הקהילה הערבית המאוחדת: הקמת הקהילה הערבית המאוחדת 

האידיאולוגיה הפאן-ערבית שחקה תפקיד חשוב בתהליך שהוביל להקמתה של קע"ם, אולם האידיאולוגיה לא הייתה סיבה מספקת להקמתו של האיחוד. המנהיגות הסורית השתמשה בפאן-ערביות על מנת לבסס את הלגיטימיות לשלטונה עקב הקושי הפוליטי, החברתי והכלכלי. נאצר לעומת זאת השתמש בפאן-ערביות בנאומיו להאדרת מעמדו בעולם הערבי ובעקבות זאת נעשה מחויב לאידיאולוגיה. נראה שהפן האידיאולוגי שימש כסות למניעים פוליטיים וכלכליים של שתי המדינות. המנהיגות הסורית קיוותה שבעקבות האיחוד עם מצרים, סוריה תרוויח זהות ערבית מכובדת יותר ושלטון יציב יותר.

המנהיגות השלטת בסוריה לאחר קבלת העצמאות הייתה המנהיגות שנלחמה לעצמאותה. זו הייתה קואליציה רופפת של סיעות ואישים ולא הנהגה בעלת פרוגראמה מדינית ברורה.[1] בעקבות תבוסת הסורים במלחמת 1948 הואשמה המנהיגות האזרחית בכישלון והצבא השתלט על החיים הפוליטיים בסוריה. החיפוש אחר אשמים שימש אמצעי לדחיקת רגליה של האליטה המסורתית, והצבא שבו לא דבק אות הקלון של שחיתות, חוסר יעילות, הפך למנוף פוליטי. לאנשי הצבא חברו האינטלקטואלים הרדיקאלים מחוץ למפלגת הבעת' ובתוכה.

בשנת 1949 התחוללו בסוריה שלוש הפיכות צבאיות. שלטון שתי הממשלות הצבאיות הראשונות של חסני זעים וחינאווי לא האריכו ימים. בדצמבר 1949 חולל אדיב שישכלי את ההפיכה הצבאית השלישית ושלט בסוריה במשך למעשה ארבע שנים עד פברואר 1954.[2]

הפיכתו הצבאית של זעים הייתה הפעם הראשונה בה התערב הצבא בפוליטיקה במדינות הזרח התיכון. זעים ראה עצמו איש צבא, מתקן עולם, הבונה חברה חדשה על חשבון המשטר הישן. אולם בשלב זה הצבא "עדיין לא רכש ביטחון עצמי וכישרון פוליטי שיכשירוהו ליטול את מקומו בזירה הפוליטית ככוח עצמאי".[3] הצבא "שאב כוחו מעלייתם של קבוצות לחץ קיצוניות ושל תעמלנים פוליטיים שמאלניים שנטלו על עצמם את חינוך הצעירים, בצבא כמחוצה לו והחדירו בהם השקפות פוליטיות חדשות ושאיפות גדולות יותר למען הערבים בכלל." [4]

בהפיכה השנייה שבראשה עמד חינאווי השתלבו גורמים שהיו קשורים במדיניותה הבין-ערבית של סוריה וביחסה ללבנון. מדיניותו הייתה פרו-עיראקית ועוררה עליו קבוצת קצינים בעלי נטיות אנטי-עיראקיות שבראשה עמד אדיב שישכלי. בתחילת דרכו פעל שישכלי מאחורי הקלעים. על פי השקפתו, תפקיד הצבא להיות בורר, שאליו אפשר לפנות כדי לקרוא את הפוליטיקאים לסדר בעת משבר לאומי. צעדו הראשון היה להניח את "הנהגת המדינה לשליטיה החוקיים", ולהרשות להם להמשיך בעיסוק המסורתי של הרכבת ממשלות.[5]

למראית עין הסתפק שישכלי בתפקיד צבאי, אולם למעשה נמצא השלטון בידיו ובידי חבורת הקצינים המקורבים לו. מפלגת הרוב, היא "מפלגת העם", נמצאה בסכסוך קבע עם שישכלי על סמכויות השלטון האזרחי ונגד התערבותה של חבורת הקצינים. הצבא קבע מי יהיה מועמד לראשות הממשלה, לאחר שניתנה הסכמתו של הצבא יכול היה קדסי, מזכיר מפלגת העם, להרכיב ממשלה אולם בתמורה אולץ למנות קצין צבא כשר ההגנה ואחראי על הז'נדרמריה.[6] הצבא התערב בהליכי השלטון וצמצם את סמכותה של מפלגת העם, התיש את מנהיגיה עד שהיו עקרים מבחינה פוליטית.

בדצמבר 1951 שם שישכלי קץ למשטר ה"פרלמנטרי". בהפיכה הרביעית פיטר את נשיא הרפובליקה ואת הממשלה, פיזר את הפרלמנט, שם במאסר את מנהיגי מפלגת העם, והקים דיקטטורה צבאית. וכל זאת בתפקיד הרמטכ"ל. הוא השתלב בשלטון האזרחי רק בקיץ 1952 ושנה לאחר מכן עמד בראש מיניסטריון הפנים. כדי להגדיל את הבסיס החברתי עליו נשען שלטונו, הקים שישכלי תנועה פוליטית שנקראה תנועת השחרור הערבי ופיזר את כל שאר המפלגות.[7] המהלך קומם עליו את חברי המפלגות האחרות וגבר הניכור בין שישכלי לבין תומכיו המסורתיים, חסידי אכרם חוראני ואנשי הבעת', אשר הצטרפו לאופוזיציה לשלטונו.

כששישכלי רצה לשוות אופי חוקי למשטרו, חדל לראות בצבא קבוצת עלית במדינה, וניסה להשיבו למעמד תקין וצנוע יותר בחיי האומה, על ידי קיצוץ זכויות היתר שלו. למגמה זו התנגדו בחריפות מרבית הקצינים שמחוץ לחבורתו הקרובה של הנשיא, שנוכחו כי הקריירות שלהם וקידומם תלויים בקפריזות של הדיקטאטור ובחסדיו. הצבא שבימיו של שישכלי הפך להיות מעורב בחיים הפוליטיים האזרחיים הוא אשר הדיח את הנשיא מתפקידו.

הקצונה שהפילה את שישכלי בכוח לא הייתה מלוכדת וניכרו בה שלוש סיעות מרכזיות: תומכי הבעת' (בעיקר קצינים צעירים מבין המיעוטים), תומכי המפלגות שייצגו את האליטות המסורתיות, ושכוחן בצבא היה בירידה וסיעה קטנה של קצינים פרו-קומוניסטים וקצינים לאומנים מתומכי אנטון סעדה. הקצינים משלוש קבוצות הללו התגוששו בינם לבין עצמם בקרבות של ממש בין יחידות שונות של הצבא הסורי.

יחסה של מפלגת הבעת' כלפי הצבא היה הססני היא לא ראתה בעין יפה משטרים צבאיים, לפיכך לא עודדה את הצבא להמשיך בתפקיד שנטל לעצמו כמגן ייעודיה הנשגבים של האומה. ואכן, לא הייתה למנהיגי הבעת' כל כוונה לקבל פקודות מהצבא או לאפשר לסגל הקצינים להיות כוח פוליטי המנהיג את המדינה. עם זאת לא יכלו אנשי הבעת' להניח לצבא שייפול בידי יריביהם הריאקציונרים. הם רצו לכבוש את לב הצבא לרעיונותיהם, כדי שיוכלו להשתמש בו כבמכשיר לרפורמה חברתית ופוליטית, ולהבטיח כי לא ינוצל נגדם. מנהיגי מפלגת הבעת' וחוראני, אשר ברחו ללבנון בימי שלטונו הדיקטטורי של שישכלי, אחדו את כוחותיהם והקימו מפלגה אחת (דצמבר 1952). חוראני הביא לבעת' את כישרונו הפוליטי ואת חסידיו מקרב הצבא. באותם הימים יצרה המפלגה קשר עם תאים של קצינים צעירים, קבוצה שהקימה והפילה ממשלות והתוותה את גורלה של המדינה. היה זה הקשר עם הקצינים הצעירים, ולאו דווקא הדוקטרינה האידיאולוגית, או היכולת האינטלקטואלית של מנהיגי המפלגה, שהיה עתיד לעלותם אל מרכז הבמה הסורית והערבית ככוח וכקובעי מדיניות.[8]

לאחר הדחתו של שישכלי על ידי הצבא זקוק היה הצבא למנהיג חזק שיאחד אותו. עדנאן אל-מאלכי, קצין תומך מפלגת הבעת' ששירת כסגן ראש המטה הכללי, נראה האדם המתאים. אולם הוא נרצח באפריל 1955 על ידי חבר מפלגת ה-פ.פ.ס., מפלגה ימנית קיצונית שנקטה באידיאולוגיה פאן-סורית. מאז לא הצליח אף קצין להיהפך לדמות דומיננטית בצבא. הצבא פוצל למספר סיעות מפלגתיות, ששיקפו את הפיצול במערכת הפוליטית הסורית.[9]

הסיעה החזקה ביותר בצבא הייתה של קצינים שתמכו במפלגת הבעת', בראשות עבד אל-ע'אני קנות ומצטפא חמדון, קרוב של חורני בחמה. קבוצה זו הייתה קשורה גם בעבד אל-חאמד סראג', ראש המודיעין הצבאי מאז מארס 1955. הן חמדון והן סראג' שיחקו מאוחר יותר תפקיד חשוב בקע"ם. סיעה נוספת, בראשות אמין אל-נפורי, שכללה את ג'אדו עיז אל-דין, אחמד עבד אל-כרים, טועמה אל-עודתאללה ואת אחמד אל-הוניידי. הייתה זו קבוצה ניטרלית בלי שום זיקה סיעתית שהעבירה את תמיכתה בהתאם לנסיבות. גם קצינים אלו ישחקו מאוחר יותר תפקיד חשוב בקע"ם. עוד סיעה שהורכבה מקצינים ימניים באזור דמשק, הונהגו על ידי עמר קבאני והשאם אל-עזם. ולבסוף עפיף אל-ביזרי, הרמטכ"ל החל מאוגוסט 1957, נחשב אוהד הקומוניסטים למרות שלא היה חבר מפלגה.[10]

בארבע השנים שבין סילוקו של שישכלי ב - 1954 לבין איחודה של סוריה ומצרים ב - 1958 אנו עדים להתפוררות החברה הצבאית והאזרחית הסורית ולהתפרקות המערכת הפוליטית. שלטונו הממושך של שישכלי לימד שאפשר לשלוט בסוריה באמצעות הצבא ולפיכך ניסה כל פוליטיקאי לשלול מיריביו את השליטה בצבא.[11] ניגודי הכוח בין הצבא לבין הפוליטיקאים המסוכסכים בינם לבין עצמם, אשר תוך כדי חיפוש ידידים בצבא לצורך ניצולם כנגד יריביהם האזרחיים, רק החישו את תהליך כניעתם שלהם בהכרעות היומיומיות לקצינים השאפתנים והשתלטנים יותר.[12] כאשר היה הצבא מאוחד בפיקוד מפקד עליון אחד, העניקה התערבותו לפחות, לכידות מסוימת למדיניות החוץ של סוריה "אך כאשר לא יכול היה שום קצין בצבא סוריה לשלוט היטב על המטה הכללי, כפי שאכן אירע בשנה ובשנתיים שלפי האיחוד הסורי מצרי הוסיפו המחלוקות הפנימיות בצבא גורם של אלימות לזירה הפוליטית."[13]

האחוד התאפשר מנקודת מבט סורית כאשר ארבע סיבות מיידיות התמזגו יחד. מעצמות המערב היו תחת הרושם, שסוריה (בקיץ סתיו 1957) בדרך להפוך למדינת לווין סובייטית, זאת לאור התחממות היחסים בין סוריה לברית המועצות והפעילות הגוברת של המפלגה הקומוניסטית תחת הנהגתו של חאלד אל-בכדאש. בנוסף לכך, ב - 12 לאוגוסט סוריה גירשה שלושה דיפלומטים אמריקאים בטענת קשירת קשר כנגד השלטון. עקב כך, ארצות הברית בשיתוף תורכיה ועיראק נקטה במספר צעדים חשאיים במטרה למנוע את הפיכת סוריה ל"קורבן של הקומוניזם הבינלאומי". המשבר כמעט והוביל להתנגשות גלויה בין תורכיה וסוריה. בתחילת אוקטובר, בכל אופן, נרגע המצב כתוצאה מניסיונות תיווך שנערכו על ידי מלך ערב הסעודית. נצחונו הפוליטי של עבד אל-נאצר על ה"אימפריאליזם המערבי" ב - 1956 צייר אותו כמנהיג הערבי היחידי המסוגל להתגבר על איומים חיצוניים, ומצרים הסתמנה ככוח היחידי המסוגל בקיץ 1957 לסלק את האיום הסובייטי מסוריה. בנוסף לכך מסתמנת בסוריה אליטה חדשה שהיתה מורכבת מחברי מפלגת הבעת' ומקציני צבא. אנשי הבעת' ראו באיחוד דרך אלטרנטיבית להשיג עוצמה פוליטית שלא יכלו להגיע אליה דרך המערכת הפוליטית הסורית. קציני הצבא שהיו מפולגים לסיעות שונות הבינו ששום קבוצה בודדת לא תוכל לשלוט במערכה הפוליטית, ושוכנעו שהאיחוד עם מצרים, מדינה בה ניצח הצבא את כל יריביו, יאפשר להם להקים "מועצת מהפכה" על פי הדגם המצרי ולשלוט בסוריה. האליטה הוותיקה, המורכבת מבעלי קרקעות וסוחרים עשירים לא שותפה במהלכים שנוהלו על ידי הבעת' והצבא, קיבלה את האיחוד כרע במיעוטו, לאור הנסיבות שהיו בסוריה. מעורבות סובייטית, שליטת הבעת', או הפיכה צבאית, היו התסריטים האפשריים שאיימו לערער את בסיס הכוח של האליטות הישנות. יותר מכך, הם לא יכלו להתנגד באופן גלוי לאיחוד מאחר והם נחשפו מזמן לאידיאולוגיה הפאן-ערבית. הם לא יכלו להתנגד לרעיון אותו הם קידמו יותר משלושה עשורים. בנוסף לכך, האיחוד יכול היה לספק יתרונות כלכליים לאליטה הוותיקה, אשר תרוויח מהאיחוד עם השוק המצרי הגדול יותר. נראה שכל הגורמים באליטה הסורית תמכו בהקמתה של התאגדות כלשהי עם מצרים, על אף המניעים השונים, ואפילו הסותרים, התפתחות שהועצמה במשיכה החזקה לפאן-ערביות.

המניעים של מצרים היו שונים מסוריה. למלחמת סואץ היו מספר השלכות במונחים של איחוד ערבי. המלחמה אימתה את תפיסתם של הערבים לכך שישראל הינה שלוחה של המעצמות בכדי לכבוש מדינות ערביות. איחוד בין שתי מדינות ערביות ויותר יהיה בעל יכולת לסכל את שאיפותיה של ישראל. מצרים תפסה את האחדות הערבית כליכוד המאבק הערבי נגד ישראל. היה הכרח להבטיח את הזדהותה של סוריה עם מצרים לצרכי מאבק נגד ישראל והשליטה הבין-ערבית. רק על ידי שליטה בסוריה עשויה מצרים להבטיח לעצמה את השליטה באזור. נוסף על כך, שליטה על מדינה ערבית שכנה חשובה לביטחונה של מצרים. מצרים חיפשה דרכים שונות להשיג עמדת השפעה בענייני סוריה. עבד אל-נאצר הבין ששלטון בלתי יציב בסוריה תחת השפעה סובייטית או קומוניסטית יהווה אתגר ואפילו איום להגמוניה שלו בעולם הערבי. בנוסף לכך חוסר יציבות סורית יקרין על מדינות ערביות שכנות, ומכאן יביא לחוסר יציבות של האזור כולו.

מצרים חיפשה דרכים שונות להשיג עמדת השפעה בענייני סוריה. אחד מהלקחים שהפיק עבד אל-נאצר ממשבר סואץ היה שכל שינוי בסטאטוס קוו באזור צריך לקבל תמיכה מאחת המעצמות. המעורבות האמריקנית הנחרצת במשבר סואץ ובמשבר הסורי של קיץ-סתיו 1957 שכנעה את עבד אל-נאצר שכל תנועה מצרית דרסטית בסוריה חייבת להיות מתואמת עם ארצות הברית. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו אחרי ההכרזה על דוקטרינת איזנהאור בינואר 1957, שבה הכריזה ארה"ב על תמיכתה ב"קיום עצמאותן ושלמותן של מדינות המזרח התיכון" ונכונותה להגיש מלבד סיוע כלכלי , סיוע צבאי לכל מדינה או קבוצת מדינות שתבקש "סיוע נגד תוקפנות מזוינת מצד ארץ שבשליטת הקומוניזם הבינלאומי.[14] הדוקטרינה גובשה כנגד מה שנחשב כאיום סובייטי קרוב על המזרח התיכון, במערבולת שלהי פרשת סואץ. מזכיר המדינה האמריקני דאלס סבר כי הרוסים עלולים לנצל את ההזדמנות שנוצרה עקב המבוכה שבה היו שרויות בריטניה וצרפת, כדי לערוך ניסיון גלוי להשתלטות על האזור, אם בהתקפה מזוינת ואם בחתירה מבפנים.[15] דוקטרינת איזנהאור פילגה את העולם הערבי לשני מחנות ועוררה מלחמת תעמולה קשה. מחנה אחד כלל את המדינות ה"שמרניות", ערב הסעודית, לבנון, סודאן, לוב, מרוקו, תוניסיה, עיראק וירדן, שתמכו במדיניות האמריקנית החדשה. ומנגד מצרים וסוריה, שהתנגדו לדוקטרינה, וראו בה המשך ישיר לברית בגדאד ו"אימפריאליזם במסווה חדש".[16] למצרים ולבעלת בריתה סוריה היה ברור כי התערבותם של האמריקנים בעניינים הערביים בשם המאבק נגד הקומוניזם, איימה לשלול מהן את היוזמה בפוליטיקה המקומית, אשר להשגתה לחמו מאז 1955.[17] למרות זאת, המשבר הסורי עודד אטמוספרה ידידותית לשיפור יחסי מצרים ארצות הברית: לכל אחת מהן היה אינטרס בהבאת יציבות לסוריה, כל אחת וסיבותיה שלה. עבד אל-נאצר ניסה תחילה לשכנע את ארצות הברית כי הסכנה הקומוניסטית בסוריה מוגזמת, ועל ארצות הברית להימנע מלשלוח את הצי השישי, לספק נשק לבדלנים או לעודד את איומי תורכיה. צעד כזה, הוא טען, רק "ידחוף את סוריה לזרועות הרוסים". מאחר ועצתו לא זכתה לתשומת לב, שקל עבד אל-נאצר לשלוח חיילים לסוריה בהתאם להסכם הצבאי הסורי-מצרי של אוקטובר 1955. ב - 11 בספטמבר, ראש המטה הכללי הסורי, גנרל עפיף אל-ביזרי, וראש המודיעין הצבאי, קולונל עבד אל-חאמד סראג', באו לקהיר לשיחות עם שר המלחמה עאמר, ועם חאפט' אסמאעיל, ראש המטה הכללי של המפקדה הסורית מצרית המשותפת.

בעקבות ההתייעצות, חיילים מצריים נחתו בלאד'קיה ב - 13 באוקטובר. מאחר והמשבר חוסל קודם לנחיתת הכוחות המצרים, יש לראות בצעד זה בעיקר כמהלך פוליטי שמטרתו לבסס את מעמדו של עבד אל-נאצר כמנהיג הערבי העיקרי, ולהבטיח שסוריה תישאר תחת השפעתה של מצרים. שר החוץ המצרי מחמוד פוזי אמר לנציג הקנדי באומות המאוחדות שהכוח המצרי נשלח על מנת להפגין את יעילות ההסכם הסורי-מצרי, לקבוע מחדש מנהיגות מצרית בעולם הערבי ולשכנע את הסורים לעמוד בלחץ הקומוניסטי. ההוכחה לכך שהתמרון לא היה למטרות צבאיות היא שהחיילים המצרים לא תפקדו כיחידה רגילה, אלא פוזרו בצבא הסורי. המהלך המצרי בלא ספק חיזק את עמדת מפלגת הבעת' והקצינים הפרו-מצרים בצבא הסורי.

בעקבות נחיתת כוחות מצריים בלאד'קיה באוקטובר 1957, ביסס עצמו עבד אל-נאצר כבורר בענייני סוריה. פעולה מצרית זו נבעה מרצונו של עבד אל-נאצר לחזק את מעמדו בעולם הערבי. חוסר יציבות פוליטית מתמשך בסוריה עשוי היה לסכן את מעמדו בעולם הערבי. עבד אל-נאצר נזקק לאישור אמריקני למהלכיו בסוריה לכן הוא השתמש ב"איום" הקומוניסטי כאמצעי להשגת הבנה מוקדמת עם ארצות הברית לגבי סוריה.

יחסי סוריה ומצרים התחזקו במהלך המשבר הסורי של קיץ-סתיו 1957. הקשרים הסורים-מצריים השתפרו גם בתחום הכלכלי. תוך כדי המשבר הסורי נחתם הסכם כלכלי אשר הבטיח, חופש תנועה לאנשים והון, חופש בסחר הלאומי וסחר חוץ, חופש לחיפוש עבודה ופעילות כלכלית, וחופש בשימוש באמצעי תחבורה. בנוסף לכך, הסכם סחר ותשלומים נחתם באמצע נובמבר, אשר סיפק הכפלת הסחר השנתי. למרות שהתנאים בהסכם היו מרשימים, הם שימשו בעיקר למטרות תעמולה. דווח שבפגישה בין חבר הפרלמנט הלבנוני, אמיל בסתאני, לבין עבד אל-נאצר נאמר לראשון שההסכם לעולם לא יהפוך לריאלי, ושההסכם הכלכלי הינו חסר משמעות.

בנובמבר 1957 במושב הפרלמנט הסורי בו נכחה משלחת של הפרלמנט המצרי יצאה קריאה לפדרציה מצרית סורית כנקודת פתיחה לקראת "איחוד ערבי כולל". עבד אל-נאצר, בשני נאומים חשובים שנשא באותו זמן, שלל את רעיון האיחוד. עבד אל-נאצר היה מודאג מחוסר היציבות הסורית הפנימית, שעלולה לעורר הדים ברחבי העולם הערבי, וראה באיחוד כנטל ולא כיתרון.

אנשי הבעת' הטילו ספק בכנותם של פוליטיקאים סורים רבים אשר טענו כי הם תומכים בתוכנית האיחוד בשעה שלמעשה התנגדו לה. לפיכך חשה הבעת' הכרח לעורר את הקצינים לנסוע לקהיר בכדי למנוע את התמוטטות תוכנית האיחוד. הבעת' אף ידעה כי עבד אל-נאצר לא ייטול על עצמו את האחריות לשלטון בסוריה כל עוד הצבא יהיה מפולג לסיעות יריבות. אנשי הבעת' השתכנעו, כי אין דבר אשר ירגיע את חששותיו של עבד אל-נאצר כמשלחת נרחבת של ראשי הצבא הסורי, אשר יצהירו על נאמנותם לו ויפקידו עצמם בידיו. ב - 12 בינואר 1958 המריאו לקהיר ארבעה עשר קצינים, בראשותו של ראש המטה הכללי עפיף אל-ביזרי. בדמשק נותרו סגן הרמטכ"ל, אמין אל-נפורי, וראש המודיעין עבד אל-חמיד סראג'. על זה האחרון הוטל למסור לממשלה איגרת, שבה הוסברה נסיעתם הפתאומית של הקצינים. איגרת זו הייתה למעשה אולטימאטום; היא הזכירה לממשלה את התחייבותה בעת עלייתה לשלטון, כי תנקוט צעדים ממשיים לכינון איחוד עם מצרים. בנוסך לכך הצהירה האיגרת כי המדינה נמצאת על סף התמוטטות, כי הקומוניזם מתחזק, וכי הקצינים נסעו למצרים על מנת למצוא תרופה למצב.

עבד אל-נאצר התנגד לתוכניות האיחוד הפדראלי שהועלו על ידי הסורים. הוא דרש איחוד מלא, פרישת הצבא מהעיסוק בפוליטיקה ופיזור המפלגות. חברי הפרלמנט הסורי בלחץ אנשי הצבא נכנעו לדרישותיו של עבד אל-נאצר וב - 1 לפברואר 1958 הוכרז בישיבה משותפות של ממשלות סוריה ומצרים על כינון איחוד בין שתי המדינות.

1) יעקב שמעוני, מדינות ערב (תל אביב 1990) עמ' 452
2) סיל, המאבק אל הצמרת (תל אביב 1968), עמ' 60
3) שם עמ' 94
4) שם ע' 60
5) שם ע' 107 - 108
6) שם ע' 114 - 118
7) שמעוני ע' 453 - 454
8) שמעוני,ע' 456
9) Podeh, The decline of Arab unity (Brighton, 1999), p. 38
10) Ibid, p. 38
11) סיל, ע' 291
12) שם ע' 95
13) שם ע' 341
14) שמעוני, ע' 261
15) סיל, ע' 317
16) Podeh, p 219 - 220