לחיות או לא לחיות, זו השאלה. והתשובה? 

במסגרת לימודי הביבליותרפיה, נשלחתי לקרוא את ספרו של ארווין יאלום "הריפוי של שופנהאואר". במרכזו של הרומן הריאליסטי הזה נמצאים שניים, ג'וליוס ופיליפ, מטפל ומטופל, פסיכותרפיסט ופילוסוף. פיליפ מספר לג'וליוס כי נרפא מהתמכרותו למין על ידי קריאת כתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר וכי על ידי קריאה עקבית ועיון מעמיק בהגותו שאב כוחות ואמונה ביכולתו להחלים ולקיים חיים סבירים. ג'וליוס מצידו, מטיל ספק בעומק של שינוי הנעשה באופן אינדיבידואלי ואוטונומי וכמאמין גדול בכוחה של הקבוצה כסביבה ריפויית לפרט, מזמין את פיליפ לקחת חלק במפגשי הקבוצה הפסיכותראפית שהוא מנחה.


יאלום בוחן את האופציה לטיפול רגשי אינדיבידואלי באמצעות קריאת טקסטים אל מול הדרך של טיפול פסיכותראפי קבוצתי, אך מעבר לעימות בין שתי אסכולות טיפוליות יש כאן דיון פילוסופי שתמציתו לטעמי היא השאלה "לחיות או לא לחיות"?

מצד אחד עומדות תורת הבודהיזם ועימם כתביו של שופנהאואר, ובקצה השני הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית (כאן ועכשיו). הבודהיזם מושתת על התפישה כי החיים הם סבל וככאלה על בני האדם לעבור אותם כמתבוננים מן הצד, כדי שיוכלו להתמודד עם הסבל הזה ולהגיע לעולם הבא שם ממתין להם האושר. אחד הכלים להשגת השלווה המאפשרת לשרוד את הקשיים ממרחק, היא הוויפאסנה, שיטת יוגה ומדיטציה. בדומה לבודהיזם, גם שופנהאואר האמין שהחיים הם סבל וכי על בני האדם להישמר ולעבור אותם ללא סבל נוסף על ידי הימנעות ממעורבות רגשית בנעשה. שופנהאואר לוקח למעשה את התורה הזו צעד אחד רחוק יותר ומטיף לניתוק רגשי ופיזי מן הסביבה, עד כדי הימנעות מקשרים ומהתקשרויות לאנשים שבחיינו ובסביבתנו הקרובה והרחוקה.

מנגד, הגישה של כאן ועכשיו גורסת כי יש לעסוק בחווית החיים בעודה מתרחשת, להבין אותה ולפעול מתוך ההבנה הזו בכדי למצוא משמעות לחיים. הידיעה כי יש משמעות לחיים מסייעת לעבור בשלום עיתות משבר וסבל. יתרה מכך, ללא הכאוס הרגשי והחוויה הקיומית לא תיתכן יצירה ואומנות, מצטט יאלום את פרידריך ניטשה ומוסיף משלו כי בעוד שהבודהיזם נולד בתקופה בה העולם היה מקום מאוד קשה לחיות בו, הרי שבתנאי החיים הקיימים ברוב העולם כיום, החיים אינם סבל מתמשך ובלתי אפשרי, אם כך מה הטעם בהתבוננות מן הצד, כמוה כחיים ללא חיים, והחיים, נועדו כדי לחיות אותם הלא כן?


אני מזמינה אתכם להסתכל על שתי האסכולות האלו כשתי נקודות קצה של רצף, הנע בין התבוננות מן הצד לבין מעורבות מלאה במתרחש. תפישת הרצף עשויה לסייע בהתמודדות מול מצבים של קושי ומשבר בין אם מתמשכים ובין אם קצרים וממוקדים. התנועה על הרצף הזה בהתאם לזמן ולמצב מאפשרת הן לחיות חיים בעלי משמעות ולחוות את החיים באופן פעיל והן לעמוד בתקופות של סערה וכאב מבלי לאבד את החיים.

רוב הזמן הבחירה שלי היא לחיות, לחוות באופן פעיל את החיים, לתת משמעות לקיום שלי, למעשיי, לעולם הקשור בי, למשפחה, חברים, עבודה, תחביבים, יומיום, דקויות (זוכרים, זה השם של הבלוג שלי). תחת זכוכית המגדלת של העיניים שלי יש לכל הדברים הקטנים האלו משמעות גדולה, אלו הם החיים שלי. אם תרצו, רוב הזמן אני נמלה עמלה. אך בעיתות משבר הסתכלות מקרוב מעצימה את ההתרחשויות והמכשולים עד כי הם נראים לעיתים גדולים הרבה יותר ממה שראוי שיהיו בתוך מכלול החיים שלי. או אז אני מוצאת את עצמי מניחה את זכוכית המגדלת בצד, מגביהה עוף כציפור ומביטה על הדברים מלמעלה, מסתכלת על הנעשה בקונטקסט רחב יותר של עבר הווה עתיד, של תהליך, של חלק ממכלול החיים שלי. ובהשאלה, לציפור הרבה יותר קל לעבור את אותו המרחק שהנמלה הולכת על האדמה. להתבוננות מן הצד יש ערך רב בנושאים בהם השליטה שלנו חלשה יותר, כלומר בנושאים שהם מחוץ למעגל ההשפעה שלנו. נכון, דרך אחת היא להגדיל את מעגל ההשפעה שלנו, דהיינו את היכולות שלנו להשפיע ביותר ויותר תחומים בחיינו, אך בה בעת, במקומות שאין ביכולתנו לנהל וכוחות אחרים חזקים מאיתנו פועלים, אזי יש מקום להתבונן מהצד עד יעבור זעם.