"היי דורה, יום שישי בערב, שעה 21:00, תיאטרון הסמטה, מזל דגים 8, יפו העתיקה - זוג כרטיסים ממתינים לך בקופות, לא להבריז..."
זו הייתה הודעה מחבר ותיק שדואג במסירות לשמר את הפן התרבותי המצוי בסכנת הכחדה ומאוים בידי משמידי תרבות שונים. ( רק על זה אני אוכל למלא ספר שלם..) והמלצותיו אינן דבר של מה בכך.
אכן, באותו הערב, 17.04.09, בת משפחה חובבת תיאטרון ואנוכי, הגענו להצגה המומלצת, אם כי באיחור של מספר דקות (הסמטאות ביפו העתיקה הצליחו במעט לטשטש לנו את כושר ההתמצאות). עלינו לקומה השנייה של התיאטרון, מעין פאב, מסעדה, בסגנון שאנטי מרוקאי עתיק, המשקיף לנופה המרהיב והמהפנט של יפו העתיקה, כמו שזוכרים אותה מהשירים והסיפורים... אפשר לחוש כבר ברגעים הראשונים הללו באווירה היוצאת דופן והאותנטית שקיבלה את פני הקהל, או בשפת המחזה, את פני ה "מבקרים".
על אחד מגגות יפו העתיקים, כ- 30 אנשים, עומדים מול במה, ועליה שני השחקנים, רונן יפרח ואמיר ירושלמי החלו מקדימים את המחזה באופן כזה שיחבר את הקהל לאווירת המחזה, כאילו היו חלק ממנו. (כמובן שאת השניות הראשונות שפיספסתי בשל האיחור, דאגתי להשלים כבר ביום למחרת, בהצגה נוספת)
כעבור רגעים קלים וברוח המחזה, הוכנסנו לאולם צפוף באווירת מוסד טיפולי.
מספר מצומצם של כסאות מסודרים בשורות מול כלוב מתכת גדול ומאיים, במרכזו כיסא ולידו שרוע כשראשו מכוסה בשק, אדם הנראה כמו אסיר מוכה.
ובאוויר, שקט מופתי, כזה שיוצר תחושה לא רגועה, כזה שיוצר תחושה מלחיצה, מעט מפחידה, כזו של בית חולים לחולי נפש.
וההצגה מתחילה...
"זה מסתובב" - מאת יוסף מונדי, סופר ומחזאי ישראלי מוערך בייחודיותו, ובין חלוצי תיאטראות שוליים בישראל.
ההצגה עולה בפעם הרביעית במספר, הפעם בבימויו ועיבודו המחודש של אבי גיבסון בר-אל. המחזה מתאר מאבק הישרדותי, יומיומי, של שני חולים הכלואים בתא הסתכלות במוסד טיפולי. האחד מדמה עצמו לפרנץ קפקא ואילו האחר מדמה עצמו לבנימין זאב תיאודור הרצל.
הרצל וקפקא, שניהם גיבורי תקופות חשוכות, שתפיסותיהם מנוגדות זו לזו באופן קיצוני. כל אחד בדרכו נותן ביטוי שונה למקומו של הפרט בחברה.
פרנץ קפקא, נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה- 20, בורא ביצירותיו יקום קודר וחברה אכזרית בה הפרט אינו שולט בגורלו, וכל מאבק במערכת הגדולה הוא ניסיון אבוד מראש. דמותו מייצגת את הנאמנות והמאבק למען חופש הביטוי.
בנימין זאב תיאודור הרצל, היה עיתונאי, משפטן, מחזאי ופוליטיקאי, הידוע בכינויו, חוזה מדינת היהודים. הרצל היה אדם חולמני, חדור מוטיבציה למימוש חזיונותיו, דמותו מייצגת את הנאמנות לערכים הלאומיים הציוניים.
אבי גיבסון בעיבודו המחודש, מבליט את הניגודים בין שתי הדמויות תוך שימוש באלמנטים אלימים ומעט קשים לצפייה, במאבק של הפרט למען אמונתו, אל מול יתר החברה בה חי ולמעשה, בוחן את קצה גבול השפיות של הפרט במצב זה. תיאודור הרצל, הוא מתחזה אשר יצא לשליחות מטעם המוסד, משימתו היא לשבור את דמותו של קפקא ומתוך כך ליצור את דמות היהודי החזק והחסון שלא ניתן להביסו ואין קושי שלא יוכל לעמוד בפניו.
אבי גיבסון נותן התייחסות לפרטים הקטנים בהצגה, ניתן להרגיש את אהבתו לבימוי היצירה, כאילו תפר בסבלנות את הדמויות הפועלות למידותיהם של השחקנים.
ומכאן התוצאה המרשימה.
השחקנים:
מוטי רוזנצוויג, בתפקיד פרנץ קפקא ורונן יפרח, בתפקיד בנימין זאב תיאודור הרצל:
מוטי ורונן פשוט "מתאבדים" על הבמה, הקהל צוחק איתם, בוכה איתם, פוחד איתם...
ניתן להבחין בקשר החזק ובחיבור בין מוטי לרונן ובעיקר בהנאה שלהם לאורך ההצגה כולה.
אמיר ירושלמי, בתפקיד המזכירה האכזרית במוסד, אשר החולים היו תחת השגחתה:
משחק מדויק, ממוקד ומשכנע ביותר. אמיר ירושלמי מצליח ליצור נוכחות אדירה לדמות האחות בהצגה, שלכאורה נחשבת לדמות משנית.
(משחק של רוע ואכזריות באופן כל כך משכנע זכור לי רק מהמחזה "קן הקוקייה" בו ידועה האחות באכזריותה).
המשחק של שלושתם, כל אחד בתפקידו, מקצועי ביותר ורואים עבודה מאומצת וללא פשרות. יש רגעים לא מעטים בהצגה שפשוט ממצמררים. השילוב ביניהם, וכל אחד לבדו, מצליח להפנט את הקהל לתוך המחזה, ולצאת ממנו, המום...
ההצגה מומלצת בחום.
זו הייתה הודעה מחבר ותיק שדואג במסירות לשמר את הפן התרבותי המצוי בסכנת הכחדה ומאוים בידי משמידי תרבות שונים. ( רק על זה אני אוכל למלא ספר שלם..) והמלצותיו אינן דבר של מה בכך.
אכן, באותו הערב, 17.04.09, בת משפחה חובבת תיאטרון ואנוכי, הגענו להצגה המומלצת, אם כי באיחור של מספר דקות (הסמטאות ביפו העתיקה הצליחו במעט לטשטש לנו את כושר ההתמצאות). עלינו לקומה השנייה של התיאטרון, מעין פאב, מסעדה, בסגנון שאנטי מרוקאי עתיק, המשקיף לנופה המרהיב והמהפנט של יפו העתיקה, כמו שזוכרים אותה מהשירים והסיפורים... אפשר לחוש כבר ברגעים הראשונים הללו באווירה היוצאת דופן והאותנטית שקיבלה את פני הקהל, או בשפת המחזה, את פני ה "מבקרים".
על אחד מגגות יפו העתיקים, כ- 30 אנשים, עומדים מול במה, ועליה שני השחקנים, רונן יפרח ואמיר ירושלמי החלו מקדימים את המחזה באופן כזה שיחבר את הקהל לאווירת המחזה, כאילו היו חלק ממנו. (כמובן שאת השניות הראשונות שפיספסתי בשל האיחור, דאגתי להשלים כבר ביום למחרת, בהצגה נוספת)
כעבור רגעים קלים וברוח המחזה, הוכנסנו לאולם צפוף באווירת מוסד טיפולי.
מספר מצומצם של כסאות מסודרים בשורות מול כלוב מתכת גדול ומאיים, במרכזו כיסא ולידו שרוע כשראשו מכוסה בשק, אדם הנראה כמו אסיר מוכה.
ובאוויר, שקט מופתי, כזה שיוצר תחושה לא רגועה, כזה שיוצר תחושה מלחיצה, מעט מפחידה, כזו של בית חולים לחולי נפש.
וההצגה מתחילה...
"זה מסתובב" - מאת יוסף מונדי, סופר ומחזאי ישראלי מוערך בייחודיותו, ובין חלוצי תיאטראות שוליים בישראל.
ההצגה עולה בפעם הרביעית במספר, הפעם בבימויו ועיבודו המחודש של אבי גיבסון בר-אל. המחזה מתאר מאבק הישרדותי, יומיומי, של שני חולים הכלואים בתא הסתכלות במוסד טיפולי. האחד מדמה עצמו לפרנץ קפקא ואילו האחר מדמה עצמו לבנימין זאב תיאודור הרצל.
הרצל וקפקא, שניהם גיבורי תקופות חשוכות, שתפיסותיהם מנוגדות זו לזו באופן קיצוני. כל אחד בדרכו נותן ביטוי שונה למקומו של הפרט בחברה.
פרנץ קפקא, נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה ה- 20, בורא ביצירותיו יקום קודר וחברה אכזרית בה הפרט אינו שולט בגורלו, וכל מאבק במערכת הגדולה הוא ניסיון אבוד מראש. דמותו מייצגת את הנאמנות והמאבק למען חופש הביטוי.
בנימין זאב תיאודור הרצל, היה עיתונאי, משפטן, מחזאי ופוליטיקאי, הידוע בכינויו, חוזה מדינת היהודים. הרצל היה אדם חולמני, חדור מוטיבציה למימוש חזיונותיו, דמותו מייצגת את הנאמנות לערכים הלאומיים הציוניים.
אבי גיבסון בעיבודו המחודש, מבליט את הניגודים בין שתי הדמויות תוך שימוש באלמנטים אלימים ומעט קשים לצפייה, במאבק של הפרט למען אמונתו, אל מול יתר החברה בה חי ולמעשה, בוחן את קצה גבול השפיות של הפרט במצב זה. תיאודור הרצל, הוא מתחזה אשר יצא לשליחות מטעם המוסד, משימתו היא לשבור את דמותו של קפקא ומתוך כך ליצור את דמות היהודי החזק והחסון שלא ניתן להביסו ואין קושי שלא יוכל לעמוד בפניו.
אבי גיבסון נותן התייחסות לפרטים הקטנים בהצגה, ניתן להרגיש את אהבתו לבימוי היצירה, כאילו תפר בסבלנות את הדמויות הפועלות למידותיהם של השחקנים.
ומכאן התוצאה המרשימה.
השחקנים:
מוטי רוזנצוויג, בתפקיד פרנץ קפקא ורונן יפרח, בתפקיד בנימין זאב תיאודור הרצל:
מוטי ורונן פשוט "מתאבדים" על הבמה, הקהל צוחק איתם, בוכה איתם, פוחד איתם...
ניתן להבחין בקשר החזק ובחיבור בין מוטי לרונן ובעיקר בהנאה שלהם לאורך ההצגה כולה.
אמיר ירושלמי, בתפקיד המזכירה האכזרית במוסד, אשר החולים היו תחת השגחתה:
משחק מדויק, ממוקד ומשכנע ביותר. אמיר ירושלמי מצליח ליצור נוכחות אדירה לדמות האחות בהצגה, שלכאורה נחשבת לדמות משנית.
(משחק של רוע ואכזריות באופן כל כך משכנע זכור לי רק מהמחזה "קן הקוקייה" בו ידועה האחות באכזריותה).
המשחק של שלושתם, כל אחד בתפקידו, מקצועי ביותר ורואים עבודה מאומצת וללא פשרות. יש רגעים לא מעטים בהצגה שפשוט ממצמררים. השילוב ביניהם, וכל אחד לבדו, מצליח להפנט את הקהל לתוך המחזה, ולצאת ממנו, המום...
ההצגה מומלצת בחום.
דורין דואני
משפטנית, סטודנטית לתואר שני במשפט מסחרי וחובבת תיאטרון מושבעת.
משפטנית, סטודנטית לתואר שני במשפט מסחרי וחובבת תיאטרון מושבעת.
