צמיחה שלילית? אמור מעתה, מיתון חיובי! 

לאן מובילה הקידמה?
בציבור רווחת התחושה ש''הירוקים'' הם מין רומנטיקנים נודניקים, המתנגדים לכל פרוייקט פיתוח ולכל טכנולוגיה – בקיצור, מתנגדים לקידמה. אבל מהי, בעצם, קידמה ולקראת מה אנחנו אמורים להתקדם? במלותיו הקולעות של אריך פרום:

''האמנו שעלינו על הדרך שתוביל אותנו לייצור בלתי מוגבל, וכך גם לצריכה בלתי מוגבלת. האמנו שהטכניקה הפכה את האדם לכל-יכול, שהמדע הפך את האדם לכל-יודע. שבקרוב נהפוך לאלים [...] השגת עושר ורווחה לכל אמורה הייתה להביא אושר אינסופי לכל. דת חדשה קמה – דת הקידמה - שבמרכזה השילוש הקדוש ייצור בלתי מוגבל, חופש מוחלט ואושר אינסופי.''

 העובדות מוכיחות, ממשיך פרום, שהייתה זו הבטחת שווא. פרום פרסם את ספרו באמצע שנות השבעים, ומאז ההוכחות רק ממשיכות להצטבר: האקלים מתערער, המגוון הביולוגי מתדלדל, ומתרבים הדיווחים על תופעות מדאיגות כגון שטחי ים ואוקיינוס מתים, גשם חומצי או תמותת דבורים. במקביל גדלים הפערים החברתיים, ההגירה מתגברת ובמדינות רבות יש תחושה שהדמוקרטיה במבוי סתום. ועוד שומעים על - ולפעמים גם מרגישים את - עליית מחירי הנפט, משבר המזון, המשבר הפיננסי העולמי והסטגפלציה. במידה רבה, מדובר באותות מצוקה של המערכת. מאחר שהכלכלה שלנו מושתתת על ניצול משאבי טבע - ראשון ביניהם הנפט, ששיא תפוקתו כבר בפתח – אם יקרוס הבסיס הסביבתי, נעמוד גם בפני קריסה של הכלכלה, עם השלכות שניתן רק לדמיין על החברה, הבריאות והיציבות הפוליטית.

ציווי בלתי אפשרי
אל גור ורבים וטובים אחרים מציעים פתרונות כגון שימוש בטכנולוגיות ירוקות והגברת היעילות האנרגטית (אנרגיה ליחידת תפוקה). אך למרות שצעדים אלה רצויים ואף הכרחיים לפתרון הבעיה, אין בהם די, שכן אין הם נותנים מענה לגורמים שבשורש המשבר הסביבתי. המשבר הוא סופו של תסריט ידוע מראש, שבבסיסו השיטה הכלכלית שאימצנו – שיטה המושתתת על ציווי בלתי אפשרי – צמיחה כלכלית מתמדת, לעד. בכל שנה – ולנצח! – אם רק כדי לשמור על צמיחה בשיעור קבוע, עלינו להאיץ את הפעילות הכלכלית במשק: לייצר יותר, למכור יותר, לצרוך יותר – וכמובן גם לזהם יותר מבעבר. אם גם נקטין את כמות המשאבים הדרושה לייצור יחידת תפוקה, כל עוד נתעקש להגדיל את סך יחידות התפוקה המיוצרות, נמוטט בסופו של דבר את הביוספרה. לכל היותר נצליח לדחות קצת את הקץ.

הכלכלנים פאול בארקלי ודייויד סקלר מסבים את תשומת לבנו לכך, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הנזק לסביבה הוא לא תופעת לוואי של הצמיחה אלא תוצאה ישירה שלה: הצמיחה היא, כמעט בכל מקרה, המרת הטבע במוצרים ותוצרי-לוואי מעשה ידי אדם. אין זאת אומרת שהצמיחה היא בהכרח דבר רע: כל עוד התשתית האקולוגית איתנה, המוצרים יוסיפו קרוב לוודאי לרווחה, והנזק לסביבה לא יגרע מאיכות החיים. אך הדרישה להגביר את הצמיחה ללא גבול משמעה לטחון עד דק את המערכות המקיימות חיים על פני כדור הארץ, ולמלא את העולם בתוצרים מעשי ידי אדם – חפצים ותשתיות נחוצים יותר או פחות, זיהום ופסולת.

למרבה הצער, למרות שאבות הכלכלה – מאדם סמית' דרך רוברט מלתוס ועד ג'ון סטיוארט מיל – הכירו במגבלות שמציבה לנו הסביבה, מרבית הכלכלנים המודרניים, ובעקבותיהם הפוליטיקאים, משלים את עצמם שהכלכלה אינה תלויה במציאות הפיזית. על כשל חמור זה הצביע הכלכלן קנת' בולדינג כשהצהיר: ''מי שמאמין שצמיחה אקספוננציאלית יכולה להמשיך לנצח בעולם סופי - הוא או משוגע או כלכלן.''

בעקבות שנים של הטעיה שיטתית, הציבור מקבל את צו הצמיחה כאמת שאין בלתה, מריע למנהיג ש ''מביא צמיחה למשק'' ומצביע עבורו. מקבלי ההחלטות, מצדם, מוסיפים חטא על פשע כשהם ממשיכים למכור לנו כתרופה עוד ועוד מגורם המחלה! ניפוץ המיתוס הזה, ערעור הקונצנזוס, הוא אולי המסר הפוליטי החשוב ביותר של זמננו.

מודל אחר
בשנים האחרונות קמה בצרפת תנועת ה-décroissance. מונח זה, שלצורך המאמר תרגמתי כ''מיתון חיובי'', אומץ על ידי החוקר הצרפתי סרג' לטוש (Latouche) בכוונה לשמש סיסמת-נגד, קריאת תגר על ציווי הצמיחה. ואמנם התנועה מבקשת, בראש ובראשונה, לשחוט את הפרה הקדושה של ההכרח בצמיחה הכלכלית, ציווי שהפך בעינינו, באופן פרדוקסאלי, חשוב אפילו מהחיים עצמם.

היא מציעה לנו מודל אחר: כלכלה מקומית, מתונה יותר, וחיים צרכניים פחות, אבל טובים יותר. היא מבקשת לבחון מחדש את מערכת הערכים וסדרי העדיפויות של החברה: לשאוף לרווחה ואיכות חיים במקום לרווח ורמת חיים; לחיות בממד אנושי ולדחות את הרעיון שגדול בהכרח עדיף על קטן, חדש על ישן, ומהיר על איטי; להשתית את החברה על שיתוף פעולה ולא על תחרות; על עזרה הדדית ולא על אי-תלות; על פתיחות לזולת ולא על הסתגרות בדלת-אמות. ובעיקר, להעדיף את החוכמה על הפיקחות.

הצמיחה כמצפן מקולקל
מקבלי החלטות בעולם כולו מתווים את מדיניותם כשעיניהם תלויות במדד סטטיסטי אחד – ''שיעור הצמיחה''. במערב, הניסיונות להגביר את הצריכה מעבר לרמתה הגבוהה ממילא נעשו נואשים. חיי המוצרים קוצרו, לעתים עד כדי ייצור מוצרי-דמה אל-פעמיים. החיפוש אחר ''שווקים'' הביא רבים לסמן ילדים כאוכלוסיית-מטרה מועדפת, ומדי יום מומצאים שירותים ומוצרים חדשים לענות על צרכים וביקושים, שברובם מומצאים גם הם. בתוך כל זאת הפכה הפרסומת לנדנוד קולני בלתי פוסק הנדחף לכל חלל אפשרי (לאחרונה גיליתי פרסומת אפילו בתוך אסלה!).

אסטרטגיה נוספת להגברת המכירות היא המרת השירותים והמוצרים המסופקים חינם במסגרת הלא מסחרית, בשירותים ומוצרים בתשלום. מאוריציו פלאנטה (Pallante), ממנהיגי תנועת ה''מיתון החיובי'' באיטליה, מדגים באמצעותה כיצד חברה המתיחסת למדדי הצמיחה (התמ"ג, וקודמו התל"ג) כאל מצפן, תפגע בעצמה.

אדם יכול להשיג את הדרוש לו באחת משלוש דרכים: ייצור עצמי, חליפין לא מסחריים (לשאול, לקבל במתנה, להחליף), או חליפין מסחריים (קניה בכסף). אם דרוש לי ככר לחם, אני יכול לאפות אותו בעצמי, לקבל אותו במתנה משכני שאפה אותו, או לרכוש אותו בחנות בעבור כסף. מאחר שרק עסקאות כספיות תורמות לצמיחה הכלכלית, חברה המקדשת את הצמיחה תטה לנוון את הייצור העצמי ואת החליפין הלא מסחריים לטובת החליפין המסחריים.

הבחירה המאסיבית בחליפין המסחריים, מעבר לנזקים הסביבתיים שהיא גורמת (אריזות חד-פעמיות, פרסום, תוויות, הובלה, אחסון, קירור, תאורה וכדומה) היא ויתור על המשאבים הלא כספיים שהיו יכולים לעמוד לרשותנו – הכישורים הדרושים לייצור העצמי והמסורות התרבותיות בזכותן עברו כישורים אלה מדור לדור, והעזרה ההדדית במסגרת הקהילה. לא עובר זמן רב, והכישורים נשכחים מלב, השונות התרבותית מתדלדלת לטובת הייצור הסדרתי (כמה בתי-איקאה ראיתם לאחרונה?), הקהילה מתנוונת וגוועת, חיי המשפחה נפגעים, ואילו חיי הפרט הופכים למרוץ מונוטוני מתיש (עבודה-קניות-טלוויזיה וחוזר חלילה) - שכן ויתור זה הופך אותנו לשפוטים של המשק, של מקום העבודה, של תאגידי הענק הבינלאומיים, ושל כוח הקנייה של הכסף. במצב כזה, ורק במצב כזה, מי שאין לו כסף הוא עני מוחלט.

הגיון דומה גורם לנו להתעלם מן הנזק הנגרם לתשתית האקולוגית, ולעודד את המרתה לסחורות שיש בהן כדי להביא ל''פריחה כלכלית''. הסיבה לכך היא, שמאחר שהטבע מספק את שירותיו חינם, אין התשתית האקולוגית תורמת לצמיחה הכלכלית ואובדנה אינו גורע ממנה. ההגיון העקום של הצמיחה מגדיל לעשות, ומצייר גם בזבוז, הרס, מלחמות ואסונות כרווח לחברה. אחרי הכל, הוצאות הן צמיחה!

כמו הלך המסתמך על מצפן מקולקל, כך חברה המסתמכת על מדדי הצמיחה הכלכלית כמדדים לשגשוג ולרווחה, מובטח לה שתלך לאיבוד.

ה''מיתון החיובי'' כמסר פוליטי
בשנת 1958 כתב אלדוס האקסלי:

''מוסדות הדמוקרטיה יכולים לתפקד רק כשכל הנוגעים בדבר מתאמצים ליידע את הציבור ולעודד רציונאליות. אבל היום בדמוקרטיה החזקה בעולם, הפוליטיקאים ותועמלניהם מעדיפים לעשות את ההליכים הדמוקרטיים פלסתר כשהם פורטים באופן כמעט בלעדי על נימי הבורות והאי-רציונאליות של הבוחרים.''  וכן,  ''[...] בדמוקרטיות הקפיטליסטיות המודרניות [אנו עדים ל]התפתחותה האדירה של תעשיית תקשורת ההמונים, תקשורת העסוקה לא באמת ולא בשקר, אלא בעיקר בלא רלוונטי. [...] הסחות דעת בלתי פוסקות מאיימות להטביע בים של זוטות את הפרופגנדה הרציונלית החיונית כדי להגן על חירות הפרט ומוסדות הדמוקרטיה.''

עורך של כתב-עת חשוב בתחום העסקים העיד בפני האקסלי כי בתעמולת הבחירות לנשיאות ארה"ב (ב-1956) ננקטו שיטות המשמשות לשיווק מוצרי צריכה. בתגובה כתב האקסלי: ''כאשר משווקים מועמדים פוליטיים כאילו היו דיאודורנט, חזקה על הבוחר שלעולם לא ישמע את האמת בשום נושא.''

ואומנם, במדינות רבות במערב הפכה הדמוקרטיה למשחק עקר. שוב ושוב נקראים האזרחים לבחור באחד משני גושים גדולים, לא פעם גם מושחתים, ולא במקרה, המוכרים לנו בערך את אותה דייסה. משק קפיטליסטי, ומדיניות לעידוד הצמיחה. דהיינו, הטבות לתעשיינים ולאנשי עסקים, דרגולציה (ביטול תקינה שמטרתה להגן על האזרח), וצמצום מדינת הרווחה. סביבה, אמרתם? התחממות כדור הארץ? אה, כן. לפעמים זורקים לנו גם איזו עצם בדמות שר זוטר ללא תקציב, שמבקש מאתנו – כפי שנוכחתי גם בביקורי באתר המשרד להגנת הסביבה - לנקות אשפה מהחופים, לחסוך במים ולנקות אחרי הכלב.

יש צורך דחוף במסר פוליטי אחר, בהצעה שיש בה פתרון. הבעיות סבוכות, וגם הפתרונות לא יהיו פשוטים. צריך לשקול בכובד ראש דרכים לשינוי השיטה הכלכלית, וליישמן בהדרגה. אבל חובה להתחיל מייד.

- - - - - - - - - - - - -

נספח
הנה כמה רעיונות לטיוטה ראשונית, המבוססת על נטישת הצמיחה הכלכלית כמטרה ואימוץ החיים ואיכות החיים תחתיה:
· עידוד הלוקליזציה של הכלכלה;
· סלקטיביות בעידוד הפעילות הכלכלית. בין הענפים שיש לעודד: הפרדת פסולת למיחזור וקומפוסטציה, חקלאות אורגנית לא תעשייתית לשיווק מקומי, אכיפת חוקים להגנת הסביבה, מסחר יד-שנייה, תיקון ושיפוץ (מסנדלרות דרך תיקון מחשבים ועד שיפוץ אקולוגי של מבנים);
· מערכת פיננסית שקופה;
· הגבלת הפרסומת;
· שימוש מושכל באנרגיה, מזעור הצריכה והבזבוז, וקידום המעבר לאנרגיה מתחדשת ברשת דו-כיוונית, בין היתר במטרה להתמודד עם שיא תפוקת הנפט ולהפחית באופן דרסטי את פליטת גזי החממה;
· הקטנת נפח התעבורה, הן באמצעות הלוקליזציה של הכלכלה, והן דרך פיתוח מערכת תחבורה המשלבת, כברירת מחדל, תחבורה ציבורית יעילה ותחבורה לא-ממונעת;
· תכנון נבון המעודד חיי קהילה ושיתוף (שטחי ציבור, שטחים ירוקים, הקצאת שטחים לגינות ירק ציבוריות), ותקנים מחייבים לבנייה ולשיפוץ אקולוגיים;
· מדיניות בריאות המבוססת על מניעה;
· חינוך אשר, נוסף על מקצועות אקדמיים וחשיבה אנליטית ביקורתית, יקנה גם היכרות מעשית עם הסביבה הטבעית, וכישורים מעשיים כגון הכנה ושימור של מזון, בנייה, תיקון ותחזוקה של מוצרים בני קיימא;
· מערכת דמוקרטית פחות ייצוגית ופסיבית, ויותר השתתפותית ודיונית;
· תקשורת פלורליסטית ללא אוליגרכיות תקשורתיות.