שלום לך דר' גדי טאוב,
כבר הרבה זמן שאני רוצה לפנות אליך, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך בטלוויזיה, לפני כשנה (ואולי קצת יותר, אני לא ממש זוכר במדויק). הופעת שם תחת תואר מרענן, שהפתיע אותי - בתור מי שזוכר את עברך התקשורתי - תוארך החדש היה ד'ר צעיר, מומחה לחקר אמריקה. הערוץ הראשון אוהב לשלב בתוכניות אקטואליות שלו אנשי אקדמיה בכלל, צעירים מהאוניברסיטה העברית בפרט (ואני אומר את זה לטובת הערוץ הראשון). כבר אז רציתי להגיד לך מה הפריע לי בהופעתך זו. הזמן עבר ומרוב התרחשויות שגרתיות ושמחות במשפחתי הצנועה לא התיישבתי בפועל לכתוב לך את אשר על ליבי. ואולי מה שעצר אותי היה החשש להתמודד ולהתמרד בד'ר שכמוך, שמבין בכוחה של תקשורת מכורח תוארך ומניסיונך העשיר.
אז מה בכל זאת הניע אותי להתיישב כעת ולכתוב לך? לפני כמה ימים צפיתי שוב בתוכנית אקטואלית בערוץ הראשון, וראיתי ד'ר צעיר אחר מדבר על מושג האליטות. שמו של אותו ד'ר צעיר לא נקלט בזכרוני (ואני מקווה שיסלח לי) אבל את פניו זיהיתי כחבר ללימודי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. מובן שהתגובה הרגשית המיידית שלי הייתה קנאה - "תראה" אמרתי לעצמי, "איך התחלתם פחות או יותר ביחד, לפני פחות מעשר שנים, ותראה איפה כל אחד מכם נמצא היום". התגובה הרגשית השנייה שלי הייתה בושה על שאני מקנא - "מה קרה לך?" המשכתי בשיחה עם עצמי, "אתה מקנא בזה שהוא דוקטור? מה שחשוב זה מה שעושים ואיך עושים ולא אלו תארים ומדליות יש לך." תיכף הסכמתי עם כל העמדות שהצגתי בפני עצמי: אני מקנא כי הוא חוקר באוניברסיטה ועושה במשרה מלאה דברים שמעניינים אותו באיכות מחקרית שמספקת אותו (כך לפחות אני מקווה בשבילו). העבודה שלי מעניינת אמנם אבל היא לא מחקרית ולא בתחום לימודיי, והמחקרים המעטים שאני מוצא להם זמן לעשותם באופן עצמאי בין חצות לשתיים בלילה אינם מעמיקים כפי שהייתי רוצה שיהיו. לא רק מה שהוא עושה במגדל השן שלו העלה בי תגובות של הערכה, אלא בעיקר היכולת שלו לבוא לתקשורת ולהעביר מסרים ללא-אקדמאיים, באופן שיהיה ברור ונהיר לכולנו.
אחזור בהמשך למסרים שאותם העביר אותו ד'ר צעיר. כרגע רוצה לשוב אליך, ד'ר גדי טאוב, ולספר קצת על היכרותי עם דמותך התקשורתית במהלך השנים. אני זוכר אותך עוד מילדותי, אי שם בתחילת שנות השמונים. היית מגיש תוכניות הילדים והנוער שאחרי "ערב חדש". צעיר, נראה טוב, מדבר אלינו (הילדים) בגובה העיניים - אבל לא מדבר שטויות. הצגת את התוכנית הבאה וסיפרת קצת על הרגשותיך והגיגיך לקראתה. דיברת בשילוב מוזר והכרחי של רצינות יחד עם חוסר חשיבות עצמית - דומה לאופן שבו אנחנו הילדים התייחסנו לעצמנו. לא אשכח את השידור שבו הבאת גיטרה לאולפן ושרת את שיר הפתיחה של הסדרה המצוירת המופלאה "כוח המחץ", בנעימה חדשה שאתה עצמך הלחנת. איזו עושר של תחושות הזדהות יצרת אצלי - הזדהות עם הסדרה, הזדהות עם ההזדהות שלך עם הסדרה, הזדהות עם הכוח היצירתי שלך. רציתי לדעת לתקשר כמוך ואולי אף רציתי לתקשר איתך.
לאחר מספר שנים, כשאני גדלתי לשנות העשרה המאוחרות שלי, נתקלתי בידיעה המרעישה שהוצאת ספר סיפורים קצרים. אני זוכר שהתחלתי לקרוא אותו ברגשות מעורבים. ידעתי שהוא מכיל סיפורים למבוגרים ותמהתי לדעת לאן נפנה הכוח היצירתי שלך. הספר כבר לא אצלי ולא קראתיו מאז אותה פעם ראשונה, אבל אנסה לשחזר את תגובותיי אליו. אני זוכר סיפורים קריאים בשפה מאוד נגישה. אני זוכר שהיו סיפורים עם הרבה רגש שהסתתר בהם. אני זוכר גם איך התמלאתי רגש קל של מבוכה כאשר גיליתי סקס באחד מסיפוריך. אכן, אתה כבר לא תקשרת עם ילדים, אלא עם אנשים צעירים. היצירה שלך עלתה כיתה, אך המסרים נותרו בשפה פשוטה ונגישה.
הפעם הבאה שנתקלתי בך היה במאמר מבריק שכתבת באחד המוספים היותר מעוררי השראה שהגו עורכי "הארץ" - מוסף מאמרים על השפה העברית ביום העצמאות של 2002. מרוב שהתלהבתי מהמוסף הזה, שמרתי אותו בספרייתי. אז אני הולך להביא אותו כעת. הנה הוא לפניי, רק התחלתי לעיין בו, וכבר התמלאתי אושר אינטלקטואלי וחיוך מטופש עלה על פניי. הרבה מאמרים ציניים וחכמים יש בו, על מותן של תופעות בשפה העברית ועל לידתן של תופעות אחרות. בעיקר קיבלתי רושם שהעברית עוברת תהליך של התקררות: משפת יום-יום חמה, עשירה ושוקקת חיים עם הרבה רגש ועשייה (פעלים) לשפה רשמית קרה, מנוכרת וקפואה עם הרבה תארים ושמות עצם.
וכעת למאמר שלך. תחת הכותרת "הירואין-שיק לשוני" אתה מתאר את העברית האקדמית החדשה כשפה מנוכרת וחסרת כל חום אנושי, שפה טכנית קרובה למתמטיקה. להלן כמה דוגמאות מהמאמר: "הגוף האנושי החם אינו אלא 'אתר של הבניית תשוקות' ו'זירה שבה מתנגשים משטרים סמיוטיים מתחרים', ובכלל, הרי 'אין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח'." אתה מסביר על מהות השפה האקדמית החדשה: "זה לא שהיא יבשה.... היא אנטיספטית. היא דקיקה, מחוטאת וצוננת, כמו אוויר ממוזג בבית מרקחת. היא כמהה לטרפנטין לשוני. היא לא רוצה להיות אובייקטיווית, היא רוצה להיות הרבה יותר: היא רוצה להיות סכין גילוח חדש מפלדת אל-חלד, סקלפל ביקורתי נוצץ. זאת עברית של אובססיה עם היגיינה. כמו כל אובססיה של חיטוי וטוהר, היא נולדה מתוך גועל.... ישראל, ישראלים, זה מה שמגעיל את האקדמאים החדשים." אתה מנתח בצורה מעניינת למה שפה אקדמית סטרילית כזאת הצליחה בשלושה מקומות בעולם: בצרפת, בארה"ב ובישראל. אלו הן מדינות שראו עצמן כ"אור לגויים" ויחד עם זאת חוו כיבוש ממושך. פער זה בין התקוות הנאצלות למציאות הפוליטית העגומה העמיק של תחושת הגועל של האקדמיה מהמציאות האנושית שיצרה את השפה המנוכרת הזאת. כל ההסברים הללו שלך - גם אם לא מסכימים אליהם - הם חדים ומעמיקים, ויחד עם זאת נגישים וברורים. הם אינם חוטאים בשימוש בשפה גבוהה, תחביר מלאכותי או עולם מושגים מומצא לטובת נושא הדיון. אתה ממחיש בדיונך את הביקורת שלך כלפי אותה שפה סטרילית. אתה מסיים את המאמר באמירה ביקורתית נוקבת, בכך שבעלי העברית החדשה מעוניינים לסגור אותנו מאחורי זכוכית סטרילית "יחד עם כל החרקים האחרים", אבל הם למעשה אלה שנסגרים "מאחורי זכוכית לשונית משוריינת, ומשם כמעט אי אפשר לגעת בנו. אפילו לא כדי לדקור."
ומה קרה בהופעה הטלוויזיונית האחרונה שצפיתי בך? ראיתי אותך מתעמת עם איש אקדמיה אחר על איזשהו נושא אקטואלי בפוליטיקה האמריקאית, אני אפילו לא זוכר מה היה הנושא (כמו שכתבת במאמר ההוא "עזבו לרגע את התוכן, הקשיבו למוסיקה"). ציפיתי שכהרגלך תדבר מילים פשוטות אך ברורות, תציג רעיונות חזקים ומרעננים. ומה קיבלתי: אדם שמדבר במלוא הביטחון בשפה שאינה רחוקה מאותה שפה אקדמית סטרילית שתיארת. שילבת כל מיני מושגים מומצאים מהשיח האקדמי שעזרו לך אולי להתמודד עם אותו עמית אבל שמו אותך מאחורי זכוכית משוריינת, ולצערי גררת גם אותו לסגנון השיח הזה. אני זוכר שהרגשתי שאתה מתלהב מהאופן שבו אתה מדבר, כאילו תואר הדוקטור הכשיר אותך לדבר ככה ואתה חושב שאתה יוצא טוב בשיח האקדמי הגבוה הזה. עבורכם האקדמאיים זה נוח לדבר כך, כי אתם המצאתם קונבנציות שלמות כדי לחסוך בזמן הדיון, אבל בהופעה טלוויזיונית אתם אמורים לתקשר עם הצופים - מי כמוך יודע זאת. "הנה שני אקדמאיים" חשבתי לעצמי "שמדברים ביניהם על דברים שאולי הם חכמים, ואולי הם מבינים אותם, אבל מה זה קשור אליי? מעניין אם המגיש מבין אותם או שהוא עושה את עצמו?" ואני לא מזלזל לרגע במגיש, נדמה לי שזה היה ויצטום.
אני רוצה לחזור לדבריו של אותו ד'ר צעיר שצפיתי בו לפני ימים מועטים. שמעתי אותם בחטף באופן מקוטע ומחוץ להקשר הכולל של השיחה, ובכל זאת מה ששמעתי עורר בי התרגשות רבה. הנה מה ששמעתי: "מושג האליטות הוא מושג מורכב שלא מכל היבטיו אנו צריכים להתבייש. אנו נבוכים כשאנו שומעים על אליטה כלכלית כמו מנהלי בנקים שמקבלים משכורות עתק, ומנגד אנו מתמלאים גאווה כאשר אנו שומעים על חתני פרס נובל ישראלים. האליטה האינטלקטואלית אינה מושא להוקעה אלא מושא לגאווה, בניגוד לאליטה הכלכלית-כוחנית. יש להבחין במורכבות הזו הקיימת במושג האליטה." אין לך מושג, גדי, כמה אני מסכים עם ההבחנה הזו במושג האליטות. חשבתי עליה בעצמי בעבר, וכשניסיתי להסביר אותה לחברים כל מה שקיבלתי זה זעזוע מעצם העובדה שמישהו מהאליטות יכול להיחשב מוערך. זה נראה להם סתירה של מהות מושג האליטות. פעם רציתי לשלוח הצעה לאקדמיה ללשון שתפריד בין המילים: "עליתות" (מלשון עלית) בשביל קבוצה איכותית של אנשים, בדרך כלל מוערכים, ו"אליטות" בשביל קבוצה בעלת כוח פוליטי וכלכלי, ששנואה על קבוצות גדולות באוכלוסייה.
יתר על כן, הבחנה זו אינה מספיקה בעיני, שכן גם אליטה אינטלקטואלית היא שנואה ומנוכרת פעמים רבות. הקנאה משחקת תפקיד בכך, מן הסתם. אך אני מתכוון למשהו אחר. אני מתכוון לחוסר היכולת של אותו אינטלקטואל לתקשר עם האנשים שאינם נמנים עם קבוצת האליטה שלו ולהעביר אליהם את המסרים המסובכים שלו בשפה פשוטה עם דוגמאות יומיומיות. אנו מעריכים פרופסור מכובד שקיבל הרבה תארים והוא מוערך בעולם האקדמי על ידי אנשים אחרים שגם הם מוערכים באותו עולם. אבל אין לנו אמת מידה להעריך אנשים אלה, כל עוד אנו לא מבינים על מה הם מדברים. אנו שומעים את רצף המילים הלא ברור שלהם ואומרים לעצמנו: הם לא מעניינים אותנו וכנראה גם לא נוגעים לנו, אז לא צריך להציג אותם לפנינו. זהו המקור של קנאה רעה, מתוך ניכור וחוסר הערכה. לעומתם, אם אנו שומעים אדם משכיל שמצליח להעביר באופן פשוט רעיון או דעה מורכבת ומצליח לתקשר עם מי שלא מתעסק בנושא זה יום-יום, אנו מייד מעריכים אותו כאדם מקורי, מעניין וחכם. זהו המקור לסוג חיובי של קנאה: קנאת סופרים. אנו שואפים להיות כמוהו, ולעיתים המפגש איתו מהווה עבורנו טריגר להתקרב לתחום עיסוקו. המורכבות במושג הקנאה קשורה באופן הדוק למורכבות של מושג האליטות. הקנאה מתוך הזדהות מופנית כלפי העליתות ואילו הקנאה מתוך ניכור מופנית כלפי האליטות.
הסיבה להתנהגות המנוכרת של אותם אקדמאיים יכולה להיות טמונה בגועל, כפי שניתחת במאמרך. לעניות דעתי יש כאן עניין נוסף של מרות על החוכמה. אם יש לי תואר ומדליות אז כולם יודעים שאני חכם, ואם אני מדבר באופן שאי אפשר לתקשר איתי, אז גם אי אפשר לבקר אותי ולקרוא תיגר על חוכמתי. אני לא צריך להוכיח את עצמי מחדש, ובודאי לא בפני פשוטי העם. הצורך לתקשר עם אנשי מקצוע אחרים בעולם מושגים עשיר ובעל היסטוריה של דיון אקדמי הוא מובן. אכן, יש מקום לעולם מושגים כזה בתוך השיח האקדמי. אבל חשוב לפנות מקום גם לתרגום של השיח האקדמי לרבדים יומיומיים, באופן שהתוכן יועבר לחסרי הניסיון ולא רק ההילה. חשוב להזכיר שיש לעשות זאת כמובן באופן שלא יחטא לתוכן עצמו. זה ההבדל בין ספרות פופוליסטית המכונה לעיתים קרובות "מדע פופולרי" ובין ספרות מדעית רצינית הכתובה באופן שהקהל הרחב יכול להבינה.
מניסיוני המועט בהעברת מסרים מורכבים לחסרי ניסיון, אני חושב שהאתגר האמיתי והיצירתי ביותר טמון דווקא באומנות זו. כשהייתי מורה למתמטיקה בכיתה י' (ניסיון קצר ולא מוצלח במיוחד) שברתי את הראש איך להעביר את עולם התוכן המתמטי משפה טכנית לעולם היומיום של הילדים. ניסיתי להביא דוגמאות של תוכניות טלוויזיה שצפיתי בהן, הבעיה הייתה שאלה לא היו תוכניות הטלוויזיה שהם אהבו לצפות. השתדלתי ללמוד מניסיוני, ובפעמים הבאות, כאשר העברתי הדרכות לעובדים חדשים בחברה שבה אני עובד, ניסיתי לפשט ולהביא דוגמאות מעשיות ככל האפשר. זה היה יותר מוצלח, אם כי כאן לא הייתה בעיה של מוטיבציה ללמוד אצל קהל השומעים. הנושאים הכי מורכבים שניסיתי להעביר לחסרי ניסיון היו בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של המתמטיקה (תחום החביב עלי במיוחד). שם ניסיתי לתרגם את המהלכים הטכניים הגדולים שנעשו במתמטיקה בארבע מאות השנים האחרונות למוטיבציות אנושיות ולדוגמאות של פתרון בעיות יומיומיות. רציתי שאנשי הקבוצה יבינו שמקורה של הטכניקה המתמטית המתוחכמת היא באנשים בשר ודם, שיש להם רגשות והם מונעים על ידי דברים שמציקים להם. רציתי שהם יבינו מה הציק לאותם מתמטיקאים. כך שאני משתדל להתקדם. להתקדם לעבר תקשורת טובה יותר הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.
אם נחזור אליך, חיטטתי עליך קצת באינטרנט עכשיו. קראתי מאמרים עדכניים שכתבת, שבהם אתה חריף אך יחד עם זאת נגיש ומובן - כמו שאתה יודע להיות. אולי ההופעה ההיא בטלוויזיה הייתה נפילה חד פעמית שלך. אולי זה היה בגלל שדיברת אל הקולגה שלך ולא הבחנת שאתה בעצם מדבר במסגרת התקשורת ואמור להיות נגיש גם לצופים. בכל אופן אני מקווה לחזור ולהזדהות עם הדרך שבה אתה מדבר על נושאים מורכבים בצורה פשוטה ולא אליטיסטית.
ירון רביד
תל-אביב, מאי 2006
כבר הרבה זמן שאני רוצה לפנות אליך, מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך בטלוויזיה, לפני כשנה (ואולי קצת יותר, אני לא ממש זוכר במדויק). הופעת שם תחת תואר מרענן, שהפתיע אותי - בתור מי שזוכר את עברך התקשורתי - תוארך החדש היה ד'ר צעיר, מומחה לחקר אמריקה. הערוץ הראשון אוהב לשלב בתוכניות אקטואליות שלו אנשי אקדמיה בכלל, צעירים מהאוניברסיטה העברית בפרט (ואני אומר את זה לטובת הערוץ הראשון). כבר אז רציתי להגיד לך מה הפריע לי בהופעתך זו. הזמן עבר ומרוב התרחשויות שגרתיות ושמחות במשפחתי הצנועה לא התיישבתי בפועל לכתוב לך את אשר על ליבי. ואולי מה שעצר אותי היה החשש להתמודד ולהתמרד בד'ר שכמוך, שמבין בכוחה של תקשורת מכורח תוארך ומניסיונך העשיר.
אז מה בכל זאת הניע אותי להתיישב כעת ולכתוב לך? לפני כמה ימים צפיתי שוב בתוכנית אקטואלית בערוץ הראשון, וראיתי ד'ר צעיר אחר מדבר על מושג האליטות. שמו של אותו ד'ר צעיר לא נקלט בזכרוני (ואני מקווה שיסלח לי) אבל את פניו זיהיתי כחבר ללימודי לתואר ראשון באוניברסיטה העברית. מובן שהתגובה הרגשית המיידית שלי הייתה קנאה - "תראה" אמרתי לעצמי, "איך התחלתם פחות או יותר ביחד, לפני פחות מעשר שנים, ותראה איפה כל אחד מכם נמצא היום". התגובה הרגשית השנייה שלי הייתה בושה על שאני מקנא - "מה קרה לך?" המשכתי בשיחה עם עצמי, "אתה מקנא בזה שהוא דוקטור? מה שחשוב זה מה שעושים ואיך עושים ולא אלו תארים ומדליות יש לך." תיכף הסכמתי עם כל העמדות שהצגתי בפני עצמי: אני מקנא כי הוא חוקר באוניברסיטה ועושה במשרה מלאה דברים שמעניינים אותו באיכות מחקרית שמספקת אותו (כך לפחות אני מקווה בשבילו). העבודה שלי מעניינת אמנם אבל היא לא מחקרית ולא בתחום לימודיי, והמחקרים המעטים שאני מוצא להם זמן לעשותם באופן עצמאי בין חצות לשתיים בלילה אינם מעמיקים כפי שהייתי רוצה שיהיו. לא רק מה שהוא עושה במגדל השן שלו העלה בי תגובות של הערכה, אלא בעיקר היכולת שלו לבוא לתקשורת ולהעביר מסרים ללא-אקדמאיים, באופן שיהיה ברור ונהיר לכולנו.
אחזור בהמשך למסרים שאותם העביר אותו ד'ר צעיר. כרגע רוצה לשוב אליך, ד'ר גדי טאוב, ולספר קצת על היכרותי עם דמותך התקשורתית במהלך השנים. אני זוכר אותך עוד מילדותי, אי שם בתחילת שנות השמונים. היית מגיש תוכניות הילדים והנוער שאחרי "ערב חדש". צעיר, נראה טוב, מדבר אלינו (הילדים) בגובה העיניים - אבל לא מדבר שטויות. הצגת את התוכנית הבאה וסיפרת קצת על הרגשותיך והגיגיך לקראתה. דיברת בשילוב מוזר והכרחי של רצינות יחד עם חוסר חשיבות עצמית - דומה לאופן שבו אנחנו הילדים התייחסנו לעצמנו. לא אשכח את השידור שבו הבאת גיטרה לאולפן ושרת את שיר הפתיחה של הסדרה המצוירת המופלאה "כוח המחץ", בנעימה חדשה שאתה עצמך הלחנת. איזו עושר של תחושות הזדהות יצרת אצלי - הזדהות עם הסדרה, הזדהות עם ההזדהות שלך עם הסדרה, הזדהות עם הכוח היצירתי שלך. רציתי לדעת לתקשר כמוך ואולי אף רציתי לתקשר איתך.
לאחר מספר שנים, כשאני גדלתי לשנות העשרה המאוחרות שלי, נתקלתי בידיעה המרעישה שהוצאת ספר סיפורים קצרים. אני זוכר שהתחלתי לקרוא אותו ברגשות מעורבים. ידעתי שהוא מכיל סיפורים למבוגרים ותמהתי לדעת לאן נפנה הכוח היצירתי שלך. הספר כבר לא אצלי ולא קראתיו מאז אותה פעם ראשונה, אבל אנסה לשחזר את תגובותיי אליו. אני זוכר סיפורים קריאים בשפה מאוד נגישה. אני זוכר שהיו סיפורים עם הרבה רגש שהסתתר בהם. אני זוכר גם איך התמלאתי רגש קל של מבוכה כאשר גיליתי סקס באחד מסיפוריך. אכן, אתה כבר לא תקשרת עם ילדים, אלא עם אנשים צעירים. היצירה שלך עלתה כיתה, אך המסרים נותרו בשפה פשוטה ונגישה.
הפעם הבאה שנתקלתי בך היה במאמר מבריק שכתבת באחד המוספים היותר מעוררי השראה שהגו עורכי "הארץ" - מוסף מאמרים על השפה העברית ביום העצמאות של 2002. מרוב שהתלהבתי מהמוסף הזה, שמרתי אותו בספרייתי. אז אני הולך להביא אותו כעת. הנה הוא לפניי, רק התחלתי לעיין בו, וכבר התמלאתי אושר אינטלקטואלי וחיוך מטופש עלה על פניי. הרבה מאמרים ציניים וחכמים יש בו, על מותן של תופעות בשפה העברית ועל לידתן של תופעות אחרות. בעיקר קיבלתי רושם שהעברית עוברת תהליך של התקררות: משפת יום-יום חמה, עשירה ושוקקת חיים עם הרבה רגש ועשייה (פעלים) לשפה רשמית קרה, מנוכרת וקפואה עם הרבה תארים ושמות עצם.
וכעת למאמר שלך. תחת הכותרת "הירואין-שיק לשוני" אתה מתאר את העברית האקדמית החדשה כשפה מנוכרת וחסרת כל חום אנושי, שפה טכנית קרובה למתמטיקה. להלן כמה דוגמאות מהמאמר: "הגוף האנושי החם אינו אלא 'אתר של הבניית תשוקות' ו'זירה שבה מתנגשים משטרים סמיוטיים מתחרים', ובכלל, הרי 'אין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח'." אתה מסביר על מהות השפה האקדמית החדשה: "זה לא שהיא יבשה.... היא אנטיספטית. היא דקיקה, מחוטאת וצוננת, כמו אוויר ממוזג בבית מרקחת. היא כמהה לטרפנטין לשוני. היא לא רוצה להיות אובייקטיווית, היא רוצה להיות הרבה יותר: היא רוצה להיות סכין גילוח חדש מפלדת אל-חלד, סקלפל ביקורתי נוצץ. זאת עברית של אובססיה עם היגיינה. כמו כל אובססיה של חיטוי וטוהר, היא נולדה מתוך גועל.... ישראל, ישראלים, זה מה שמגעיל את האקדמאים החדשים." אתה מנתח בצורה מעניינת למה שפה אקדמית סטרילית כזאת הצליחה בשלושה מקומות בעולם: בצרפת, בארה"ב ובישראל. אלו הן מדינות שראו עצמן כ"אור לגויים" ויחד עם זאת חוו כיבוש ממושך. פער זה בין התקוות הנאצלות למציאות הפוליטית העגומה העמיק של תחושת הגועל של האקדמיה מהמציאות האנושית שיצרה את השפה המנוכרת הזאת. כל ההסברים הללו שלך - גם אם לא מסכימים אליהם - הם חדים ומעמיקים, ויחד עם זאת נגישים וברורים. הם אינם חוטאים בשימוש בשפה גבוהה, תחביר מלאכותי או עולם מושגים מומצא לטובת נושא הדיון. אתה ממחיש בדיונך את הביקורת שלך כלפי אותה שפה סטרילית. אתה מסיים את המאמר באמירה ביקורתית נוקבת, בכך שבעלי העברית החדשה מעוניינים לסגור אותנו מאחורי זכוכית סטרילית "יחד עם כל החרקים האחרים", אבל הם למעשה אלה שנסגרים "מאחורי זכוכית לשונית משוריינת, ומשם כמעט אי אפשר לגעת בנו. אפילו לא כדי לדקור."
ומה קרה בהופעה הטלוויזיונית האחרונה שצפיתי בך? ראיתי אותך מתעמת עם איש אקדמיה אחר על איזשהו נושא אקטואלי בפוליטיקה האמריקאית, אני אפילו לא זוכר מה היה הנושא (כמו שכתבת במאמר ההוא "עזבו לרגע את התוכן, הקשיבו למוסיקה"). ציפיתי שכהרגלך תדבר מילים פשוטות אך ברורות, תציג רעיונות חזקים ומרעננים. ומה קיבלתי: אדם שמדבר במלוא הביטחון בשפה שאינה רחוקה מאותה שפה אקדמית סטרילית שתיארת. שילבת כל מיני מושגים מומצאים מהשיח האקדמי שעזרו לך אולי להתמודד עם אותו עמית אבל שמו אותך מאחורי זכוכית משוריינת, ולצערי גררת גם אותו לסגנון השיח הזה. אני זוכר שהרגשתי שאתה מתלהב מהאופן שבו אתה מדבר, כאילו תואר הדוקטור הכשיר אותך לדבר ככה ואתה חושב שאתה יוצא טוב בשיח האקדמי הגבוה הזה. עבורכם האקדמאיים זה נוח לדבר כך, כי אתם המצאתם קונבנציות שלמות כדי לחסוך בזמן הדיון, אבל בהופעה טלוויזיונית אתם אמורים לתקשר עם הצופים - מי כמוך יודע זאת. "הנה שני אקדמאיים" חשבתי לעצמי "שמדברים ביניהם על דברים שאולי הם חכמים, ואולי הם מבינים אותם, אבל מה זה קשור אליי? מעניין אם המגיש מבין אותם או שהוא עושה את עצמו?" ואני לא מזלזל לרגע במגיש, נדמה לי שזה היה ויצטום.
אני רוצה לחזור לדבריו של אותו ד'ר צעיר שצפיתי בו לפני ימים מועטים. שמעתי אותם בחטף באופן מקוטע ומחוץ להקשר הכולל של השיחה, ובכל זאת מה ששמעתי עורר בי התרגשות רבה. הנה מה ששמעתי: "מושג האליטות הוא מושג מורכב שלא מכל היבטיו אנו צריכים להתבייש. אנו נבוכים כשאנו שומעים על אליטה כלכלית כמו מנהלי בנקים שמקבלים משכורות עתק, ומנגד אנו מתמלאים גאווה כאשר אנו שומעים על חתני פרס נובל ישראלים. האליטה האינטלקטואלית אינה מושא להוקעה אלא מושא לגאווה, בניגוד לאליטה הכלכלית-כוחנית. יש להבחין במורכבות הזו הקיימת במושג האליטה." אין לך מושג, גדי, כמה אני מסכים עם ההבחנה הזו במושג האליטות. חשבתי עליה בעצמי בעבר, וכשניסיתי להסביר אותה לחברים כל מה שקיבלתי זה זעזוע מעצם העובדה שמישהו מהאליטות יכול להיחשב מוערך. זה נראה להם סתירה של מהות מושג האליטות. פעם רציתי לשלוח הצעה לאקדמיה ללשון שתפריד בין המילים: "עליתות" (מלשון עלית) בשביל קבוצה איכותית של אנשים, בדרך כלל מוערכים, ו"אליטות" בשביל קבוצה בעלת כוח פוליטי וכלכלי, ששנואה על קבוצות גדולות באוכלוסייה.
יתר על כן, הבחנה זו אינה מספיקה בעיני, שכן גם אליטה אינטלקטואלית היא שנואה ומנוכרת פעמים רבות. הקנאה משחקת תפקיד בכך, מן הסתם. אך אני מתכוון למשהו אחר. אני מתכוון לחוסר היכולת של אותו אינטלקטואל לתקשר עם האנשים שאינם נמנים עם קבוצת האליטה שלו ולהעביר אליהם את המסרים המסובכים שלו בשפה פשוטה עם דוגמאות יומיומיות. אנו מעריכים פרופסור מכובד שקיבל הרבה תארים והוא מוערך בעולם האקדמי על ידי אנשים אחרים שגם הם מוערכים באותו עולם. אבל אין לנו אמת מידה להעריך אנשים אלה, כל עוד אנו לא מבינים על מה הם מדברים. אנו שומעים את רצף המילים הלא ברור שלהם ואומרים לעצמנו: הם לא מעניינים אותנו וכנראה גם לא נוגעים לנו, אז לא צריך להציג אותם לפנינו. זהו המקור של קנאה רעה, מתוך ניכור וחוסר הערכה. לעומתם, אם אנו שומעים אדם משכיל שמצליח להעביר באופן פשוט רעיון או דעה מורכבת ומצליח לתקשר עם מי שלא מתעסק בנושא זה יום-יום, אנו מייד מעריכים אותו כאדם מקורי, מעניין וחכם. זהו המקור לסוג חיובי של קנאה: קנאת סופרים. אנו שואפים להיות כמוהו, ולעיתים המפגש איתו מהווה עבורנו טריגר להתקרב לתחום עיסוקו. המורכבות במושג הקנאה קשורה באופן הדוק למורכבות של מושג האליטות. הקנאה מתוך הזדהות מופנית כלפי העליתות ואילו הקנאה מתוך ניכור מופנית כלפי האליטות.
הסיבה להתנהגות המנוכרת של אותם אקדמאיים יכולה להיות טמונה בגועל, כפי שניתחת במאמרך. לעניות דעתי יש כאן עניין נוסף של מרות על החוכמה. אם יש לי תואר ומדליות אז כולם יודעים שאני חכם, ואם אני מדבר באופן שאי אפשר לתקשר איתי, אז גם אי אפשר לבקר אותי ולקרוא תיגר על חוכמתי. אני לא צריך להוכיח את עצמי מחדש, ובודאי לא בפני פשוטי העם. הצורך לתקשר עם אנשי מקצוע אחרים בעולם מושגים עשיר ובעל היסטוריה של דיון אקדמי הוא מובן. אכן, יש מקום לעולם מושגים כזה בתוך השיח האקדמי. אבל חשוב לפנות מקום גם לתרגום של השיח האקדמי לרבדים יומיומיים, באופן שהתוכן יועבר לחסרי הניסיון ולא רק ההילה. חשוב להזכיר שיש לעשות זאת כמובן באופן שלא יחטא לתוכן עצמו. זה ההבדל בין ספרות פופוליסטית המכונה לעיתים קרובות "מדע פופולרי" ובין ספרות מדעית רצינית הכתובה באופן שהקהל הרחב יכול להבינה.
מניסיוני המועט בהעברת מסרים מורכבים לחסרי ניסיון, אני חושב שהאתגר האמיתי והיצירתי ביותר טמון דווקא באומנות זו. כשהייתי מורה למתמטיקה בכיתה י' (ניסיון קצר ולא מוצלח במיוחד) שברתי את הראש איך להעביר את עולם התוכן המתמטי משפה טכנית לעולם היומיום של הילדים. ניסיתי להביא דוגמאות של תוכניות טלוויזיה שצפיתי בהן, הבעיה הייתה שאלה לא היו תוכניות הטלוויזיה שהם אהבו לצפות. השתדלתי ללמוד מניסיוני, ובפעמים הבאות, כאשר העברתי הדרכות לעובדים חדשים בחברה שבה אני עובד, ניסיתי לפשט ולהביא דוגמאות מעשיות ככל האפשר. זה היה יותר מוצלח, אם כי כאן לא הייתה בעיה של מוטיבציה ללמוד אצל קהל השומעים. הנושאים הכי מורכבים שניסיתי להעביר לחסרי ניסיון היו בתחום ההיסטוריה והפילוסופיה של המתמטיקה (תחום החביב עלי במיוחד). שם ניסיתי לתרגם את המהלכים הטכניים הגדולים שנעשו במתמטיקה בארבע מאות השנים האחרונות למוטיבציות אנושיות ולדוגמאות של פתרון בעיות יומיומיות. רציתי שאנשי הקבוצה יבינו שמקורה של הטכניקה המתמטית המתוחכמת היא באנשים בשר ודם, שיש להם רגשות והם מונעים על ידי דברים שמציקים להם. רציתי שהם יבינו מה הציק לאותם מתמטיקאים. כך שאני משתדל להתקדם. להתקדם לעבר תקשורת טובה יותר הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.
אם נחזור אליך, חיטטתי עליך קצת באינטרנט עכשיו. קראתי מאמרים עדכניים שכתבת, שבהם אתה חריף אך יחד עם זאת נגיש ומובן - כמו שאתה יודע להיות. אולי ההופעה ההיא בטלוויזיה הייתה נפילה חד פעמית שלך. אולי זה היה בגלל שדיברת אל הקולגה שלך ולא הבחנת שאתה בעצם מדבר במסגרת התקשורת ואמור להיות נגיש גם לצופים. בכל אופן אני מקווה לחזור ולהזדהות עם הדרך שבה אתה מדבר על נושאים מורכבים בצורה פשוטה ולא אליטיסטית.
ירון רביד
תל-אביב, מאי 2006
