא חושף את עצמו אליהן. (תקשורת קרובה עם חברים לא נמצאה כמשפיעה).
כשנער או נערה מרגישים מרוחקים מההורים הם עלולים להגזים בנטילת סיכונים - גם כדי להשיג תשומת לב וגם מפני שכשהם לא משתפים במה שעובר עליהם - אין מי שידריך אותם לקבל החלטות נכונות.
בני הנוער שהשתתפו לאחרונה בסקר מטעם הרשות למלחמה בסמים, נשאלו באיזו תכיפות הם מדברים עם הוריהם על בעיות אישיות.
רבע מהם ענו ש:"אף פעם, או כמעט אף פעם לא"
אם כך, איך נוכל לשמור עליהם, להדריך אותם ולהזהיר אותם מסכנות, אם אין לנו מושג עם מה הם בכלל מתמודדים? הדרך היחידה לעשות זאת היא ליצור איתם תקשורת פתוחה.

מה זאת תקשורת פתוחה עם מתבגר???

הרי כולנו יודעים כמה קשה לנהל איתם שיחה. הם - קצרים, חסרי סבלנות, עוינים ולא משתפים.
הם בד"כ הודפים כל ניסיון שלנו להתעניין בהם, מאשימים אותנו ב"חפירה" או בחקירה, ומסתפקים בדיווח לאקוני כמו "היה סבבה".

היחסים עם המתבגר בבית הם לעתים קרובות יחסים אינסטרומנטאליים - כאלו שממוקדים בפעולות עשה ואל תעשה:
תקנה לי, תסיע אותי, אל תיכנסי לי לחדר, יש משהו לאכול?...
הם לא מדברים איתנו על רגשות, לא נכנסים לפרטים, לא מבקשים את עצתנו.
מאיפה הם למדו את זה?...
אז זהו, שכנראה מאיתנו - ההורים.

כמו רוב הדברים שאנו לומדים, גם דפוסי תקשורת נלמדים קודם כל בילדות ובתוך המשפחה.
בואו נבדוק איזה מודל תקשורתי אנחנו מציגים לילדים שלנו כבר מגיל צעיר.
מכיוון שאני לא מכירה אתכם באופן אישי, אספר לכם סיפור אופייני על עצמי:

יום רגיל ולחוץ בעבודה, שעת צהריים - אני לא רק עובדת חרוצה ואחראית, אני גם אמא מסורה!
לכן אני מרימה טלפון הביתה לבדוק אם הילדה הגיעה מבי"ס. היא עונה לטלפון, אני כבר רגועה- יודעת שהיא הגיעה בשלום ומבחינתי זה מה שחשוב !
ואז אני שואלת: ?מה נשמע חמודה? איך היה בבי"ס?? הילדה, שהגיעה עמוסת חוויות מביה"ס מתחילה לספר לי בפרוטרוט על המורה לתנ"ך, על העבודה שנתנה והשאלות ששאלה...
בשלב הזה, כשעוד 2 טלפונים מצלצלים מסביבי והפגישה שקבעתי עומדת להתחיל, אני מפסיקה אותה באמצע המשפט ואומרת (ברוך ובסבלנות כמובן) "טוב מתוקה, תראי לי את העבודה כשאחזור הביתה ונמשיך לדבר על זה. בינתיים, אולי תדברי עם אבא??
הילדה מבינה שלא באמת התכוונתי שתספר לי מה היה בבי"ס, אלא איך היה בבי"ס (טוב, רע, סבבה...) מילה, שתיים, אין לי זמן ליותר מזה.
היא מתקשרת לאבא, אבל הוא בישיבה, מבטיח שיחזור אליה אח"כ ושוכח.
לא נורא, הילדה שלי לא מתייאשת בקלות. היא מחכה כמה שעות עד שאחזור הביתה מהעבודה ואהיה כולי שלה, כמו שהבטחתי, אז היא תספר לי בנחת ובאריכות מה היה בבי"ס.
אחה"צ - אני מגיעה בשארית כוחותיי הביתה, מועדת על הנעליים שזרוקות בכניסה ומתבוננת בייאוש בסלון ההפוך שכל תכולת הילקוט מפוזרת בו, כולל העבודה בתנ"ך. הילדה, שחיכתה לי בסבלנות כמה שעות, מתנפלת עלי: ?עכשיו בואי תראי את העבודה בתנ"ך ותקראי את התשובות שלי". אני מתחננת על נפשי ומבטיחה שאחרי האוכל/מקלחת/מנוחה אשב איתה בסבלנות. אבל אז היא יוצאת לחוג, אני בסידורים, יש כמה טלפונים ומגיע זמן ארוחת הערב.
אני (אכולת ייסורי מצפון) מציעה שבזמן שאני מכינה לנו משהו לאכול, היא תקריא לי את העבודה בתנ"ך. היא מתחילה להקריא, ואני מתייחסת: "לחתוך קצת בצל בסלט??, היא עונה לי (שלא) וממשיכה להקריא, אני שוב מתייחסת "את רוצה טוסט או לחם רגיל??, כשאני מגיעה לשלב השאלות על צורת הביצה, היא אומרת לי: ?אוף אמא, את בכלל לא מקשיבה לי" ואני שמה לב לדמעה קטנה ונוצצת שהיא משתדלת להסתיר.
באיחור אני מבינה שבדרך הזאת לימדתי אותה שכשאני שואלת "איך היה?" נוח לי לקבל תשובה כמו: "סבבה". כן, אני מאוד מעוניינת לשמוע על עולמה וחוויותיה, אלא שכשהיא מתחילה לספר את כל פרטי הפרטים והמייגעים ולא יודעת להבדיל בין עיקר ותפל ולתמצת קצת, אני מגלה סימנים של חוסר סבלנות. וגם אם החלטתי שהפעם אהיה קשובה וסבלנית, פתאום יש טלפון, אח שלה קורא לי או שאנחנו מאחרים להצגה...
כיום הבת שלי בת 16. כשאני מתקשרת מהעבודה ושואלת איך היה בבי"ס, אני מקבלת אחת מ-3 אפשרויות: "בסדר", "סבבה", "אחלה".
ביום רגוע בעבודה כשאני קצת פנויה, אני מעיזה לשאול:?אבל מה בדיוק היה? ספרי קצת יותר" והיא עונה לי "טוב מה את חופרת, משעמם לך היום בעבודה??
מי לימד אותה להתייחס אלי ככה?
למה היא לא משתפת אותי במה שעובר עליה?
למה היא לא יותר פתוחה איתי?
את התשובות אתם כבר יודעים...

בלי שנתכוון לכך, התקשורת שלנו עם הילדים הופכת להיות בעיקר תקשורת מנהלת- אנחנו מנהלים אותם: "תסדר פה את הבלגן!" "תגמור כבר את השיעורים!" "תנמיכי את הטלוויזיה!"
זו תקשורת של פקודות, שמועברת באינטונציה מיוחדת ששמורה רק לילדים (ולפעמים גם לבן הזוג).
כמה מקום היא משאירה לשיחה משמעותית??
כשאנחנו כבר עושים את המאמץ, מתפנים מעיסוקינו ומבקשים להוציא את המתבגר שלנו מכל ערוצי התקשורת הממוחשבים שבהם הוא משוטט ולנהל איתנו שיחת נפש, הוא בד"כ לא ממש משתף פעולה. למרות זאת, חשוב שנשאל ונתעניין. כי כשאנחנו שואלים אנחנו מעבירים מסר של אכפתיות.
גם דפוסי התקשורת שבין ההורים כבני זוג, הם מודל לחיקוי אצל המתבגרים והחיקוי הזה הוא לא תמיד משאת נפשנו. המתבגרים שלנו נוטים "להחזיר" לנו באותה הדרך שבה הם רואים שאנחנו מתנהלים בינינו כבני זוג ולהתנהג איתנו באותה הדרך בה אנחנו התנהגנו כלפי בני זוגנו.
תקשורת פתוחה וטובה עם מתבגרים צריכה להכיל מס' אלמנטים בסיסיים:
? כבוד הדדי והערכה - שנאמרים בצורה מפורשת
? קבלת השוני ביניכם וחוסר שיפוטיות
? כנות ואמון הדדי
? תקשורת טובה בין ההורים שהיא מודל לחיקוי (גם אם הם גרושים)
? הבנה שהמתבגר שואף להיות מבוגר עצמאי ואוטונומי, אבל הוא עדיין לא כזה.

ההתנגדות של המתבגרים לשתף את ההורים, מתקיימת במקביל לכך שהם דווקא כן רוצים שיהיה אפשר לספר, אבל משהו בתקשורת היומיומית והשוטפת לא מספיק מקרב.
צריך לפנות זמן, להתאזר בסבלנות, לא להתבייש ללמוד מהם מי הן ה"ג'ירפות" ומה זה "בלוג". להקשיב ל-איך עבר עליהם היום ולשתף אותם במה שעובר עלינו - הם כבר מספיק גדולים כדי להקשיב גם לנו וחשוב שהתקשורת תהיה הדדית.
חשוב מאוד לשמור בקביעות על ערוץ תקשורת פתוח ולא לנסות ליצור אותו רק כשמתגלה בעיה, כי אז זה הרבה יותר קשה.
אם נצליח ליצור עם המתבגרים שלנו קשר שמאפשר לדבר על רגשות ומחשבות ולשתף בפתיחות בקשיים והתלבטויות, מבלי לאבד את מעמדנו הסמכותי כהורים וזכותנו להציב גבולות, יש סיכוי טוב שנצליח למנוע מהם להיסחף להתנהגויות שמסכנות אותם ומכניסות אותם לצרות, ולעבור את גיל ההתבגרות בשלום.


רונית שריג-אקרט - עובדת סוציאלית מ.א. מומחית בטיפול בהתמכרויות, בנוער וצעירים ובהדרכת הורים. מדריכה ומרצה. מנחה סדנאות וקבוצות להורים ולמתבגרים. קליניקה פרטית בחיפה. אפשרות לטיפול בסקייפ. מנהלת היחידה לטיפול בהתמכרויות, חיפה.

לפגישת ייעוץ, צרו קשר - דוא"ל: ronitsarigakrat@gmail.com, טל': 0505530653

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב