מאיר בנאי בזאפה 

הרבה זמן שלא שמעתי את מאיר בנאי, וכשהיתה לי הזדמנות ללכת להופעה שלו לא היססתי לרגע. למזלי קיבלתי כרטיס זוגי, כך שיכולתי לקחת את אשתי ולערוך לה היכרות עם הזמר המיוחד הזה. הגענו באיחור של כמה דקות. מאיר פתח עם "אל המנוחה", לבד, עם הגיטרה, שיר ששנה מאוחר יותר אשתי תשיר לי בחתונה שלנו, כשהיא יושבת על כסא מתחת לחופה בשמלת כלה עם גיטרה חשמלית . אחרי השיר הזה הלהקה עלתה, והחל אחד המופעים היותר טובים שראיתי בזמן האחרון.

מאיר הקפיד לתת את כל להיטיו הגדולים, בעיבודים שריעננו היטב את השירים שלו, שלחלקם היה סאונד אייטיזי מיושן, והיום הם נשמעו הרבה יותר טוב. עם השנים ההופעות של מאיר בנאי השתפרו בצורה מדהימה. אם פעם הוא בקושי היה זז בהופעות שלו והיה בו משהו קפוא, היום הוא ללא ספק בטוח ומשוחרר יותר, מרשה לעצמו לזוז ולהתבטא בחופשיות. בשיר "הכל מאהבה" הוא רקד מין ריקוד מוזר כזה. למישהו אחר זה יכול להיראות מגוחך, אבל אני חשבתי לעצמי שזה ממש נהדר, שהוא מרשה לעצמו להיפתח ככה על הבמה ולעשות מה שבא לו, בלי לשים יותר מדי על מה שאנשים יחשבו.

אחד מהשיאים של הערב, מבחינתי, היה ביצוע מדהים שלו ל"גשם", עם פסנתר בלבד, כשהקהל שר אתו בדבקות. בסוף השיר מישהו התלהב קצת יותר מדי וסחט צחוקים רמים מהקהל. "כמה אהבה", "וביניהם", "חלומות אחרים", "אהבה קצרה", "דומינו", "שער הרחמים", הם רק חלק ממצעד הלהיטים שמאיר נתן על הבמה. לא היה שיר שרציתי לשמוע ולא היה. ההופעה הסתיימה עם "שירו של שפשף" הבלתי נמנע, שלמרות הכל אתה לא יכול שלא לשיר ביחד עם כולם את המילים הבנאליות והשחוקות אך המדבקות שיאיר ניצני כתב כשהעירו אותו באמצע הלילה כדי לכתוב שיר לפסקול הסרט "שוברים".

מאיר בנאי הוא לא חיית במה, אין לו כריזמה או נוכחות מתפרצת, אבל כשהוא שם הוא נותן לך הרגשה שהוא שר לך ובשבילך. על הבמה הוא פורח. הוא נותן את הלב ואת הנשמה ואנשים מחזירים לו אהבה. מגיע לו.