סמירה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

סמירה 

מאת    [ 29/12/2008 ]
מילים במאמר: 5430   [ נצפה 2742 פעמים ]

 
 
למרות מזג האוויר הקיצי, על גדות נהר החצבאני יש קרירות שהיא תוצאה של האקלים ההררי והמים הזורמים כל השנה. המים בנהר דומים למים של נחל, לא גועשים ולא רועשים. הם כה זכים וצלולים עד כי שום מים מינרלים לא יתחרו בהם, לא בניקיון ולא בטעם. טעמם הוא כשל מים חיים שנשאבו מן הבאר.
אישה בשם סמירה הייתה בשעות הבוקר לבדה בבית, משקה את הפרחים בגינה, משקיפה על מי החצבאני שבמרחק לא גדול מהבית, שהוא בעצם אחוזה.
מסביב לשני אוהלים צבאיים שהו כדרך קבע כעשרים חיילים רגליים, וטנק אחד. ישראלים. אבל, הייתה פעילות חריגה.
דאגה נראתה על פניה של האישה, שכן השמועות הלכו והתחזקו על הנסיגה ההולכת וקרבה. הייתה לה סיבה טובה לדאגה. בעלה של סמירה, שהיה קצין בכיר בצד"ל, שיתף פעולה עם ישראל בתחום המודיעיני, והפך גם לסוחר בקניית סיגריות יוקרתיות והעברתן דרך הגבול לצד הלבנוני והסורי - שכב מאושפז בבית חולים ישראלי, בטיפול נמרץ, לאחר שקבל בו-זמנית אירוע מוחי והתקף לב. הוא חסר אונים לחלוטין. ברגעים קריטיים, היא, כאישה הייתה זקוקה להחלטות בעניינים גורליים.
היא שמעה את הטלפון מצלצל ורצה כדי שלא להחמיצו. על הקו היה העוזר לבעלה, שהיה גם הוא איש צד"ל לשעבר.
קולו רעד.
"סמירה, הגיע הרגע. אין להשתהות. עלייך לקחת את ילדייך ולדהור לכיוון שער פטמה. אסור לך להפסיד אפילו לא רגע אחד."
היא שמעה אותו, לוחץ בלי הרף.
בדרך כלל היא אישה נינוחה ואינה נכנסת לפאניקה. גם במקרה זה, כששמעה אותו לוחץ, נותרה קרת רוח.
"מה אתה רוצה שאעשה?" שאלה.
"פשוט מאוד. תעזבי את ביתך. איני יודע אם תראי אותו בעתיד. כרגע כולם נוהרים לכיוון שער פטמה כדי לחצות את הגבול לישראל. קחי אתך רק את הפרטים ההכרחיים.".
סמירה טרקה את הטלפון. הסתכלה מסביבה. הטנק ועשרים החיילים עזבו. סימן רע, אמרה לעצמה.
היא קיוותה שילדיה ישובו מיד. עד שישובו התרוצצה בין החדרים הרבים. היא תיארה לעצמה שיום זה יגיע, אבל לא בהתראה כה קצרה, ולא כאשר בעלה מחוסר הכרה ואי אפשר להתייעץ אתו ולקבל ממנו הנחיות.
היא עברה לקומה הראשונה, שזהו בעצם המפלס השני, הביטה בסלון ובמטבח ובחדר הערבי, ובמאגר המים הטהורים המספיקים לפחות לשנה, והרהרה: מה אני יכולה לקחת במטען (בבגאז') של המרצדס? שום דבר. הפריטים הגדולים והיקרים לא ייכנסו למכונית, רחבה ונוחה ככל שתהיה.
היא עלתה לקומה השנייה, שהוא המפלס השלישי. שם היו ארבעה חדרי שינה, ועוד סלון ענק ושלושה חדרי שירותים ורחצה, כשמרפסת ענקית מקיפה את הבית, וממנה אפשר לצפות לכל הכיוונים.
היא הביטה לעבר הכוח הקטן הרגלי שנע בצורה מסודרת אך מואצת. הטנק נראה נוטש את הכוח לכיוון אחר. כנראה לדרך חלופית שסיכויי המיקוש בה קלושים.
שוב הטלפון צלצל. שוב עוזרו של בעלה. "סמירה, חשבתי שאוכל להציל כמה מכולות של סיגריות שערכן כחמישה מיליון דולר, אך אין אפילו משאית אחת בסביבה. הנציג שלנו בישראל אמר לי שהסדיר עם המכס הישראלי שנוכל להעביר בלי בדיקה כל כמות סיגריות שישנה. השבתי לישראלי שאני עושה מאמצים ואודיע לו. בינתיים אל תשתהי כי המצב נעשה מסוכן מאוד."
"אני ממתינה לילדים הם בדרך. עם הגיעם אצא לדרך עם המרצדס. אתה תעשה הכול כדי להציל את מכולות הסיגריות. לאבד גם אותן, גם את הבית ותכולתו, וגם את עשרת הדונמים, זה מעבר ליכולתנו לספוג.הדבר יביא עלינו אסון, מה גם שאיני יודעת מה מצבו של אבו-דני השוכב ללא הכרה. אני יודעת שאם היה בריא היה מקבל החלטות. אך עתה עלי לקבל את ההחלטות לבד."
בחדר השינה היא אספה כמה בגדים, וכמאה אלף דולר שהיו במזומן. היא צירפה את האלבום המשפחתי, כמה תכשיטים מזהב, יקרי ערך. משם נכנסה לחדר הילדים וריכזה בגדים עבור דני ודניאל, וגם עבור הילדה דימה.
דני ודימה דמו לאביהם. הם היו בהירים, כחולי עיניים. ואילו הילד האמצעי, דניאל, היה שחרחר, דומה לאמו סמירה. האב, אבו-דני ששכב בבת-חולים היה אדם כריזמטי, חכם, יצירתי בעל העזה בלתי נלאית. הוא עבר רבות בסיוע למדינת ישראל, ועבר סכנות רבות. כאן הכריעה אותו המחלה, ודווקא ברגע הקריטי. הוא היה גבוה וחזק, עיניים כחולות, לחיים אדמדמות. מה מועיל כל החוסן הזה כשהוא שוכב חסר הכרה, עומד למות.
סמירה, נותרה ללא הגנה. החיילים והטנקים לא נראו יותר. ממכשיר הרדיו בקעו שידורים של החיזבאללה האומרים שהם כבשו מספר מוצבים ישראלים, וכי שחרור רצועת הביטחון שבשליטת ישראל קרוב, וכי אלה שישרתו בצד"ל ושיתפו פעולה עם ישראל הנחשבים בוגדים - עונשם קרב.
סמירה הבינה שמשפחתה, היא וילדיה ורכושה, עלולים לשמש ערובה. היא קיבלה החלטה מהירה: לעזוב, בכל מחיר לכיוון הגבול. למזלה, קולם של הילדים נשמע. היא זירזה אותם. הם הביטו בה תוהים ולא מאמינים. הילדה הקטנה הייתה מבוהלת.
סמירה אמרה לילדיה כך:
"ראו, אביכם נמצא בבית חולים בישראל. אם נשאר כאן, אנשי החיזבאללה ישתמשו בנו כדי להביאו ללבנון, כי הוא שירת בצד"ל. אם הם יתפסו אותו הם עלולים להוציאו להורג, ואז לא יהיה לכם אבא חי. לכן, אני מציעה שתקבלו בהבנה את החלטתי להתחבר אליו. עדיף לנו להיות משפחה מאוחדת, ואלוהים ישמור עלינו. העיקר שאביכם יעבור את המחלה ויהיה בריא."
הבת הקטנה לא הבינה את חומרת הדברים. אחיה הבינו אל נכון. כל אחד ניגש לחדרו כדי להיפרד מהיקר לו ביותר, ואכן, היה ממה להיפרד. הם נחנקו בכאבם, אך לא הזילו דמעה. הם סייעו לאמם להעמיס את מה שנתן להעמיס, וירדו לאחד משני המוסכים, נכנסו למרצדס השחורה והמפוארת. לא רחוק מחצבאיה, בדרכם לשער פטמה, הם הבחינו בשיירות של פליטים הדוהרות, מי ברגל ומי ברכב, מזדרזים, כדי לעבור את הגבול, ולא להישבות בידי החיזבאללה שהחל מזנב בנמלטים.
ממש באותו זמן שכב אבו-דני מחוסר הכרה, ואינו מודע למה שקורה למשפחתו, וממש באותו זמן החלו הפגנות האזרחים המעורבות באנשי החיזבאללה הולכות וחוצות את הקווים, ללא מורא, הולכות ומסכנות את אנשי צה"ל וצד"ל. וממש באותו זמן מנסה אישה בודדה עם שלושת ילדיה להדביק את המרחק ולעבור לצד השני של הגבול, להתחבר אל בעלה, עם המעט שהצליחה להציל.
היא ידעה שהיא טרף קל. אם היא לא תצליח לעבור את הגבול, היא וילדיה יעברו את התופת של אנשי הבליעל. היא ידעה שאת הבית ישרפו, בסופו של דבר, אך יש הבדל אם יכריחו אותה לחזות בשריפתו. היא ידעה גם ידעה שהיא אישה נאה, והיא עלולה לשמש להם כמושא להתעללות. היא לחצה על דוושת הדלק כדי להאיץ את המכונית, לדהור עוד יותר מהר. הבעיה הייתה שהדרך החלה להיות צפופה. היא עקפה, אך כמה אפשר עוד לעקוף?. היא קרובה לבופור ואינה מודעת למתרחש בו. היא אינה יודעת שברגעים אלה נערכת שם הכנה של פתילים וחומרי נפץ בעוצמה אדירה, כדי להורסו. היא עוברת את מרג'-עיון, שם שוכנת מפקדת צד"ל. מראה לא משובב, בלשון המעטה. בריחה. יש בריחה לשני הכיוונים. הרוב לכיוון ישראל, וחלק קטן על רכבו וציודו לכיוון החיזבאללה, שאולי בדרך זו ימחל להם. סמירה אומרת לעצמה: אם בעלי היה רואה זאת היה יורה בהם, באלה הבורחים.
כשלבסוף הגיעה קרוב לגבול, היא נעמדה בשיירה בתור לעבור את השער המאובטח על ידי הישראלים. היא אמרה לעצמה: איני אישה המבינה בצבא. אם הם ידעו על הנסיגה, מדוע אין כמה אנשי ביקורת כדי להקל על המלאכה? נכון, היא אינה מבינה בצבא, אך באמת נשאלת השאלה מדוע היה צריך להשאיר את התור תחת עינם הפקוחה של אנשי החיזבאללה? מדוע אי אפשר היה לפתוח את שער פטמה ולבנות גדר תיל, ולהכניס לשם את כל כלי הרכב לבדיקה? מדוע איש לא חשב על כך? בשביל פתרון כזה אין צורך באלוף ולא בתת-אלוף. מספיק סרן בעל תושייה. אבל לא היה כזה, ולכן התוצאות היו כה כואבות וכה משפילות.
מזלה של סמירה היה שהיו לה ילדים נוחים וממושמעים. כאילו שידעו מה הולך לקרות. אך מה שעבר עליה באותם רגעים איש לא יכול לתאר. הרי רק לפני כמה רגעים הם עזבו ארמון, עזבו חברים מילדות אתם יכלו לתקשר, עזבו חיים שלמים, והם בדרכם אל הלא נודע, אל מחוזות אחרים זרים להם.
סמירה, שישבה ליד ההגה, לא יכלה להושיע. המתינה והמתינה. מה עושים כשממתינים? חושבים. החלה לשחזר את היכרותה עם בעלה שאהבה, את בניית אחוזתם שעל גדות החצבאייה ועל אותם דברים קטנים שהם גדולים. דברים קטנים הבונים את מערכת היחסים בין בני זוג. היא זו שהקפידה על הדברים הקטנים. היא דאגה לבעלה שיהיה לו נוח, ושיהיה לו אוכל שהוא אוהב. היא השתדלה שלא להיכנס אתו לוויכוחים, כי הבינה את גודל האחריות שיש על כתפיו. לא שלא העריכה את הדברים הגדולים. את קניית הבית, את תכנון המפלסים ואת המרפסת המורחבת. הריהוט נקנה לפי טעמם של שני בני הזוג, ריהוט מיוחד. היא שמה דגש על החדר הערבי, המוצף מזרנים סביב, והמחומם בחורף בעצי הסקה. היא ידעה שהוא, אבו-דני, אוהב לשכב שם, לשתות את התה המהביל או את הסחלב עם הקינמון. לכן היא טיפחה חדר זה שהיה גאוותו. שם אהב לארח את חבריו, ולמזוג להם מהקומקום המעוצב, העשוי נחושת.
היא תהתה והרהרה. התור בקושי התקדם. היא שמעה שבעלה הועבר מהמחלקה לטיפול נמרץ בבית חולים בצפון הארץ, לבית החולים השיקומי לוינשטיין שליד רעננה. את ההודעה העביר לה הנציג הישראלי,יומי,(אני) ידידו ושותפו של אבו-דני. היא ידעה שיש מישהו שאליו תוכל לפנות. זה הקל עליה במעט. כן, הידיד הזה, היה כל הזמן בקשר עם עוזרו של אבו-דני, שהאיץ למצוא משאיות שיעבירו את תכולת המכולות של הסיגריות בחזרה את הגבול. אז אפשר היה להציל חלק מחמישה מיליון הדולר.
בעודה ממתינה לאיזהו סימן כדי לעבור את הגבול, החלה מתגעגעת לביתה ולעיירה בת עשר אלף התושבים, על שווקיה ועל הרגליה המיוחדים, שהם לבנוניים. היא הייתה רגילה למלא את המקפיאים כדי שלא יחסר בבית דבר. אין כמו מעשה ידיה של סמירה.
התור מתקדם משהו, אבל לא מספיק. לפתע ניגשים אל מכוניתה כמה חיילים ומורים לה לעזוב את המכונית. "אנו כבר נעביר לך אותה את הגבול. השאירי את המפתחות , ואל דאגה."
סמירה, שלא הייתה בעלת מרפקים ולא ידעה לצעוק, נשכה את שפתיה."הרי הם אמורים לדעת מי זה בעלי. הרי הוא מישהו מכובד. מהמודיעין, או מהשב"כ היו צריכים לתת הנחיה למתן עדיפות איזו שהיא לרעייתו של מי שנענה לכל בקשה, כאשר היו זקוקים לו. הרי הוא סיכן את חייו במבצעים מסוכנים. בעצם העובדה שהוא שיתף פעולה עם גורמים אלה נחרץ עליו גזר-דין מוות," חשבה לעצמה.
נשיכת השפתיים לא עזרה. היא נאלצה לנטוש את המרצדס על כל תכולתה החשובה, ויצאה עם ילדיה לעבר שער פטמה, כשהבלגן רק הולך וגדל. אין שליטה. הקצינים והחיילים הבודדים לא יכלו לעמוד בעומס הפליטים.
סמירה ושלושת ילדיה ממתינים. הצידה שהביאה נמצאת במכונית. היה לה ארנק קטן ובו כמאתיים דולרים. בתוך כל ההמולה היא האמינה שהמכונית תגיע כפי שהובטח לה, ואז תצא לדרך עם הרכוש המועט אך היקר.
בזמן שסמירה המתינה לרכבה התרחשו שלושה אירועים מרכזיים שהשפיעו על הדרמה המתהווה לנגד עיניה, עליה ועל משפחתה.
שני אירועים היו מה שקורה בבופור, ועל חיזבאללה המנתק את רצועת הביטחון לשניים. את האירוע שקרה כמה עשרות מטרים ממקום ההמתנה היא לא יכלה לראות. היא לא יכולה הייתה לחזות את מה שכל ישראלי ולבנוני שחזה בטלוויזיה יכול היה לחזות. הייתי אני בתוכם. אני רואה בשידור חי את התמונות הבאות:
אנשי חיזבאללה מהכפר קנה הצמוד לגדר של שער פטמה, מנתרים מעל לגדר. שניים עולים על משאית צבאית ומתניעים אותה בקלות, נדמה שמפתח ההתנעה היה במקום, כך שהם לא היו צריכים לחבר את הכבלים. שניים אחרים עולים על ג'יפ צבאי, מתיישבים מתניעים ומסתלקים. ארבעה חיילים ישראלים על נשקם ניצבים במרחק של כשלושים מטרים ואינם נוקטים שום צעד. הם אינם יורים. הם קפואים.
המצלמה עוברת משם הלאה. עשרות אנשי חיזבאללה פשטו על המכוניות הפרטיות של משפחות הפליטים, והחלו בוזזים אותן אחת אחר השנייה.
המצלמה ממשיכה לצלם. בתקריב, היא מראה שני מחבלים פורצים למכונית מרצדס שחורה ומבריקה. הם פותחים את מכסה המטען ומוציאים משם דברים בעלי ערך. הם מוציאים כסף רב בדולרים ירוקים, הם עצמם משתאים מהכמות. הם עוברים למחבוא אחר ומוצאים את תכשיטי הזהב. אני מזהה את מכוניתו של אבו-דני. הרי במכונית זו היה מגיע אלינו למשרד בתל אביב. במכונית זו יצאנו יחד למסעדות ביפו.
אני נדהם. "אלוהים, רק שסמירה וילדיה לא יראו את המחזה המביש והמשפיל," אני מתפלל.
ושוב המצלמה מתעדת תמונה גורלית והיסטורית. אחד המחבלים מוציא את האלבום המשפחתי. מציג את תמונתו של אבו-דני ואומר קבל עם ועדה: "המרגל הזה, (הוא נוקב בשמו המלא) הבוגד הזה, הכלב הזה לא יחזור יותר לעולם ללבנון." הצלם מקרב ב-"זום" את התמונה. ואני מזהה את תמונתו של אבו-דני ידידי.המחבל ממשיך. יורק, ואחר כך דורך על האלבום בחרון אף ובבוז. שוב חוזר המחזה על עצמו: יריקה ודריכה.
למישהו מהאחראים על הגדר ועל אלה שציפו למכוניותיהם נודע על הביזה ועל הנזק. איש מאנשי צה"ל לא עשה כדי להציל את המכוניות על תכולותיהן. מישהו ניגש לפליטים ואמר להם שעדיף שימצאו דרך אחרת להגיע למחוז חפצם, כי אין סיכוי שיקבלו אי פעם את רכבם.
כאשר תרגמו לסמירה את אשר נאמר, חשך עליה עולמה. לא רק הבית הלך, אלא המעט שהצילה. מאה אלף דולרים במזומן, תכשיטי זהב שיכלו לשמש לה לעת צרה, ומכונית ששווייה גם היא כמאה אלף דולרים, ומה שחשוב יותר - האלבום המשפחתי. המזכרת שלה ממשפחתה, מהעבר הרחוק והקרוב, ומאהבתה לבעלה.
היא עלתה על מונית בדרכה לבית לוינשטיין, כשכל הזמן היא בקשר טלפוני עם הידיד והשותף הישראלי. זה הייתי אני.
כשראיתי את האסון בטלוויזיה הבנתי שהיא וילדיה מגיעים בחוסר כל. מיד יצאתי עם בת זוגתי כדי לקנות להם מזון ובגדים. מה שלא ידעתי ולא תיארתי שיכול לקרות הוא זה:
אבו-דני שכב חולה, תשוש, אינו יכול להוציא הגה מפיו בשל ניתוח בגרון והרכבת "קנולה" לשם הקלה על הנשימה. אך איש לא פגע ביכולת שלו לראות. הוא ראה את מה שהטלוויזיה הציגה. הוא ראה את מכוניתו נשדדת על ידי אנשי החיזבאללה. הוא הבין מכך שמשפחתו נשארה בחוסר כל. איזה מחזה משפיל. לא הייתי לידו, ברגע מביך זה, אך אני יכול לתאר את מה שעבר עליו. איני יודע אם הזיל דמעה.
אני עדיין מקווה ומתפלל שאבו-דני, אשתו והילדים לא ראו את המחזה. הרי זו פגיעה חדה באישה ובילדים החפים מכל אשמה.
מפקד הבופור הכין את חייליו לנסיגה. על פי הוראה מהארץ החל משמיד ושורף את כל מה שאי אפשר לקחת. אפילו הקירות המצוירים בסמלי היחידות שאיישו את המוצב מאז כיבושו במלחמת שלום הגליל נצבעו, כדי שאלה שיגיעו לכאן בעוד כמה ימים לא יוכלו להנציח את ניצחונם ולהקים כאן מוזיאון, כפי שהמצרים הקימו על גדות תעלת סואץ, לאחר שהשתלטו על המוצבים.
מוצב הבופור החל להתפנות מאנשיו. אחד השומרים שהיה מוצב בעמדה מרוחקת לא ידע ולא הבחין בעזיבה. הייתה לו מין תחושה שמשהו קורה. איש לא הודיע לו, ובכל זאת הוא נטש את העמדה והגיע לאחד האולמות שבדרך כלל המה מאדם, בהיותו מקום מפגש לכולם. הייתה דממה. אם המוצב ננטש, זה אומר שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע. אותו חייל ידע על ההכנות לנסיגה, אך לא על הנסיגה עצמה. הוא פגש את מפקד המוצב באופן מקרי, כשהמפקד החליט לסרוק את השטח שמא נשכח מישהו.
מפקד הבופור לקח את המשקפת הצבאית הגדולה וראה במקומות שונים עשן עולה ומיתמר. הוא הבין שלמקומות אלה כבר הגיעו אנשי החיזבאללה. הוא הביט לעבר אזור החצבאייה וראה שגם משם עשן מיתמר. הוא לא ידע מה אכן קורה ברגעים אלה, במקום שעזבה סמירה כמה שעות קודם לכן. היא חסכה מעצמה את מראות האימים.
עשרות אנשים של אנשי ג'ונבלט הדרוזי ואנשי חיזבאללה, כשדגלים מונפים בידיהם, חדרו לבית והחלו בוזזים מכל הבא ליד. הם התעכבו במיוחד במשרדו של אבו-דני והרסו אותו עד היסוד, לא לפני שלקחו את המכתבייה העתיקה מעץ מהגוני, את כורסת המנהלים העשויה מקטיפה אדומה, ואת הסמלים והמדליות. רק לאחר שהבית רוקן מתוכנו הם שפכו כמה ג'ריקנים של דלק והעלו אותו באש, לקול צעקות ותרועות של כמה נשים שהשתתפו בביזה ובחגיגה.
סמירה לא ידעה עד כמה היא צדקה. אילו הייתה נשארת וחוזה במחזה
הנוראי היא לא הייתה נשארת בחיים. היא הייתה שמה קץ לחייה.
לאחר מכן התפנו הבוזזים לטפל במחסנים שהיו מרוחקים כחמש מאות מטרים מהבית. לפני המחסן עמד טנדר כשמנועו עדיין פועל. איש לא היה שם. האנשים פרצו את הדלת הראשית ולעיניהם נתגלה מטמון. היו שם מסודרים כששת אלפים לשבעת אלפים קרטונים של סיגריות מסוג "מרלבורו" "ווינסטון" ו"קנט". ערך התכולה עמד על שישה לשבעה מיליון דולר. אכן, הייתה כאן חגיגה. מיד הובאו משאיות גדולות, והוחל בהעמסת הקרטונים. כמובן שהמחסנים הועלו באש, לאחר שתכולתם פונתה.
אילולא זה קרה, קרטוני הסיגריות היו עוברים עוד שבעה קילומטרים, לגבול המפריד בין הרצועה לבין לבנון. שם היה מחסום ועל המחסום היה ממונה קצין. תמורת 1000 דולר לאלף קרטונים היה הקצין מעלים עיין מההעברה של הסיגריות לבירות ולדמשק. כך זה עבד שנים. כולם הרוויחו בדרך, החל מהנמלים, עבור דרך חברת פירסל (שבבעלותי), עבור דרך אבו-דני ומי שבדרך. המרוויחים העיקריים היו הקונים בבירות שלא שילמו מכס כנדרש. במקרה הזה המכס ששולם היה שני אחוזים עבור הגנרל לחאד, מפקד צבא דרום לבנון.
אנשי החיזבאללה נטשו את המקום אחרי שווידאו שהוא שרוף. אנשים שהכירו את אבו-דני דאגו לדווח על כך שביתו אינו עומד יותר על תלו.
כל זה מתהווה כשסמירה המודאגת בדרכה ממטולה לרעננה, לראות את בעלה. הדרך ארוכה והיא קרבה והולכת לראות את משאת נפשה ואת כל עולמה. היא התפללה לאלוהים שתספיק לראות אותו חי, כי הוא היה על סף המוות.
שעון החול במוצב הבופור אוזל. יש אישור סופי לפוצצו. המפקד מביט על השעון ונותן את ההוראה: "פוצץ". ואז לוחץ מי שצריך ללחוץ על הכפתור, 980 מוקשים הרימו אותו באוויר. איזה פיצוץ! להבה אדומה ענקית בשמים. באופק השחור גם מוצב "ריחן" הרחוק עולה השמיימה. האדמה רעדה. גושי ביטון החלו מתעופפים באוויר מכל כיוון. חתיכות בטון מהמוצב נופלות מהשמים. הטנקים הבודדים שבנסיגה - בסכנה. המפקד מביט אחורה כדי לראות בעיניים שדבר לא נשאר שלם. ממשיכים בנסיגה תוך חיפוי ארטילרי ואווירי. המחבלים הבינו שמתרחשת נסיגה וניסו לגרום לאבדות. הכוח ירד בשביל המוביל מהבופור והתחבר לכוחות אחרים ליד מנצוריה. גם הכוח הקטן עם הטנק הבודד שיצאו מחצבאייה הגיע בריצה, אך בשלום.
בדיעבד, הכוח מהבופור ניצל לא רק ממיקושים אלא גם ובעיקר מאש מחבלים. כשהמוצב היה מוכן לפיצוץ היו בו חיילים רבים. מספיק שפגז ארטילרי של המחבלים היה פוגע במוצב, כי אז החיילים היו מתפוצצים יחד אתו. אמנם מוצב הבופור שעליו הייתה גאוותו של הצבא פוצץ. 18 שנים החזיק בו צה"ל לאחר שחמישה לוחמים נהרגו על כיבושו. המוצב החשוב הזה ננטש. כמה שעות. כמה שעות, לא ימים, לאחר נטישתו, הצליחו כמה נשים לטפס עליו כשדגלי החיזבאללה בידיהן. איזה יום עצוב לצה"ל, ואיזה יום מאושר לנשי החיזבאללה! הסיפור עוד לא נגמר. הנסיגה בחזיתות האחרות נמשכת. עושים הכול כדי לצאת בשלום וללא אבדות. האיום בזינוב בכוחות נמשך.
סמירה וילדיה רוצים לראות את אב המשפחה. הם לא מתארים לעצמם כמה תשוש וחסר אונים הוא. הם, שמחפשים תמיכה בעת משבר, ימצאו אותו חדל אונים. הם אלה שיצטרכו להיות לו למשענת, לפחות לפי שעה. מסתבר שהשעה תהיה ארוכה מאוד. הם נכנסים לשער בית החולים.
מישהו מהשב"כ, דאג לשני חדרים במלונית הצמודה לבית החולים. המפגש היה מאוד מרגש. עם כל הצרות, הפרידה מהבית, התלאות שבדרך, ההגעה ללא בגדים למעט אלה שעליהם, הייתה שמחה מלווה בעצב. שמחה לראותו ממש מול העיניים, ועצב על שהוא אינו מסוגל לדבר או להוציא הגה. ואולם, הוא הבין מה עובר עליהם. לכן עשה מאמץ וחייך. עשה עוד מאמץ ולקח את הקטנה לזרועותיו. עוד מאמץ קטן וכל הארבעה היו בזרועותיו שהיו פעם חסונות. ברגע זה אי אפשר היה להמשיך ולחייך. כל החמישה, האב, האישה, דני, דניאל ודימה לא יכלו להתאפק יותר. הם בכו. הדמעות זלגו מאליהן. המשפחה מאוחדת.
לעזאזל הבית ולעזאזל הסיגריות. איזה אושר שיש אפשרות ללטפו. חיבוק ששווה מיליונים.
תוך שעתיים היו שני החדרים מוכנים לאכסן את המשפחה כולה, כולל את האב שקיבל אישור מיוחד לשהות בחדרים שבמלונית. לכל חדר היו שירותים ובאחד החדרים מטבחון קטנטן. ממטבח ענק, כמעט כמו סלון של כשבעים מטר מרובע, הם עברו לשטח של כמטר מרובע אחד. אך סמירה לא התלוננה. היא הייתה פגועה, ובמידה מסוימת מושפלת, אך שמחה. שמחה על שניצלה מהתופת. רכוש עוד אפשר להשיג, אך לא חיים.
בת זוגתי ואני, מגיעים עמוסים, בעיקר בבגדים. כולם שמחים לקראתנו כאילו שהמושיע בכבודו ובעצמו הגיע. אנו מחלקים את הבגדים שנקנו מחנויות שונות בדרום העיר. חלק מבגדי האישה היו של בת זוגי. הרוב התאים. אבו-דני היה עייף אך מאושר. ראו זאת על פניו. אך הוא היה כה מתוסכל על שאינו יכול להתבטא, ולהודות על המחווה.
אנו רואים זאת בעיניים של הילדים. הם זקוקים כנראה לעוד משהו. אני מכניס אותם למכונית. במרחק לא גדול של הליכה או דקה של נסיעה, יש שם מרכז ובו כמה בתי קולנוע, סופרמרקט, חנויות שונות. אנו נכנסים למקדונלנד. איזה ילד לא מתלהב ממקדונלד, במיוחד אם הוא מתגורר קרוב לעיירה חצבאייה, שאין בה דבר כזה. הילדים מאושרים לנגוס בקציצת הבשר, לטבול את הצ'יפס הפריך בקטשופ ולשתות קוקה-קולה. מבוגרים לא יבינו זאת. הילדים מקנחים בגלידה. כשאתה רואה אושר בעיני ילדים אתה מאושר בעצמך. במקרה זה רווח לך. אתה יודע שבמקום הזה הם ימצאו נחמה.
אנו עוברים לחנות אחרת. חנות ספורט. דני מוצא כדורסל שאליו כה השתוקק. הוא מסתכל עלי ושואל. "מה? את זה אני יכול לקבל? הרי אצלנו זה עולה הון תועפות". אני משיב בחיוב. לעצמי אני אומר: אפשר לחשוב שאצלנו זה בזול... הוא מחבק אותי, כמעט שלא מרפה. צריך היה להסריט את הרגע הזה. ברגע זה, הילד הגשים חלום. כל הצרות היו ממנו והלאה. כאילו נשכחו.
סמוך לשם חנות צעצועים. דימה מתאהבת בבובה גדולה, עוצמת ופותחת עיניים גדולות, אפילו משמיעה קול של צחוק. דימה צוחקת אתה. גם היא מביטה בי, כאילו לא מאמינה שהבובה שלה. אכן אנו יוצאים כשהבובה צוחקת ודימה צוחקת אתה. לראות את דימה צוחקת אחרי מה שעבר עליה לפני כמה שעות - זה מדהים. מדהים איך אתה יכול לשמח ילדה, שאך לפני כמה שעות עברה טראומה, למאושרת. אפילו אם זה היה לכמה דקות - המאמץ היה שווה.
איני זוכר מה קנינו לדניאל. בודאי גם לו קנינו משהו. חזרנו עם הקניות. אבו-דני וסמירה הביטו בנו משתאים.
"לא הייתם צריכים לטרוח ולבזבז כסף. עשיתם מספיק," בטאה זאת סמירה במקומו של אבו-דני.
סמירה, שדברה רק ערבית, שאלה אותי: "ראית? מזה חששתי."
"למה את מתכוונת?" שאלתי מיתמם.
"לטלוויזיה," היא עונה, וממשיכה "ראית מה עשו לאבו-דני? איך ירקו עליו ודרכו ברגליהם הגסות. גזרו עליו דין מוות.".
לא ידעתי היכן לקבור את עצמי. קיוויתי שהמשפחה לא ראתה את התמונות. אך הטלוויזיה, שהיה זה סקופ בשבילה, שידרה את התמונות הלוך וחזור. המילים מהדהדות. "הכלב הזה, המרגל הזה, לעולם לא יחזור ללבנון."
שם, ברצועת הביטחון שבלבנון, הסכנה לא חלפה. היא חלפה עבור סמירה, אך לא לכוחות שבנסיגה, ואלה שעדיין עמוק בתוך השטח.
צריך להבטיח את השיירות העושות דרכן לארץ. אנשי החיזבאללה מתעוררים לאט, אך מתעוררים. אנשי צד"ל עדיין אינם יודעים שהנסיגה המלאה החלה. הטעו אותם. נתנו להם את ההרגשה שהפינוי יתקיים בעוד כחודש. הם, המחבלים, אגרו נשק רב שהגיע מאיראן כדי לגרום אבדות לצה"ל. הם יורים, אך לא אש נקודתית. מפעילים נגדם אש ארטילרית, לא מסיבית במיוחד.
ההפגנה של האזרחים התמימים אינה כה תמימה. היא מנוצלת על ידי החיזבאללה. צה"ל מעביר עוד לפני כן לצד"ל את מוצב "רותם"
המגן על הכפר ביידה. חיל הים מפנה במקביל את המכ"מ שלו. לא רק המחבלים מתחילים להבין, אלא גם קציני צד"ל שלא היו בתמונה המלאה ובתוכניות הנסיגה, שנתקבלה בתהליך חפוז ואולי לא כל כך חפוז. קציני צד"ל מבינים שצה"ל לא יתמוך בהם כמיליציה לוחמת. כמובן שקליטה זו, שמבחינתם היא הצתה מאוחרת, גרמה לירידה במוטיבציה.
הלוויה שנתקיימה בכפר קנטרה, הפכה עד מהרה לתהלוכה שהחלה נוגסת באזור הביטחון, ומסכנת את צה"ל וצד"ל. הכפר טייבה ומוצב טייבה השוכן מול קיבוץ משגב עם בסכנה. המרחק ממנו עד לגדר המערכה כשלושה קילומטרים. מפקד גדוד 70 מדווח שהמוצב ננטש, ומפקדו על חייליו ערקו כולם לשורות החיזבאללה.
לפתע, מול קיבוץ משגב עם, נוצרה מובלעת העלולה לנתק את הרצועה לשניים, ולאיים על החיילים השוהים שם. החיזבאללה חוגג. הוא יורה לכל עבר. כשלושת אלפי תושבים מהכפר מקבלים את חיזבאללה בתשואות רמות. חגיגה ממש. הכל לנגד עיני חיילי צה"ל המשתאים.
החיזבאללה הבין את הפרינציפ. הוא החליט להשתמש באזרחים כדי לכבוש מוצבים. בינתיים, צד"ל מתמוטט וקורס. מתוך תשעה גדודים נשארו רק שלושה המתפקדים. זאת, בינתיים. עוד מעט הכל יקרוס.
אחרי שהחלה התפוררות בכוחות צד"ל, אחרי שאנשים לא נשמעו יותר למפקדיהם, נוצר מצב שחלק נוטש, עולה על רכב צה"לי, גורר אתו אפילו תותחים, ועורק אל תוך שורות החיזבאלהה המתעודד. אחרים ממהרים למשפחותיהם כדי לקחתם אתם לעבר השערים. עתה שולט החיזבאללה ברצועה שאורכה כעשרה קילומטרים, במרכז אזור הביטחון. למעשה, אזור הביטחון נחתך לשניים. הפיקוד הצה"לי בדילמה. האם להכניס כוחות כדי להציל את מה שנלקח? ההחלטה: לא מכניסים כוחות. מנסים להבטיח את הכוחות הנסוגים על ידי אש.
כל אותה עת אלוף הפיקוד ומפקדי האוגדות דואגים למתן חיפוי לכוחות הנסוגים. הארטילריה וחיל האוויר מפציצים את מוצבי צד"ל הנטושים ואת כבישי הגישה לאזור בינת ג'בייל. שיירות הפינוי ממשיכות לנוע לעבר ישראל, בצירים חלופיים שהוקמו ונקבעו במיוחד עבור הנסיגה. גם הגשרים שהוקמו על הליטני פעלו במפתיע. המחבלים המתינו ליום בו הכוחות ינועו לעבר הגשר הראשי.
נוצרה בעיה נוספת. לא הרחק מהעיירה בינת-ג'בייל ממוקם במסתור כוח מארבים של יחידת "אגוז". הכוח נכנס לאזור לפני כמה ימים במטרה ליירט כוחות מחבלים בדרכם להניח מטענים על הצירים. כעשרים אנשים נמצאים בעומק ובלב השטח של החיזבאללה. מפקד האוגדה מקבל החלטה נועזת ומהירה, ומחליט לחלצם במהירות. האנשים רואים אנשי חיזבאללה כה קרובים אליהם והיה חשש לחייהם. הפיקוד מארגן במהירות כוח חילוץ במסוקים. חיילי "אגוז" יוצאים מהמסתור ונעים במהירות לאותה נקודת איסוף שבה המסוקים יכולים לנחות. סמוך לחצות נמצאים חיילי אגוז בדרכם לישראל, תוך הפתעה נוספת למחבלים. כמה שעות לאחר מכן מתבצעת הנסיגה מבינת-ג'ביל ללא שריטה של חייל ישראלי. זה לא אומר שאין עדיין בעיות במקומות אחרים, כמו חצבאייה, שם מפקד הכוח הצד"לי עושה עסקה עם אנשי ג'ונבלט.
סמירה ממשיכה לטפל בבעלה העובר עוד ניתוח בבית החולים מאיר, ניתוח נוסף המיועד להקל על נשימתו. הדיבור לא חוזר אליו. כך עוברים שבוע ועוד שבוע. חודש ועוד חודש. לא הרבה ישראלים היו זוכים לאשפוז כה ממושך כשמשפחה שלמה תופסת שני חדרים במלונית בבית-לוינשטיין. רק יחידי סגולה.
כעבור ארבעה חדשי טיפול עוברים אבו דני ומשפחתו לעיירה דרוזית בצפון, שם מרגישה סמירה בבית בגלל השפה. שתי יכולות סייעו בהשכרת הבית ובמה שבא לאחר מכן. אחת טיפול השב"כ, והשנייה יכולתו הכלכלית של אבו-דני. אינני נביא ואיני קורא את העתיד, לא בקפה ולא בכף היד, אם כי עברתי פעם קורס מדעי לקריאה בכף היד. כשאבו-דני היה במיטבו והיה מעביר לי כספים עבור תשלומים שנדרשו כדי להעביר את מכולות הסיגריות, אמרתי לו פעם:
"ראה, הרי את הדולרים אתה מעביר לי באמצעות סניף הבנק בקריית שמונה. מדוע שלא תפקיד סכום כסף בבנק שם? אי אפשר לדעת מה צופן העתיד. אולי תצטרך את הכסף."?
הוא שמע בקולי והפקיד סכום של כארבע מאות אלף דולר. סכום נכבד לשעת הצורך. זו הסיבה שלא הצעתי לו כספים, כי ידעתי שיש לו. גם תמיכה מצד השב"כ וגם סכום כזה בבנק זה לא מספיק, אבל לפליט זה משהו. פליטים אחרים לא היה להם שום דבר. אף כי עברה המשפחה לעיירה הצפונית ההזדקקות אליי לא פסקה. הקשר התקיים בעיקר דרך סמירה, שכאמור, דיברה רק ערבית.
הילדים החלו פוקדים שוב את בית הספר. הם שוב בחברת ילדים, וזה גורם מאוד חשוב. הילדים החלו לומדים עברית, והתאקלמו מהר מאוד. אי אפשר לומר שלא התגעגעו. כמה שנים מאוחר יותר, הביעו תמיד געגועים למדינתם. גם סמירה כך.
מה שהפריע יותר מכל זה שאבו-דני עדיין לא מסוגל לתפקד. יש לו שתי בעיות קרדינליות: בעיה בלב, ובדיבור. הוא לא יכול היה להוציא הגה. אם רצה להתבטא הוא כתב באמצעות פתקים.
נוכחתי לדעת שבאמצעות קופת החולים לא נתקדם. ידעתי על הרפואה הפרטית שנותנת פתרונות גם איכותיים וגם מהירים. סמירה הסכימה איתי. אך שאלה "מהיכן נממן?"
השבתי לה: "בואי ונמצא פתרון. לאחר מכן נעמיד את הגורמים האחראים שייקחו חלק במימון. חלק תממנו אתם, והחלק האחר השלטונות." היא נתנה הסכמתה.
התחלתי בודק וחוקר עד שהגעתי לבחורה מבית החולים רמב"ם בחיפה, האחראית על הרפואה הפרטית. בחרתי בחיפה בגלל נוחיות משפחתו, שהרי חולה צריך לבקר. הקשר עם האחראית הלך והתהדק ונוצר אימון מלא. היא מצאה שני רופאים מוצלחים לניתוחי לב, והם קבעו את מועד הניתוח. הניתוח, מסתבר היה מורכב, בגלל מום מלידה. הוא ארך קרוב לשמונה שעות. כמובן שביקרתי את אבו-דני. הוא הוחזר לביתו כדי להחלים.
חודשיים לאחר מכן הוא התייצב ונמצא כשר לעבור ניתוח נוסף. שוב שני מנתחים. הרי האיש אינו מדבר. הסקרנות והדאגה עולים על גדותיהן. השעות עוברות וסמירה לא מיידעת אותי. אני מתקשר. סמירה על הקו.
"מה נשמע סמירה"? אני שואל
סמירה משיבה: "בסדר."
"מה בסדר? מה עם אבו-דני. האם עבר את הניתוח?"
"כן, עבר."
"נו, ומה קורה. מה אתו? הוא מדבר?"
"כן, הוא מדבר," היא משיבה כאילו זה עניין של מה בכך.
"באמת? אני מבין טוב? הוא מדבר? הוא משמיע קול?"
"כן. הוא מדבר ומשמיע קול."
"אני יכול לדבר אתו?"
לא. אני לא לידו. אם תתקשר מחר בשעה 12.00 אהיה ליד מיטתו בבית חולים, ואז תוכל לדבר אתו."
אני מסיים את השיחה. איני מבין את השלווה של האישה הזו. ככה היא מיידעת אותי לגבי אדם שאינו מדבר מזה למעלה מחצי שנה. אני ממתין בקוצר רוח לשעה 12.00 למחרת. במשרדי יושבים בת-זוגתי ועוד חבר. אני מביט בשעון. השעה אכן 12.00.
אני אומר להם: "אתם רוצים להיות נוכחים בנס? המתינו ותשמעו."
אני מתקשר לנייד שבידי סמירה. היא עונה.
"את ליד אבו-דני?" אני שואל.
"כן. אתה יכול לקבל אותו." אני מחסיר פעימת לב.
אני משמיע לתוך השפופרת את המילה" "הלו."
אני שומע את הצד השני. את קולו של אבו-דני.
"כן, עייני. מה שלומך? מזמן לא דיברנו," הוא אומר בקול בטוח, אם כי רועד. גם אני רועד ומתרגש. נו. איך אפשר לא?
ואני משיב: "שמע, אבו-דני. אינך מתאר לעצמך כמה אנו שמחים לשמוע את קולך מחדש. אני רוצה שתדע שאצלנו עתה חג החנוכה. אנו חוגגים את החג הזה בגלל נס שקרה. היום אנו חוגגים בגלל עוד נס והוא שאתה שב לדבר ואנו שוב שומעים את קולך. איני רוצה לעייף אותך יתר על המידה. היה שלום ידידי."
אני מסיים את השיחה ובת-זוגתי בוכה. היא לא ידעה מה שמצפה לה. אחרי הכל היא הייתה שותפה למאמצים להבראתו.
התקשרתי לחנות פרחים בחיפה וביקשתי לשלוח לאבו-דני זר ענק של שושן צחור.
זו הייתה תחילתה של התאוששות. הגבר של המשפחה חזר לקבל פיקוד. נסענו לבקרו בביתו שבכפר והמקום שבו העדיף לקבלנו היה החדר הערבי המוקף מזרנים ואח המחממת אותו, ואת קנקן התה עם התבלינים המיוחדים.
איזה אושר. איזה נס!
סמירה מחייכת ומכינה את השולחן העמוס מכל מטוב ממעשי ידיה. היו שם ממיטב המאכלים של המטבח הלבנוני:
כובה נבולסייה ממולאת בצנוברים ובשר טחון, לאחר שטוגן קמעא. לחמא בעג'ון,כרוב בגודל של אצבעות, ממולא באורז ורימון. עלי גפן ממולאים שטוגנו בשמן זית עם מרקם של לימון טבעי. קערת מג'דרה (אורז בעדשים) כשכמה חלקי עוף פזורים מעל. טבולה: סלט גריסים עם פטרוזיליה. סלט טחינה חמצמץ. סלט חצילים שעבר טיפול מיוחד. וכמובן, סלט ירקות קצוץ עם שמן זית ולימון.
שוב חזרנו להשתטח על המזרנים, כשהאש המחממת מהבהבת באח. נראה שאבו-דני אוהב לארח בצורה זו. הילדים לא מצטרפים. הם כבר ימצאו את ההזדמנות, כי הייתי לידיד קרוב. הם קראו לי "עמו". דוד.
סמירה הגישה את התה המיוחד, עם עוגיות מעשה ידיה. לתה מצטרף ידיד ותיק. אנו עוזבים, ומבטיחים לשמור על קשר.
הדאגה כעת למצוא לאבו-דני תעסוקה. שלא יקרה לו מה שקרה לסוחרים אחרים שאני מכיר.
אבו-דני ביקש ממני לסייע לו.
"במה לסייע לך אבו-דני?"
"אני רוצה לאפות פיתות לבנוניות. אין דבר כזה בארץ. מכונות אפיה יש רק בביירות."
"וכסף יש לך?" אני שואל.
"כן. נסתדר," הוא משיב.
הראש מתחיל לעבוד. צריך להביא לו את המכונה. שוב אתגר. איך מביאים למדינת ישראל מכונה מבירות, עבור איש יקר שעשה רבות ושעבר תלאות? אחר היה נשבר מזמן. כנראה שהיה לו חוסן. אני מחליט שאני פועל לכיוון הערוצים שנראו לו בני סיכוי.
ושם בגבול, הנסיגה הולכת ונשלמת. בארבע בבוקר עם אור ראשון, בין קליעה למרג'-עיון, התחברו הכוחות שבאו מכמה כיוונים. טנקים שהוצבו לאורך המסלול יצרו מעין שרוול מאובטח.
מפקד יחידת הקישור ללבנון, מאובק ועייף, חזה בצללית האחרונה של טנקי מרכבה הסוגרת את טור הטנקים. עייף, אך מרוצה. אולי לא מעצם הנסיגה אלא מהעובדה שאף חייל לא נהרג, וזהו הישג. הוא נע לכיוון הגדר שם הוא חוזה במו עיניו בטור המתמשך, הפעם לא של טנקים אלא של אנשי צד"ל ומשפחותיהם, מול שער פטמה במטולה. הוא ראה את האנשים, את מי שהיו פעם חיילים שלו ביק"ל, נדחסים בין הגדרות מול שערי הברזל הסגורים. האנשים גוררים על הידיים את ילדיהם ומעט מטלטלים. שפתיים קפוצות, מזוודות קשורות בחבל, שקיות ניילון. מחזה בלתי ניתן לתיאור. מחזה עמוס רגשות, ואשמה בעיניים. כאילו רימיתם אותנו. נטשתם אותנו, את מי שנתן את חייו למען מדינת ישראל.
השעה 06.40. החייל האחרון יוצא. השער, שהיה כה פעיל ששיירות עברו דרכו אל תוך לבנון, ואשר היה אחראי להעברת סחורות רבות - ננעל.
החשש שהנסיגה תהיה עקובה מדם התבדה. השבח לאל. ריחן, עיישייה, דלעת, כרכום, הבופור - המקומות הזכורים מתקריות קטלניות - פונו בזה אחר זה. יש מי שיאמר, והיו שאמרו שהייתה כאן חלטורה. לא היה כאן תכנון. עובדה שהחיזבאללה כבש כפרים ומוצבים בלי שננקוט צעדים. עובדה, היו נטישות ובריחות של אנשי צד"ל. עובדה, ציוד יקר הכולל תותחים ותחמושת לרוב, ננטש. אנשי צד"ל הפכו בעיני עצמם לפחות, ובעיני ישראלים רבים, נבגדים. עובדה. כלים רבים נלקחו אל מול עיניהם של החיילים הישראלים ,ואיש לא נקף אצבע. עובדה.


בינתיים, על הבופור מונף הדגל של החיזבאללה. מעניין, כאילו אין שלטון לבנוני. יש שלטון נאסראללי חצוף המאיים לבקרים לפגוע בעומקה של ישראל.
ככה זה התחיל: 5 ביוני 1982 שר הביטחון דאז, אריאל שרון, מנופף לשלום לעבר נגמ"ש ישראלי הנכנס לעומקה של לבנון.
ככה זה נגמר: 24 במאי 2000, הטנק האחרון של צה"ל, נהוג בידי טנקיסט מחטיבה 7 עוזב את לבנון.

לא האמנתי. מכונת האפייה של אבו-דני עברה את הגבול. הוא לא ידע איך מרכיבים אותה, ואז שוב נחלצתי לעזרתו והזעקנו שני "מועלמים" מומחים לדבר מירדן, שהרכיבו את המכונה. לאחר שבוע ימים הוא מדווח לי שהמכונה עובדת.
בדמיוני, תיארתי לעצמי שזו מכונת אפייה האופה פיתות לבנוניות הנזקקת למקום סביר, משהו כמו חדר גדול. יש כידוע, פיתות עיראקיות שטוחות, יש פיתות דרוזיות דקיקות, ויש פיתות ערביות.
לא ירדתי לסוף דעתו של אבו-דני. מדוע לוקח כל כך הרבה זמן להרכיב מכונת אפייה.
יצאתי לבקרו. לנגד עיני נתגלה מפעל. מכונה ענקית, עם משטחי הגשה אוטומטיים, סילונים ענקיים. בקיצור מפעל.
מה שהרשים אותי הוא שעל השקיות השקופות היה מצויר ארז הלבנון, עם כתוביות בעברית ובערבית.
סמירה הזמינה אותנו לארוחת צהריים מאולתרת. אחד המטעמים: היא לקחה את הפיתה הלבנונית הדקיקה, פיזרה בשר קצוץ, קיפלה את הפיתה, והכניסה אותה לגריל והגישה לנו עם טחינה מעשה ידיה.
איזה טעם. איזו פריכות. טעם גן עדן.
הילדים גדלו. מאוד מוצלחים בלימודים ומשולבים בחיי הארץ. מתגעגעים למולדתם אך השלימו שיש מולדת נוספת.
הרגשתי שאבו-דני גאה. הוא עשה זאת. הוא אינו סמוך על שולחנו של איש. כשאבו-דני עושה משהו הוא עושה זאת בגדול.
צריך רק שסמירה תהיה מרוצה. לא מזמן היא חיפשה דרך להתקשרות קבועה עם חברותיה ומשפחתה, שנשארו שם, עמוק בתוך לבנון.
סמירה צדקה. היא חייה עם משפחתה ששבה לעמוד על הרגליים.
איזו משפחה מאושרת.





ואני הייתי מאושר ביום שבו הזמנתי את המשפחה כולה להשקת ספרי
"הוא והיא". להפתעת המוזמנים, העליתי את אבו-דני על הבמה וספרתי את סיפורו.
מחיאות כפיים סוערות.
פה ושם דמעות זולגות.

יומי עיני - סופר.
http://www.yommi777.com
לרכישת ספרי האחרון - "נדיה", ניתן להתקשר להוצאה לאור "סער" בטלפון: 03-5445292
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב