האם אתם חיים בשביל לאכול או אוכלים בשביל לחיות? 

שפע הוא הרבה יותר מיצירת כסף. הרבה יותר. הוא יכול להיות להתבטא בבריאות טובה, בחברים רבים, בהצלחה מקצועית, בהכרה מקצועית, בתובנות, בשמחה, או כל דבר אחר שאנחנו מוכנים לאפשר לו להתקיים ולשפוע בחיינו.
קיימים דפוסים שחוזרים על עצמם אשר נוגעים לקשר בין שפע לאוכל, ודפוסי אכילה.

האכילה היא הדרך בה אנו מזינים את הגוף באופן פיזי, והיא קשורה קשר הדוק עם התפיסות שיש לנו לגבי שפע או צמצום. בנוסף, היא מייצגת גם דפוסים שיש לנו בנושאים של קבלה ונתינה. זאת אומרת, כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו-להזין את עצמנו באופן שנכון לנו, ללא הגבלה או הפרזה, ועד כמה אנחנו מסוגלים לקבל מאחרים-להיות מוזנים ע"י מקור חיצוני ובכלל זה אוכל והדמויות בחיינו שמבשלות בשבילנו ומאכילות אותנו.
העיסוק סביב אוכל היא נושא שלדעתי כולנו, ללא יוצא מן הכלל, סובבים סביבו. כמה לאכול, מתי לאכול, ואיפה עובר הגבול הדק בין שובע כתוצאה מרעב, לבין מלאות שלאחריה מגיעה לאות (ואתם יכולים לעשות הקבלה בין שובע פיזי לנושא של סיפוק בחייכם אבל זה למאמר בפני עצמו).

אנשים שמשך שנים סבלו מפגיעה פיזית או רגשית, (או שתיהן), יטו להמשיך את הדפוס הזה ו"להכאיב לגוף שלהם" ע"י אכילה כפויה ולא מאוזנת. הם לא בהכרח יהיו שמנים, אבל הם יפתחו דפוסים של אכילה של דברים שברור וידוע להם שמזיקים לגוף שלהם. לא פעם, אחרי האכילה הם יחושו תחושת מיאוס עצמית משולבת ברגשות אשם. מחשבות כגון "אני לא שווה", "אני אף פעם לא מצליח בדיאטות", "הבטחתי לשמור והנה אני אוכל", ילוו כמעט כל אכילה שלהם והם יהיו בדין ודברים מתמשך עם עצמם בנושא, ירדו על עצמם ויחושו שהם חסרי כל ערך. לחלק מהם יהיו מאחוריהם שנים של ניסיונות לרזות, שמבחינתם רק ידגישו כמה הם לא מצליחים ולא עומדים ביעדים שקבעו לעצמם.

לעיתים, אם בהיסטוריה המשפחתית הורה דומיננטי שנמצא כל הזמן בשליטה, נראה ביטוי לזה בדפוסי האכילה; הנטייה תהיה לחוות תקופות של שליטה ואיפוק באכילה, אשר תתערער בתקופות של קושי רגשי. תקופות אלה יאופיינו באכילה מוגזמת ולא מאוזנת, עד למצב בו יצליחו לאסוף את עצמם, האכילה הלא מאוזנת תיעצר, וחזרה לדפוס של שליטה. במקרה הזה, החסך הרגשי מצד ההורה שלא העניק אהבה וחום יתורגם לא פעם לצום או הימנעות מאכילה לפרקי זמן ארוכים, ולאחריהם אכילה לא מבוקרת או הפרעות אכילה.


אז מה מקורם של הדפוסים האלה?
כאשר במשך שנים ההזנה העיקרית בבית היא דרך פגיעה רגשית או פיזית הנטייה שלנו כבוגרים, היא לשכפל את הדפוס הרגשי ולהמשיך אותו. החוויה הרגשית שתורגלה אלפי פעמים בילדות, לפיה המקור החיצוני הכאיב (אב, אם, דוד, אח) והזין אותנו באופן שלילי נצרבת ומאוחסנת בזיכרון התאי של הגוף שלנו, ואם אנחנו לא מודעים אליה, היא הופכת להיות התוכנה העיקרית שמפעילה אותנו.
ברמה הפיזית, הגוף התרגל להיות בלם הזעזועים שלנו ולספוג פגיעות חוזרות ונשנות (מכות, או אלימות מילולית), והיות וזה הדפוס היחיד שהוא מכיר ומרגיש בטוח איתו, הוא הופך לסטנדרט שלנו, ואנו ממשיכים ומשכפלים אותו ע"י אכילה.
האוכל הוא מקור הזנה נגיש וזמין, ומסיבה זו רבים בוחרים בו כאמצעי לשכפול הדפוס אלא שהפעם, כבוגרים, אנחנו הם אלה שפוגעים בעצמנו.

אלמנט נוסף הוא רגש מודחק: ילדים שגדלו בית בו היתה דמות הורית דומיננטית שנמצא בשליטה מתמדת, או כאלה שסבלו מפגיעה רגשית או פיזית - חוו אלפי פעמים במהלך ילדותם רגש עולה שאיים להציף (כאב פיזי, תחושת השפלה, פחד, חרדה) אשר מבחינת ההורה הדומיננטי לא היתה לו בכלל לגיטימציה להתקיים. ההתייחסות לרגש כזה היתה ע"י דיכוי, אשמה או השפלה, ומה שנשאר לאותו ילד היה להפנות את הרגש כלפי עצמו כדי לאפשר לעצמו לחיות באיזשהו איזון. ילדים אלה יגדלו להיות מבוגרים שקשה להם מאד לבטא רגשות.
כבוגרים, כאשר ירגישו שרגש מממלא אותם או מאיים להציף, הם "יסתמו אותו או ישתיקו אותו" (בדיוק כמו שדרשו מהם לעשות בבית) ע"י אכילה, בדר"כ של פחמימות, שבתורה תעלה את רמת הסוכרים בדם ותיצור אפקט של רפיון בגוף. תחושת המלאות והרפיון הגופני תסיט את המיקוד מהרגש המפעפע שרוצה למצוא ביטוי לכיוון הגוף ותחסוך את ההתמודדות עם המקום הכואב.

אחרי האכילה מתחיל המסע הפנימי המייסר: "למה אכלתי", "הייתי צריך לאכול פחות", "אני חייב לקחת את עצמי בידיים", "פעם הבא אני אהיה יותר חזק עם עצמי ולא אתפתה", "אני צריך להשתדל יותר". מסע פנימי שהוא מקבילה לאמונה מהילדות לפיה אם אשתדל יותר ואהיה טוב יותר בפעם הבאה יאהבו אותי יותר, או יכו אותי פחות, או לא יכעסו עלי.
מי מכם שחווה דפוס זה, באופן כזה או אחר כבר יודע: אין שום דבר שאפשר לעשות טוב יותר, נכון יותר או שפחות יכעיס, כמה שלא משתדלים הפגיעה ממשיכה, וכך גם האכילה.

מהצד השני, יש לי לקוחות שגדלו בבית וחוו התעללות, אבל אטמו את עצמם לגמרי כדי לשמור על שפיות. ההחלטה המודעת מגיל קטן שלא לתת להורה, עד כמה שניתן, דריסת רגל בעולמם ולא לאפשר למקור החיצוני להזין אותם, (כי מה שיש לו להציע לא נכון עבורם), נמשכת גם בבגרותם והם יטו לאכול רק מה שצריך, או כמו שהם מגדירים את זה לא פעם: אני אוכל בשביל לחיות ולא להפך. במקרים אלה לא פעם הם יספרו על אותו הורה דומיננטי שממשיך, גם עכשיו כשהם בוגרים "לדחוף להם אוכל" או חומר (כסף, חפצים) והם מצידם ימשיכו בדפוס ויסרבו לקבל ולהיות ניזונים ממנו, היות ואין להם כל רצון או יכולת לקבל.

אז מה ניתן לעשות?
קודם כל להכיר במקומות בהם האוכל סותם ומשתיק צורך מסוים ואין לו קשר עם תחושת רעב.
השתדלו לראות איפה אצלכם האכילה מייצגת דפוס רחב יותר של דרמת ילדות ששוכפלה לבגרות.
ואז, במידה וזה נכון עבורכם, יש מקום לקבל החלטה: האם כעת שאתם רואים את הדפוס ומבינים אותו אתם רוצים להמשיך ולחוות ולחיות אותו? אם כן, לפחות אתם במקום מודע.

במידה ולא, ואם אתם רוצים לעשות משהו בנדון, אני ממליצה על טיפול בשיטת תטא הילינג שיאפשר ניקוי של הזיכרון התאי של הגוף, ותכנות שלו מחדש. טיפול בשיטת התטא הילינג מאפשרת מחיקת הדפוס והטמעת דפוס חדש ברמת התא, כך שתוכלו לבחור כיצד אתם רוצים לחיות את חייכם וכדי שתוכלו לחוות שפע אמיתי.