זוהר בן-אשר - הפרטת הלכידות, הפרטת הבושה - או קץ הציונות 

פרופ' זוהר בן-אשר - הפרטת הלכידות, הפרטת הבושה - או קץ הציונות

הבעיות הכלכליות של מדינת ישראל אינן הולכות לקראת פתרון. גם לא הבעיות החברתיות. אין זה "רק" או "גם" בשל הבעיות הבטחוניות והמדיניות ואף לא בגלל שאין פתרון. למעשה, יש פתרונות. אבל, הממשלה הזאת שאולי - כנראה שכן - הינה גרועה מקודמתה, כלל אינה מעוניינת בפתרונות. מבחינה זאת, לפחות, זו הגרועה שבממשלות ישראל, ודאי שמשנות השמונים. למעשה, ממשלת פרס של שנות השמונים הייתה כנראה האחרונה בממשלות ישראל שפעלה ברצינות למען פתרון בעיותיה של המדינה וגם היא הייתה יחידה במינה, לאחר חצי דור של ממשלות רעות.

הבעייה העיקרית של מדינת ישראל איננה הסכום הדמיוני של למעלה מ-100 מיליארד דולר שהושקעו בשטחים, בהתנחלויות - אף כי בהחלט היה ניתן להפנות סכום זה לצרכים מועילים וחיוביים יותר. הבעייה היא שממשלות ישראל, בעיקר מאז ממשלת רבין השנייה (95-92) ולמעט החדשים המועטים של ממשלת המעבר של פרס - הפריטו את מדינת ישראל לדעת ושינו את תכלית קיומה של המדינה שהקימו בן-גוריון ועמיתיו לפני קצת למעלה מיובל. למעשה, למעלה מעשור עסוקות ממשלות ישראל בקיצוץ בתקציב, שכל כולו מופעל על תחומים כמו השירות הציבורי, גורמי הלכידות החברתית ויכולתה של המדינה לפעול כיחידה אחת למרות ההבדלים האידיאולוגיים שבין מרכיביה האנושיים.

מה שהוחל בו בזמן ממשלת רבין היה נחלתן של הממשלות שבאו לאחר הירצחו - וביתר שאת. עיקר פעולתן של ממשלות ישראל היה לצהול על פירוק ההסתדרות כארגון חברתי-כלכלי כולל, לתת במתנה את נכסי הלאום לעשירים ולמקורבים שהשלטון חפץ ביקרם - בעיקר כנגד תמיכה בו, להפוך את השירות באוצר לקרש קפיצה לעושר - לעיתים מופלג - עבור בכיריו, להפקיר את השירות הציבורי (ה"סיוויל סרויס") לקבלני כוח-אדם (שבשעותיהם הפנויות היו רבים מהם גם לקבלני קולות במפלגות השונות) ולבסוף - להפוך את החברות בבית-המחוקקים, הכנסת, לפרס בתחרות זולה מבחינת תכנים ויקרה מבחינה כספית ובעיקר: חפה מכל מחוייבות אידיאולוגית.

ועתה, כמעט כפועל-יוצא מתהליך זה, באה ממשלת ישראל - שאלמלא כסילותה היה מקום לכנותה "ממשלת זדון" - והפריטה את שני המרכיבים האחרונים שבנכסיה של האומה: הלכידות והבושה. הממשלה הזאת שוב אינה רואה לעצמה חובה לדאוג ללכידות החברתית ואין היא רואה צורך להתבייש בעליבות שאליה היא מביאה את אזרחיה.

מכאן נולדת גם התוצאה של התכנית הכלכלית החדשה - עוד אחת ברשימה בלתי-נגמרת של תכניות כלכליות בעשור האחרון שכולן הבטיחו צמיחה אך הצליחו רק להעמיק את החורבן. שוב לקצץ - במקום להרחיב ולהגדיל את צד ההכנסות, מה שהממשלה כלל לא מעלה על הדעת שהוא אפשרי. הולכים על עוד קיצוץ, עוד הפרטה, עוד מתנות לעשירים ולחזקים, עוד אדישות לחלשים - אלה שאין לממשלה כל תחושת סולידריות לגביהם, אלה המתביישים לבדם. וגם בעצם הקיצוץ - שוב הולכים על החלשים, על מי שהם מחוץ למעגל הלכידות, אלה שהממשלה לא מתביישת עבורם.

גל ההתאבדויות האחרון רק ממחיש זאת, מעיין כתובת על הקיר. הציונות שאפה לבנות מדינה של לכידות, מדינה של מאמץ כולל לרווחת הכל - לא מדינת כל עשיריה. בהתנהגותה, מביאה הממשלה את הבשורה של קץ הציונות, אולי אף את קיצה של מדינת ישראל. העשירים כבר הבריחו את כספם אל מחוץ למדינה, הודות לליברליזציה הפראית שאין דומה לה בעולם. כאן יישארו רק העניים והמתביישים.