החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם 

סיפורי חיים בראי המחקר החברתי, תרבותי/ דפנה בר
================================================
"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם ", כתב גבריאל גרסייה מרקס, בפתח סיפרו האוטוביוגרפי "לחיות, כדי לספר". זו הנחת העבודה והמהות של נרטיבים בפרספקטיבה של תחום המחקר החברתי-תרבותי.
זהו תחום מחקר במדעי החברה, כיוון, שאנשים מאז ומעולם, חשו צורך לספר על עצמם, כיוון שמאז ומעולם היה מי שישמע ויקשיב בהתעניינות, בסיפור החיים של העצמי.
כאשר מתקרבים לסיפורי החיים הללו ולא לוקחים אותם כרגע מובן מאליו וחולף בחיי היום-יום, כאשר נעצרים לידם ומבקשים לחקור בתוך הקרביים שלהם, מתקבל מידע מרתק ובעל משמעות להבנת האדם.

כשאדם מספר על חייו, הוא מייצג ואף מייצר את הזהות שלו מחדש. נרטיב הוא קטגוריה בסיסית של ארגון משמעות החיים והחוויות שבהם . "ארגון מחדש" והבנייה מחדש של החיים שכבר נחוו- וכעת מתומללים בדיעבד, הם למעשה יצירה שיש בה פער "מולד" בין "Experienced Story" לבין "Narrated Story" .

בפער הזה שוכנת הזהות שלנו, האישית, שהיא גם זהות ששתולות בתוכה, התרבות והחברה שבהן אנו חיים. זהות זו של העצמי מבוטאת דרך גרונו הסובייקטיבי של המספר/ת, שהוא סובייקט חברתי. בפער הזה אנחנו רואים כי "נרטיב הוא זיכרון - שהוא סוג של שיכחה ", כפי שאומר הסופר הצ'כי, מילן קונדרה. ו"שיכחה" אנושית, היא הבנייה מחדש של חוויות, ואירועי חיים, כך, שאבד להם המקור של החוויה עצמה (בפרפרזה על רולאן בארת'), ונותרו בידינו ה"חיים" - כלומר הצורות והתכנים שהתרבות שלנו והמבנים החברתיים שלנו מעניקים לנו ככלים לעיצוב המציאות; ואנחנו, באופן יצירתי, אישי ובאמצעות זיכרון ושיכחה, משתמשים בכלים הללו, גם ברמה הפסיכולוגית וגם ברמות, כאמור, החברתית והתרבותית.

"סיפור חיים של העצמי מתפתח תמיד על הגבול שבין שתי מודעויות, בין שני סובייקטים " , כפי שמצוטט מיכאל בחטין, הסוציולינגוויסט, אצל אוחס וקפס; ולכן, מסבירות אוחס וקפס, המספר/ת והמאזין/ה או המראיין/ת הם "co-authors" של העצמי המתעצב לו בסיפור.
מכאן, הצורך שיש לאדם לספר את סיפור חייו, באורח מילולי או סימבולי אחר, בפני זולתו. זהו צורך של "הצגת העצמי", הגופמני , החושף בפנינו היבט חברתי אינטראקציוניסטי, חשוב, ולפיו, העצמי מעוניין ומנסה בדרכים היצירתיות העומדות לרשותו, להעביר אל הזולת דימוי שלו ולנהל את הרושם הנוצר על עצמו בעיני הזולת. הדמות של העצמי, לפי גופמן, היא אך קולב, שבמעשה של דיאלוג עם הזולת "מולבש" במסכה, ב"פאה" ובבגדים ומורכב לדמות, כמו דמות בתיאטרון . התהליך הזה הוא תהליך של שיח, שבו נבנה מחדש מה שהיה ומה שהווה בחייו של העצמי, וכל זאת - במסע שנקרא "נרטיב".

סיפור על העצמי, הוא דרך להשתמש בשפה מילולית, או במערכת סמבולית אחרת על-מנת להחדיר, להספיג אירועים של החיים באיזשהו סדר לוגי ובתוך מימדי זמן ומקום ; וזאת, על-מנת להסיר, מהאירועים הנפרדים שקורים לנו את המיסתורין או אי הקשר הברור ביניהם. בניסוח אחר, אנחנו מספרים על עצמנו על-מנת לבסס קוהרנטיות בין העבר, לבין ההווה לבין העתיד- שהוא חוויות שטרם חווינו ונרצה להתכונן אליהם ולהפחית חוסר וודאות .

אלינור אוחס וליסה קפס מוסיפות, עם-זאת, כי בכל נרטיב שמספר אדם על עצמו, מוצג מתח בין התשוקה להבנות סיפור לכיד, שבו יש קו שמלכד ומסדר את ההקשרים ההגיוניים בין האירועים השונים ומארגן אותם במסגרת של עקרון מסביר כלשהו, לבין התשוקה דווקא לתפוס את המורכבויות של כל אירוע, כולל ירידה לפרטים אקראיים, מקריים, אי-וודאויות, וגם רגשות מנוגדים, שאינם מתיישבים זה עם זה, ואירועים שאינם מתיישבים עם הסיפור הכולל.

המתח הזה מתואר, ע"י מאיה פלדמן, בסקירה, במוסף "ספרים", של עיתון הארץ, שכתבה על סיפרו של ארי דה לוקה "לא כאן לא עכשיו ": "לעצור את הזמן ולחלץ את מהלך החיים מההווה שהוא תמיד מוחמץ, זר, מגומגם, בהתעקשות לשזור את העבר לסיפור, לנהוג בו בחירות, "להעניק לו את המילים שלא היו לו", ולציית לו, בעל כורחם. מפני שהסיפור הזה, כאמור, הוא כבר מוחמץ. הוא מתרחש תמיד "לא עכשיו לא כאן", אלא, במקום המדומיין והבלתי אפשרי. .....הניסיון לכנס את העבר לסיפור אחד הוא "לאנוס כזר את הרחבות הבלתי מובנת", ובכל-זאת, את סיפור החיים ניתן להרכיב דווקא מתוך הדברים שאירעו רק פעם אחת"....

את ה"רחבות" האנושית הזאת, שהיא מעשה חברתי ותרבותי, אנחנו מנסים ללכוד מצד אחד, ולתת לה להמשיך ולהיות ואף להבליט ולהפגין את הרחבות הזאת - מצד שני, בו-זמנית.

נרטיבים של העצמי הם זירה שבה אנחנו נוטים להרחיב את המציאות, לשחזר אותה כך, שנוכל לחיות איתה בשלום עם עצמנו ועם סביבתנו, לשנות אותה, לא לקבל אותה, לבקר אותה ולייצר את עצמנו מחדש בתוכה .