המלחמה בפרידמן - מה התרחש מאחרי הקלעים? 

לנוחות הקורא נתאר תחילה מספר נתונים עובדתיים ואחר כך נדון במשמעותם.
יואל זוסמן ( נשיא בית המשפט העליון בשנים 1976-1980 ) קבע בפסק דין
( בענין עתירה נגד האמנתו של שגריר גרמניה בישראל ) כי יש דברים שאין זה ראוי לבית המשפט לעסוק בהם, וכך אמר:
" מן המפורסמות הוא שהדעות בצבור נחלקו בשאלה, אם מן הרצוי להיעתר לבקשת ממשלת מערב גרמניה ולקיים עימה יחסים דיפלומטים או לא. הממשלה החליטה מה שהחליטה ולא עוד אלא שהביאה את הענין בפני הכנסת, והכנסת תמכה בהחלטת הממשלה. הענין לא היה ענין משפטי אלא ענין פוליטי מובהק; אין הוא ניתן להיבדק על פי קנה מידה משפטי, ואף ענין אישורו או פסילתו של שגריר של מדינה זרה הוא ענין מדיני אשר שרת החוץ או אולי הממשלה כולה צריכים לענות בו. אין זה ענין משפטי אשר לפי טבעו ניתן להביאו לבירור בבית המשפט. השיקולים אינם שיקולים משפטיים אלא שיקולים של מדיניות חוץ ושיקולים של התאמת המועמד לתפקיד, שלא בית משפט זה מוסמך ומסוגל להכריע בהם".

מאיר שמגר ( נשיא בית המשפט העליון בשנים 1983-1995 ) אמר בפסק דין: "אם התיאוריה המאפשרת דיון בערכאות השיפוט בכל ענין, תתממשבאופן תדיר, היינו: אם כל נושא - החל מן התקציב לפריטיו וכלה בבנית שיכונים, מטוסים וטנקים - תוכרע בפורום השיפוטי לפי מבחני החוקיות הפורמאלית או לפי מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין לגביהם, יהיה בכך כדי ליצור ריכוז סמכויות שיבטל, הלכה למעשה, את יכולת התפקוד של הרשויות האחרות" ואחר כך אמר את הדברים הבאים:
"הבעיה איננה תמיד העדרן של נורמות או חוסר יכולתו האישית של שופט להיזקק לבחינתן של הנורמות;זוהי התווית גבולות, העולה מחלוקת התחומים בין רשויות שלטון שהיא מיסודותיו של ממשל תקין ומתוקן. חלוקה זו סולדת מן הריכוזיות הטוטאלית, אשר לפיה בית המשפט נדרש לכל ענין - פוליטי או אחר- ושם עצמו כמי שפוסק בו. מכאן, כאמור, לידתו של מבחן השפיטות המוסדית, שהרי המבחן הנורמאטיבי היה חובק הכול בלי לפתור מאומה, ואין צורך לומר, שהיה גורר את בית המשפט להכרעות פוליטיות מובהקות".

אהרון ברק ( נשיא בית המשפט העליון בשנים 1995-2006 ) הנהיג מהפכה בתורת השיפוט כאשר קבע "הכל שפיט". את המהפכה הזאת הנהיג בלא שקדם לכך כל דיון צבורי מעמיק, וכאשר ידוע לו שהנשיאים הקודמים של בית המשפט העליון אינם מצדדים בדעה זאת.

לאחר שהנהיג את המהפכה הזאת מענין לחזור ולעיין בדברים שאמר בראיון עתונאי משה לנדוי ( נשיא בית המשפט העליון בשנים 1980-1982 ), בחמישי לאוקטובר שנת 2000, 18 שנים לאחר שפרש מכס נשיאות בית המשפט העליון, חרג כב' הנשיא בדימוס משה לנדוי ממנהגו ויצא לתקשורת בראיון נבואי שהיום- שבע שנים אחרי- מן הראוי לשנן:" קיום המדינה בסכנה, ישראל צועדת לקראת אפוקליפסה, ויתורי אהוד ברק לערבים מערערים את יסודות הציונות, אהרון ברק מנסה להנהיג מעין דיקטטורה שיפוטית. התקשורת נפלה לידי קבוצת מיעוט" קטעים מראיון שקיים העיתונאי ארי שביט ב"הארץ" עם נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ( הביא אריק באך 10.8.2007 ). כמו כן אמר משה לנדוי כי הגישה שהוביל אהרון ברק חייבת להביא לירידת המעמד הצבורי של בית המשפט ולהלן דבריו
בענין פגיעה באמון הציבור בבית המשפט. ביחס לפגיעה באמון הציבור הנובע מההתעסקות של בית המשפט בסוגיות שהשאלה הטעונה הכרעה בהם איננה "משפטית" אמר הנשיא לנדוי בראיון שצוטט לעיל: "גם כאן הגיעו דברים עד משבר, והיום אני באמת חרד לעתיד הנכון של מערכת המשפט. כי היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט. וכבר היום יש מגזרים שלמים בציבור שממש שונאים את בית המשפט העליון, והתהליך הזה חותר תחת היסודות, תחת אושיותיה של הרשות השופטת".

בהצעת החוק שפרופ' פרידמן יזם בענין תיקון לחוק יסוד השפיטה [ חוק יסוד: השפיטה (תיקון - שפיטות), התשס"ח-2008 - תזכיר חוק ] נאמר:
"כן מוצע, כי בית המשפט העליון לא ייתן סעד בנוגע להחלטת ממשלה, אלא אם כן מצא בית המשפט כי ההחלטה נוגדת הוראה חקוקה או שההחלטה התקבלה בחוסר תום לב, או על יסוד שיקולים זרים או בחוסר סמכות". דהיינו, בית המשפט העליון לא יהיה מוסמך לדון בתוכנן של החלטות ממשלה אבל יהיה מוסמך לדון בדרך קבלת ההחלטות.

עד כאן תיאור של עובדות.

קשה להאמין שהצבור החושב יסכים שבמקום מלך שמקבל את סמכותו מאלהים הוא יסכים לקבל משטר הקרוי דמוקרטי, שבו מישהו מסוים מוסמך לצוות על כל האחרים מה צריך לעשות בכל ענין. ולכך כנראה התכוון משה לנדוי בדבריו: "אהרון ברק מנסה להנהיג מעין דיקטטורה שיפוטית".
לפיכך אין מנוס מלקבל את העובדה שבדמוקרטיה לא כל דבר שפיט בבית משפט, ואם כל דבר הוא שפיט בבית משפט אין זאת דמוקרטיה. למשל באירן כל דבר שפיט בבית המשפט, אפילו דעותיהם של אנשים.

למי שטוען שצריך לקיים דיון צבורי בשאלה אם הכל שפיט אפשר לומר היכן היית כל השנים עד שבא פרופ' פרידמן. מדוע לא ניצלת את השנים הרבות שעברו לדון בנושא ולשכנע את אלה שאינם משוכנעים? מדוע חובת ההוכחה היא על פרידמן ולא על ברק ותומכיו?
מי שטוען שפרופ' פרידמן פוגע במסורת שיפוטית רבת שנים או שאומר זאת מחוסר ידיעה או שמנצל DOUBLESPEAK ( שהוגדרה לראשונה ע"י ג'ורג' אורוול בספרו 1984 ) לקידום אינטרסים אישיים שלו, כי האמת אינה נר לרגליו. מי שסטה מהמסורת השיפוטית במדינת ישראל הוא אהרון ברק.
מי שטוען שפרופ' פרידמן גרם לירידת האימון של הצבור בבית המשפט העליון או שאומר זאת מחוסר ידיעה או שמנצל DOUBLESPEAK לקידום אינטרסים אישיים שלו כי האמת אינה נר לרגליו. כבר בשנת 2000 אמר משה לנדוי שהדרך שאהרון ברק היתווה תגרום לירידת האימון של הצבור בבית המשפט העליון, ובאמת משנת 2000 יש ירידה מתמדת באימון הצבור, ואין שום קשר לפרידמן שבא רק בשנת 2007 . גם אם פרידמן היה אומר שבית המשפט העליון מתפקד נפלא זה לא היה בולם את התהליך כי הצבור אינו טפש.

סכום:
השאלה אם הכל שפיט אינה שאלה משפטית אלא שאלה מהי דמוקרטיה. יכולות להיות דעות שונות בענין, אבל זאת צביעות לבוא בטענות לפרופ' פרידמן ולהתעלם מהשאלה האמיתית.
השאלה האמיתית היא האם צבור חושב יכול במאה ה-21 לתת אימון בקבוצת אנשים, שקרויה בית משפט עליון, אשר אין מעליה שום פקוח צבורי, ואשר אינה חייבת בדיווח לאף אחד על מעשיה, שתדע מה נכון לעשות בכל רגע ובכל ענין, ואשר תהיה מוסמכת לצוות על כל שאר הרשויות מה לעשות בכל ענין. קשה להאמין בכך באופן עקרוני ( זה גם לא קיים באף מדינה תרבותית - אבל קיים באירן ). מעבר לכך מסתבר לאור ההתנהלות של שופטי בית המשפט העליון בישראל בשנים האחרונות, כי יש צורך ביתר פקוח צבורי עליהם
( ראה התנהלותם בועדה למינוי שופטים ).
משטר דמוקרטי יציב מותנה בהפרדת רשויות ואין הוא מתיר העמדת רשות אחת מעל האחרות. כך מקובל להגדיר דמוקרטיה. העקרון "הכל שפיט" מתנגש עם עקרון הפרדת הרשויות במשטר הדמוקרטי, ולכן סביר מאוד שיידחה ע"י העם בישראל.