מי שגדל כמוני בישראל של שנות השישים והשבעים בודאי זוכר את האקסיומות על פיהן חינכו את הילדים באותם ימים. מערכת החינוך הציבה בסוף כל משפט לפחות נקודה אם לא סימן קריאה. היו מעט מאוד סימני שאלה. בלי הרבה תהיות, כך צריך וכך יהיה וככה זה וזהו זה. מדינה קטנה, מעטים מול רבים, צבא העם מגייס את כולם, בכיפור כולם צמים, בפסח מנקים ומבערים, לא קוטפים פרחים מוגנים, כל החללים מוצדקים, אנחנו תמיד צודקים. הרי אין לנו ברירה, שוב לא תהיה עוד שואה.
אני לא מתווכחת אם הצורך של מדינה חדשה לחזק את עצמה ואת הדור הצעיר שלא ידע את רדיפות אבותיו בגולה. אני יכולה להבין את המסר שעמד אז מאחורי המונח מלחמת אין-ברירה. אבל מאז עברו כמה שנים וכמה מלחמות וכמה התנסויות וגם שלום כזה או אחר. הלכנו דרך, גדלנו, בגרנו, צמחנו והתחזקנו. כמה מיתוסים גדולים נשברו לנו במהלך השנים, גם שאלות התחלנו לשאול, התפקחנו משהו, לא? כנראה שברשות המים לא שמעו על כך עוד וחושבים שאפשר לטעון את הטיעון המיושן של פעם מזמן לפיו אין לנו ברירה ואנחנו נקבל על עצמנו את הדין ללא שאלה.
מי שאומר שאין ברירה בראש ובראשונה מסיר מעצמו אחריות להחלטה ואומר שאין לו השפעה, לא על הגורמים ולא על התוצאה. זה לא אני, זה פשוט קרה ועכשיו אין לי ברירה, too bad עכשיו זה על הכתפיים שלך. איזה יופי, קלי קלות, לא רק שלא לקחנו אחריות אלא אפילו העברנו אותה הלאה לכתפיים של מישהו אחר. כי אין נושאים שנופלים בין הכיסאות, במוקדם או במאוחר מישהו ידרש לקחת את האחריות שמישהו אחר הסיר מעל עצמו. הינה תראו בתשדיר אומרת נינט "חמש שנות בצורת". חמש שנים של בצורת. חמש שנים של בצורת בהן לא עשו דבר, לא השקיעו באלטרנטיבות אחרות, לא פיתחו אפשרויות נוספות. בואינה אתה שם. כן כן אתה, וגם את, וההוא שם וזאת שלידו, אזרחי המדינה, מתבקשים לקחת את האחריות למצב ולשאת אותו על גבם.
אדם או גורם אחראי היה נוקט לשון אחרת ואומר למשל שזו הברירה הכי טובה, המועדפת, הנדרשת, המתאימה כעת ובכך עומד מאחורי דבריו. כי בדומה להבנה שלא להחליט זו החלטה, גם במקרה של אין ברירה מתקיימת ברירה.
ובהשאלה לחיים, תבחנו את עצמכם בפעם הבאה שאתם אומרים לעצמכם או לילדיכם, אין לי ברירה ותשאלו את עצמכם, האמנם?
מנחת קבוצות תמיכה ומעגלי נשים ללמידה וצמיחה אישית.
למעלה מ-14 שנות נסיון בתחומי משאבי אנוש מגוונים.
תואר שני בניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת תל אביב, לימודי ביבליותרפיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.
בזמני הפנוי אני עוסקת בכתיבה מגוונת. שירה ופרוזה, הגיגים ומחשבות על החיים וכן תקצירים לספרים שאני קוראת.
אמא, אישה, יוצרת, כותבת, חושבת, בתנועה מתמדת.
למעלה מ-14 שנות נסיון בתחומי משאבי אנוש מגוונים.
תואר שני בניהול משאבי אנוש מאוניברסיטת תל אביב, לימודי ביבליותרפיה בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.
בזמני הפנוי אני עוסקת בכתיבה מגוונת. שירה ופרוזה, הגיגים ומחשבות על החיים וכן תקצירים לספרים שאני קוראת.
אמא, אישה, יוצרת, כותבת, חושבת, בתנועה מתמדת.
