המחקר ההולך ומתרחב על נשים ומגדר הוא יחסית צעיר ותחילתו באמצע שנות ה-80, בעבודות של חוקרות כמו: ברידנטל רנטה ואחרות (1984), גו'ן רינגלהיים (1985), רות לינדן (1992), מריון קפלן (1998), דליה עופר ולינור וויצמן (1998), יהודית באומל (1998) אסתר פוקס (1999) ואחרות. לאחר למעלה מארבעה עשורים של מחקר שבו ה"סוגיה הנשית" לא היתה קיימת, החלו, בזכות עבודתן, לעלות יותר ויותר תהיות על "חוסר הניראות" של נשים במחקרי השואה. החוקרות ביקרו את המידע המוגבל שנמסר על חוויותיהן של נשים בשואה וטענו שחקר השואה, הוראתה והנצחתה מחייבים הסתכלות מורכבת על חוויות השואה של קרבנותיה, לא רק כיהודים אלא גם כקבוצות בעלות מכנים משותפים רלוונטיים שונים. הפן המגדרי הוא אולי הבולט שביניהם, לאור העובדה שלנשים היו חוויות שונות מאלו של גברים, מעצם היותן נשים, מבחינת הרקע החברתי והחינוך שקיבלו, מבחינת הפן הביולוגי ששיחק תפקיד משמעותי בחוויותיהן וגם מבחינת ההפרדה בינן לבין הגברים, בעיקר במחנות ההשמדה.
וכך למשל, הצביעה מירנה גולדנברג (1996) בעזרת ניתוח זכרונות של נשים בגטאות ובמחנות הריכוז על תובנות הקשורות להבדלים בין גברים לנשים ביחסם לאוכל. כחלק מהזהות של הנשים, הגדרתן העצמית והסטטוס שלהן בעמידה מול הרעבה מתוכננת, נשים לקחו אוכל ברצינות וכך נפגעו פחות. "לבשל עם הפה" כלומר לדבר על אוכל, להחליף מתכונים וללמד אותם, הקנו לנשים יתרון פסיכולוגי על פני גברים. דיבור כזה שיקף את האסטרטגיות של נשים לשימור המורשת היהודית שלהן, לאמון שלהן בעתיד וביצירתיות שלהן. גולדנברג הבחינה בכך שמה שאנחנו יודעים נשמע בקולם של הגברים ואת זה השליכו החוקרים והציבור על כולם. וכך הוכללה טענתו של ויקטור פרנקל (1984), שאם מדברים על אוכל זה עושה את המצב גרוע יותר, על כולם, על אף שהוא היה עם גברים באושוויץ. לעומת זאת, הדיבור על אוכל הביא נשים לבנות קהילה. הן נתנו מרשמים מתוך זיכרון של מה שעשו האמהות והסבתות שלהן.
חוקרות הצביעו על הבדלים בין נשים לגברים ביחס לסוגיות מגוונות, כמו למשל, אופי זיכרון שונה (מעגלי לעומת קוי), היבטים שונים של התנהגות אלטרואיסטית, חוויות שאותן חוו נשים אך לא גברים ביחס לעירום, לגילוח השיער, להפסקת המחזור, להריון ולידה ועוד. רבים מהמחקרים, כמו אלו של מריון קפלן, דליה עופר ולינור ויצמן, ושל עירית קנבל-דובלון, עסקו בשינויים שחלו בתפקידי ומעמד האישה עם התגברות הגזירות של המשטר הנאצי. כאשר גברים רבים נלקחו למחנות עבודה או נשברו פסיכולוגית בגלל הרחקתם ממקומות העבודה, נשים היו ל"ראשי" משפחות ולקחו את האחריות לדאוג להישרדות בני משפחותיהן. הן השתלבו במחתרות, ומילאו שם תפקידים שחרגו מתפקידיהן המסורתיים כרעיות ואמהות. המחקר הפמיניסטי של השואה בוחן גם את קורותיהן של נשים לא היו יהודיות, גם כקרבנות, גם כמקרבנות וגם כחלק מהאוכלוסייה המקומית. הוא מתייחס לקבוצות שונות של נשים, כאלו שנכלאו במחנות והוצאו להורג, כמתנגדות למשטר, כקומוניסטיות, כבנות קבוצות נרדפות אחרות ועוד. נשים תוארו גם כלוקחות חלק בהתעללות ביהודים, אם כעקרות בית ש"תרמו" למשטר באמצעות הלשנות, אם כבעלות תפקידים במחנות הריכוז וההשמדה. הדיון בנשים העלה גם את סיפורן של נשים לא יהודיות אשר סיכנו את חייהן כדי להציל את בני זוגן היהודים (כמו הנשים מ"רוזנשטראסה") או בהצלת ילדים ומשפחות יהודיות, ובחן את חלקן הרב של נשים בקרב "חסידי אומות העולם".
המחקר הפמיניסטי החל את דרכו תוך התמודדות עם ביקורת קשה ואף מבזה, שטענה נגדו כי הוא עושה "טריויאליזציה" של השואה. בהדרגה הוא תפס מקום של כבוד במחקר השואה ובמחקרי מגדר בכלל. כנסים הולכים ומתרבים נערכים בארץ ובעולם. מכללת בית ברל הייתה למוסד אקדמי מוביל של המחקר והשיח הציבורי בנושא זה. גם בתחום הוראת השואה מתחיל הנושא לתפוש את מקומו ובמוסדות להנצחת השואה, כמו יד ושם ולוחמי הגטאות, נערכים תערוכות (יהודית ענבר, 2007) וימי עיון על השואה מזווית של נשים או מזווית מגדרית. התפתחויות אלו מעלות סוגיות נוספות שלא עלו בעבר, כמו הדיון בילדות ובנעורים מזוית מגדרית, הפגיעה המינית בנשים ודיון באמנות וביצירה מזווית של נשים (נושא הכנס החמישי שיתקיים באוקטובר הקרוב בבית ברל, בבית טרזין ובבית לוחמי הגטאות).
הדיון המחקרי בפן המגדרי של השואה הפך לא מכבר לסוגייה שהציבור נחשף אליה, באמצעות פרסומים מתרבים בתקשורת, וכך עולות שאלות שונות לדיון ציבורי אשר, בתורו, מחזק את התעצמות העניין במחקר המתמקד בקשר שבין מגדר לשואה. דוגמא אחת לכך היא ההתעוררות של ויכוח ציבורי נוקב על סוגיית הניצול המיני של נשים במחנות הריכוז וקיומם של בתי בושת שבהם היו נשים יהודיות.
המחקר הפמיניסטי על השואה אינו הומוגני ויש בו חילוקי דעות. אחת השאלות הבולטות שעולות היא: האם יש הבדל מהותי בין גברים לנשים בשואה, בהתייחס לגורל, לסבל וכיוב' שחוו הקורבנות ולאופן שבו התמודדו איתם. דוגמה אחת למחלוקת כזו עולה ביחס לגבורת נשים וגברים. יש חוקרות הסבורות שלגבורת נשים יש אופי וביטויים שונים ויש הטוענות שאין הבדל באופי הגבורה של נשים וגברים, למעט הבדלים הקשורים לתנאים ולהקשר שבו נעשים מעשי הגבורה. ישנן תהיות העולות ביחס למשמעות השינויים שחלו בתפקידי הנשים בתקופת השואה. האם העובדה שהמערכת המסורתית התפרקה ותפקידי הגברים והנשים השתנו במהלך המלחמה, הביאה לשינוי ארוך-טווח ביחס למקומן של נשים בחברה וחלוקת התפקידים והכוח ביניהם. נראה כי מדיון זה ונוספים משתמע כי סוגיות מגדריות, העולות ממחקר השואה, מתקשרות בהכרח לדיון מקיף במעמד האישה ולשינויים ביחסים בין המינים בחברה בכלל, ובמצבי משבר כאוטיים בפרט.
אני סבורה שההבדל המשמעותי ביותר בין נשים לגברים בשואה קשור לתפקיד האישה כאם. תפקיד זה הוא שהביא את מותן של המוני נשים, אשר בצו החינוך שלהן ובכפיית מדיניות ההפרדה הנאצית בין נשים לגברים הפכו להיות קשורות בקשר שאין להתירו מילדיהן. בכך עמדו חייהן בסימן גורל ילדיהן ולא הייתה בפניהן כמעט אופציה של העדפת חיי עצמן.
לדיון ולעיסוק בשואה מזווית של נשים יכולה להיות תרומה של ממש גם עבור העיסוק החינוכי בשואה. אדם קרוב אצל עצמו ואישה קרובה אצל עצמה, ולכן שילוב ההסתכלות הפמיניסטית על השואה בעשייה ציבורית-חינוכית, עשוייה לתרום באופן מיוחד לקירוב נערות ונשים צעירות ללמוד ולעסוק בחקר השואה. התעוררות העניין שלי בשואה בזכות שיחות "נשים" עם אמי וההשראה ששאבתי מחוקרות פמיניסטיות, שתובנותיהן דיברו אל ליבי ועולמי, היא בעיני דוגמא ליתרון שאין לו תחליף, של למידה מתוך עניין אישי ומתוך הזדהות קולקטיבית.
מקורות
הרצוג, אסתר (עורכת) 2004. נשים ומשפחה בשואה. בית יצחק: אוצר המשפט.
ענבר, יהודית (עורכת). 2007. כתמים של אור, להיות אישה בשואה. ירושלים: יד ושם.
Baumel Tydor Judith. 1998.Double Jeopardy: Gender and the Holocaust. London: Frank Cass.
Bridenthal, Renate., Atina Grossmann and Marion Kaplan (eds.). 1984. When Biology Became Destiny: Women in Weimar and Nazi Germany. New York: Monthly Review Press.
Fuchs, Esther. (ed.) 1999. Women and the Holocaust: Narrative and Representation. Lanham & Oxford: University of America Press.
Goldenberg, Myrna. 1996. Lessons Learned from Gentle Heroism: Women?s Holocaust Narratives. Thousand Oaks, California: Sage.
Hertzog, Esther (ed.) 2008. Life, Death and Sacrifice: Women and Family in the Holocaust. Jerusalem & New York: Gefen.
Kaplan, Marion. 1998. Between Dignity and Despair, Jewish Life in Nazi Germany. New York & Oxford: Oxford University Press.
Lynden, Ruth. 1992. Making Stories, Making Selves - Feminist Reflections on the Holocaust. Columbus: Ohoio State University Press.
Ofer, Dalia and Lenore Weitzman (eds.). 1998. Women in the Holocaust. New Haven: Yale University Press.
Ringelheim, Joan. 1985. "Women and the Holocaust: A Reconsideration of Research" Signs 10 (4): 741-61.
Rittner, Carol and John Roth (eds.). 1993. Different Voices: Women and the Holocaust. New York: Paragon House.
Viktor Frankl. 1984. Man's Search for Meaning. New York: Washington Square Press.
אסתר הרצוג, אנתרופולוגית חברתית, ראש תכנית אנתרופולוגיה במכללת בית ברל. מרצה וחוקרת בתחומים: ביורוקרטיה, מגדר, חינוך והגירה. פעילה פמיניסטית מאז 1989, ממייסדות מפלגות נשים ב-1992, 1999, וממייסדות הקואליציות נגד פורנוגרפיה, נגד ביטול חזקת הגיל הרך ונגד הוצאת ילדים מבתיהם על ידי רשויות הרווחה.
