מהי טכניקת אלכסנדר? 

מהי טכניקת אלכסנדר?

הנה שאלה שנחשבת קשה, מפני ההנחה שקשה להסביר לאדם משהו שאיננו מתחום המוכר לו. השוואה נפוצה בעניין זה היא להסביר לעיוור מהו צבע, ולא רק שזה לא ממש נחמד, זה גם לא מדויק וגם יוצר חסימה מותנית מפני נסיון רציני להסביר את הטכניקה, כאילו, ממילא לא יבינו. זה ממש מרפה-ידיים.

חשבתי על זה לפני איזה זמן באחד ממועדי ההגות שלי (הפעם זה היה במקלחת). ובעצם זה די פשוט.
לאחרונה התחלתי לבקש מהתלמידים שלי להביא לי תמונות שלהם כשהיו ילדים קצת אחרי שהתחילו ללכת, בגיל 2-3. אני מראה להם איך הם היו לפני שהדברים החלו להתקלקל. פעם היה גן עדן כזה, שבו הם - כולנו. טוב, מרביתנו, אני מניח - גדלנו בצורה טבעית, שזה אומר שהניחו לנו לקחת את הזמן לגלות את העולם ולעשות דברים. מה שקרה אז היה זה: לא חשבנו איך אנו עושים דברים בסיסיים כמו לעמוד, לשבת, ללכת, להתכופף, לרוץ וכדומה. המערכת שלנו גילתה איך לעשות זאת בעצמה, ועשתה זאת בלי שנגיד לה איך. במלים אחרות, לא חשבנו איך לקום. קמנו. לא חשבנו איך להתיישב. התיישבנו. לא חשבנו איך להזדקף ולעמוד ישר. היינו זקופים ועמדנו ישר, כי אלו פשוט לא דברים שבאמת נחוץ לחשוב איך עושים אותם. המערכת שלנו יודעת טוב מאד איך לעשות זאת, בלי ש"נעזור" לה, באמת תודה רבה.
מי שמביאים לי בנוסף לכך תמונות מגיל קצת יותר מאוחר, זוכים (וגם אני) לתובנה נוספת. אני יכול לראות, ומראה להם, איך הדברים מתקלקלים. אפשר ממש לזהות שהנה כאן התחילו להגיד לך 'תעמוד ישר', ופה אתם כבר אחרי כמה 'צריך'ים: להכין שיעורים, לקום בבוקר, לאכול, לגמור לאכול, להתנהג כך או כך, לעמוד כך או כך, ללכת יותר מהר... ומה שקורה הוא שאנו בהדרגה מכניסים את עצמנו למשמעת של להגיד לעצמנו איך לעשות דברים שמערכת הגופנפש שלנו יודעת לעשות לבד, ועשתה לבד בהצלחה רבה עד כה. במלים פשוטות, מעכשיו אנו מתחילים להתערב ולהפריע לה.

(ואם מישהו לא מבין על מה אני מדבר, תחשבו על זה: יש מצבים בהם צריך להגיד לנו לנשום, במיוחד כשאנו "מתרכזים" במשהו. הנשימה היא אחת הפעילויות הספונטניות והטבעיות ביותר שלנו, ובעיני, להגיע לשלב שבו אנו ממש עוצרים את הנשימה וצריכים תזכורת לחזור לנשום, זה בערך כאילו שהיינו עושים את זה עם פעילות הלב שלנו. טוב שאת זה עוד לא למדנו לעצור באורח רצוני...)

אוקיי, אני לא חושב שאני צריך להרחיב עוד הרבה. אנו מרבים להשתמש במלים 'טבעי' ו-'אינסטינקטיבי'. אבל בעולמנו, מי שמחפש אנשים שחיים באופן טבעי ואינסטינקטיבי ימצא אותם בג'ונגלים, הרחק מהציוויליזציה שכופה על כולנו להתנהג כמו ש'צריך' ולשמור על קצב מסוים, אחרת נידרס. זה או בג'ונגלים, או בשנה-שנתיים הראשונות לחיינו. כשנתנו לנו לגדול בקצב שלנו תוך הגנה ובידוד מסוים מפני הקצב והדרישות האמיתיות של המציאות לתוכה נולדנו.

אני חושב שדי ברור שאין דרך להחזיר אותנו לגן העדן הזה. יש לנו רק פה ושם כמה רגעים כאלה בחיינו: הרגע בו אנו מתעוררים בנינוחות בעצמנו בבוקר, הוא רק דוגמה אחת לסיטואציה בה המערכת שלנו עושה את מה שהיא יודעת לעשות בלי התערבותנו. אבל אם אנו רוצים ליצור מחדש מצב בו אנו מתפקדים גם בהמשך היום בלי להפריע לעצמנו, כדאי שנלמד - וניישם - את שיטת אלכסנדר.
ומכיוון שכנראה שאי-אפשר לחזור לגן העדן ולהיות 'טבעיים' כמו בשנים ההן, לא נותר לנו אלא להיעזר במשהו שלא היה לנו אז - אולי כי לא היה לנו צורך בו - והוא מודעותנו לעצמנו.

בלימודי אלכסנדר אנו לומדים לגלות איך אנו פועלים לא-נכון ולהפסיק את זה, לתת לעצמנו הוראות איך לתפקד נכון, בריא וחסכוני. אנו מביאים את עצמנו לזהות מה באמת אנו עושים עם עצמנו, מה ההרגלים שלנו, ואיך ניתן להפסיקם וליצור למען עצמנו משהו חדש ונכון-לעכשיו יותר.

ואולי אנו לא מצליחים להחזיר את ה'טבעי' וה-'אינסטינקטיבי' של פעם, אבל אנו בהחלט מחדשים ימינו כקדם בכך שהמערכת שלנו מתחילה להיזכר; אנו שוב מניחים לה לעשות בעצמה את מה שהיא יודעת לעשות טוב מאד בלי עזרתנו, תודה רבה, ומגלים שאנו עוזרים לעצמנו הכי טוב כשאנו לא מפריעים לעצמנו.