מי אמר שאין דקדוק בסינית (1)? 

"זה סינית בשבילי" הוא אחד מניבי הלשון השגורים ביותר בשפת היומיום שלנו הבא לתאר חוסר הבנה מוחלטת. הביטוי הזה מצביע על כך שרווחת הדעה כי השפה הסינית היא השפה הקשה בעולם. אבל אם תבקשו מפלוני להסביר מדוע השפה הסינית היא הקשה בעולם, סביר להניח שלא יהיו לו הידע והכלים להסביר זאת.
אז אכן, בתור מי שלומד את השפה הסינית, עוסק בה, ובעיקר אוהב אותה, אני יכול להעיד על כך שמדובר בשפה כלל לא פשוטה, בייחוד לנו, הישראלים, שמורגלים בעיקר לשפות השמיות, כמו גם לאלה מאיתנו שבקיאים בשפות לטיניות או סלאביות.
יש בשפה הסינית אלמנטים שזרים לנו במהותם, והופכים אותה לאחת השפות הקשות ביותר. הדוגמא הבולטת והרווחת ביותר לקושי של השפה היא כתב הסימנים המסובך. כדי להסתדר בשפת היומיום הכתובה יש לדעת לקרוא ולכתוב כ-3000 סימנים. קושי מרכזי נוסף הוא עצם העובדה שמדובר בשפה טונאלית. כל הברה יכולה להיהגות בארבעה טונים (ועוד טון ניטראלי), ועם כל צורת הגיה משתנה גם המשמעות של אותה הברה. הדוגמא הקלאסית לעניין זה היא ההברה Ma. בטון ראשון משמעה "אמא", בטון שני "חטטים", בטון שלישי "סוס", בטון רביעי "לקלל", ובטון נייטראלי היא משמשת כמילת השאלה "האם". כך המשפט m?ma m? m? ma? משמעו "האם אמא מקללת את הסוס?". כמו כן, ישנם בשפה מספר עיצורים הזרים מאוד לאוזנינו, כמו לדוגמא הצליל Z, שנהגה בערך כמו שילוב בין האותיות דלת וזין בעברית. מעבר לכך, ישנם עיצורים שמבחינתו קרובים מאוד בהגייתם, אך מבחינת הסינים יש ביניהם הבדל מאוד משמעותי, כך ישנו בקצה אחד של הסקלה הצליל S, שנהגה כמו סמך עמוקה, בקצה השני עומד הצליל SH, שנהגה כשין עמוקה. ביניהם ישנו העיצור X, שנהגה כמו משהו בין סמך ושין. ההבחנה ביניהם קשה מאוד בהאזנה לשפה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מנסים להפיק את אותם הצלילים.
אם תשאלו תלמיד שזה עתה החל ללמוד את השפה הסינית האם היא אכן כזו קשה, סביר להניח שהוא יענה בחיוב, אך סביר גם להניח שהוא יאמר שיש נחמה אחת בשפה - הדקדוק שלה מאוד קל. אודה ואומר שגם אני חטאתי בעבר באמירה הזאת, אבל כיום אני יודע בוודאות - הדקדוק הסיני הוא מבין הקשים שיש, ואני אסביר.
ראשית, אבהיר כי במונחי הדקדוק המוכרים לנו במערב, דקדוקה של השפה הסינית אכן קל מאוד. אין בשפה מרכיבים דקדוקיים בסיסיים שמסבכים את השפות המוכרות לנו, כמו הבחנה בין זכר ונקבה, או בין יחיד ורבים. בנוסף, אין בשפה הסינית הבחנה בין זמנים (עבר, הווה ועתיד, וכמובן שלא מעבר לכך כמו בשפות הלטיניות לדוגמא). אין בה גם בנייני פעלים ומשקלי שמות. כך לדוגמא, משפט כמו "האנשים הלכו לסין" יתורגם לסינית כ"איש ללכת סין", ולכן יוכל להתפרש גם כמשפט ביחיד, או בזמן עתיד.
אבל אתם בטוח לא חושבים שהסינים פראיירים, והם אכן לא, יש לשפה הסינית אפשרויות סגנוניות ודקדוקיות אחרות ומגוונות להבהיר את כוונתו המדויקת של הדובר. אל הריק הדקדוקי הזה נכנס התחביר הסיני, שהוא המרכיב הדקדוקי החשוב ביותר בשפה. תחביר משמעו סדר המילים במשפט. כדי שהמסר של הדובר יועבר בצורה המדויקת ביותר, יש בסינית חוקים נוקשים ובלתי ניתנים לפשרה בכל הנוגע למיקום רכיבי המשפט, כלומר היכן ימוקמו נושא המשפט, הנשוא, המושא, התיאורים השונים וכיוצא באלה. בסך הכל מדובר במספר כללים תחביריים די פשוטים, שאותם צריך לזכור כדי לחבר משפט נכון בסינית.
אם כן, במונחי הדקדוק המערביים ניכר כי הדקדוק הסיני פשוט מאוד, ולכן לא טועה תלמיד הסינית המתחיל כשהוא מתנחם בעובדה הזו. ה"צרה הגדולה" מתגלה כאשר מתחילים לרדת לעומקה של השפה, אז מגלים "פצצות דקדוק מתקתקות", שמוחו של המערבי אינו ערוך להן כלל וכלל.
הרשו לי להציג בפניכם אחת מהפצצות הללו אותה אכנה "סיווג של חלקי הדיבר", כלומר האם מילה מסוימת משמשת כשם עצם, כפועל, כתואר פועל, כשם תואר וכדומה. כדי לפשט את העניין אתחיל בדוגמא פשוטה מהשפה האנגלית. אם נרצה להפוך את שם התואר "מיוחד", Special, לתואר הפועל "במיוחד", כל שעלינו לעשות זה להוסיף ly בסופו, ולקבל את Specially. אתן דוגמא נוספת מהשפה העברית בה ההבחנה בין חלקי הדיבר נעשית לרוב על פי המשקל. כך לדוגמא, "מכתב" היא מילה על משקל שמות עצם, לעומת "התכתב" שהוא על משקל (בניין) של פעלים. דוגמאות אלה מלמדות אותנו שבשפות הרווחות סביבנו ההבחנה בין חלקי הדיבר היא צורנית, כלומר אפשר להסתכל על מבנה המילה וללמוד ממנו על תפקידה הדקדוקי אפילו מבלי לדעת את משמעותה. רק אבהיר שאינני טוען שההבחנה הזו בעברית או באנגלית פשוטה, אלא טוען שהיא שונה מההבחנה שנעשית בשפה הסינית. ההבדל בא לידי ביטוי בכך שבשפה הסינית ההבחנה בין חלקי הדיבר אינה צורנית, והאמת היא שאפילו לא ניתן להגדיר או לסווג אותה.
כדי לפשט את הסוגייה, אחלק אותה לשני מקרים:
ישנם מקרים בהם מילה מסוימת יכולה לשמש בכמה חלקי דיבר, לדוגמא הן כשם עצם והן כפועל (אותה מילה משמשת הן בתור "אהבה" והן בתור "אוהב"), או הן כתואר פועל והן כשם תואר (אותה מילה משמשת הן בתור "בשמחה" והן בתור "שמח"). במקרים אלה ההבחנה נעשית על פי מיקומה של המילה במשפט, כלומר על פי כללי התחביר, שכבר הסכמנו שהם יחסית פשוטים. לדוגמא כשנקרא משפט כמו "אני אהבה/אוהב אותך", ברור שעל פי כללי התחביר (וההגיון הבריא) נבחר באפשרות הפעלית "אוהב", אחרת לא ייוצר משפט תקין.
מאידך, ישנם לא מעט מקרים, ואלה המקרים המסובכים, שבהם יש להשתמש במילים שונות לחלוטין להבעת חלקי הדיבר השונים הנגזרים מאותה המשמעות. שוב, אנסה להבהיר את הקושי באמצעות דוגמא פשוטה - בסינית קל מאוד להתבלבל ולומר משפט כמו "אתמול הרגשתי טוב" בתור "אתמול הרגשה טוב". דוגמא נוספת - משפט כמו "העניין ברור מאוד", יכול להיאמר בטעות בתור "העניין בבירור מאוד". נדמה לי שאין ספק שמדובר בטעויות צורמות, אך לצערי הרב קשה ביותר להימנע מהטעויות האלה, משום שפשוט אין בכך כל חוקיות. לכן, כשלומדים מילה חדשה, יש לבחון לעומק על אילו חלקי דיבר היא עונה, וכמובן שזיכרון טוב לא יזיק. המשמעות היא שכדי להתבטא נכון צריך ללמוד בעל פה רשימות ארוכות של מילים ואת תפקידן הדקדוקי, ושוב אדגיש, שאין בכך חוקיות צורנית או כל הגיון מנחה.
לדוברי סינית כשפת אם כמובן שאין כל קושי בעניין, אבל מבחינת לומדי השפה הזרים מדובר במכשלה אדירה. מכשלה זו מצטרפת ל"פצצות דקדוקיות" אחרות, שאולי עוד אקדיש להן זמן בעתיד. כל אלה מסתכמים למסקנה ברורה - הדקדוק הסיני, בראש ובראשונה, שונה מדקדוק השפות הנפוצות במחוזותינו, ולכן לא ניתן לשפוט אותו על פי אותן אמות מידה. יתרה מכך, ככל שמתעמקים בשפה מגלים שיש בה אלמנטים דקדוקיים מורכבים, שהופכים אותה לקשה ללמידה לא פחות מדקדוקה של כל שפה אחרת.
ההפתעה הגדולה מבחינתי כמי שלומד את השפה הסינית היתה שאת הקושי הזה גיליתי בשלב מאוד מאוחר של לימודי השפה. כיום אני מבין שיש צורך בבסיס ידע רחב יחסית, ניסיון ובשלות בשפה הסינית כדי שאפשר יהיה בכלל לפתח מודעות לבעיה המורכבת הזאת. אבל אם אדם כבר החליט ללמוד סינית, אז ברור שהוא אוהב אתגרים. עוד אתגר אחד לא יהרוג אותו, נכון?!