מה נשאר כשהתהליך מסתיים - למה אני באמת יכול לצפות?
"מה הולך לקרות עכשיו?""למה אני יכול לצפות שיקרה?""כמה זה יעלה?""תוך כמה זמן אני אראה או ארגיש שינוי?"
"מה יקרה כשאני אסיים את התהליך איתך?"
שאלות של תחילת תהליךכל אלו ועוד הן שאלות טבעיות ששואל את עצמו כל מי שמתחיל תהליך טיפול או התפתחות אישית.שלושת השאלות הראשונות מתייחסות לתחילת התהליך ולשלבים שונים בו. אלו שאלות מיידיות שעוזרות גם להרגיע את החששות הטבעיים לדרך לא מוכרת ולהיערך אינטלקטואלית, רגשית ואף כלכלית לתהליך שבפניו עומדים.
השאלה האחרונה שונה. היא מתייחסת לזמן שאחרי התהליך, כאשר המדריך או המטפל לא יהיו זמינים כל שבוע לתמיכה, איזון, הדרכה או בירור.התשובה שבאופן טבעי נרצה לקבל היא שאחרי התהליך, הנושא שבשלו באנו לא יחזור עוד בחיינו. יהא זה סימפטום פיזי, מצב רגשי או נפשי, דפוס התנהגות או טראומת עבר שעוד רודפת אותנו, הם לא יהיו כאן יותר.
נושאים לרוב חוזריםהמציאות אינה כה מוחלטת בדרך כלל. ייתכן שבעיה או נושא לא יחזרו לעולם בשום צורה ותחפושת אך זהו מצב לא שגרתי, במיוחד כאשר מדובר בנושאים או דפוסים שאנו מתמודדים עימם זמן רב.
מדוע?הנחת העבודה שלי היא שסימפטומים פיזיים, רגשיים ונפשיים אינם נוצרים יש מאין אלא הם תוצאה של דפוסים שאנו משמרים ומתחזקים. יש להם היגיון פנימי שמצדיק את הקיום שלהם. לרוב, דפוס נועד להגן עלינו מחוויה שהייתה יותר מדי, יותר מדי מפחידה, מכאיבה, משעממת, מתסכלת, מסוכנת או בודדה. המבנה שלנו מושפע מהיכן שצמחנו, מהשורשים, מהעבר.
התמודדות עם חוויות עזות מדיכאשר חוויה היא עזה מכדי שיהיה ניתן להתעלם ממנה, ניתן לחלק את אפשרויות ההתמודדות באופן גס מאוד לשלוש:? הראשונה היא למצוא דרך להקהות, לטשטש, או באופן כלשהו לנתב את העוצמה של החוויה הלאה ממני. בדרך זו אנו בונים מנגנוני הגנה שכאשר הם מתקבעים הופכים לדפוסים. ? האפשרות השנייה היא לגדול ולהתפתח כדי להיות מסוגל להכיל את החוויה. זוהי דרך ההתפתחות האישית, התהליך האישי והטיפול. לרוב נגיע לדרך זו כאשר עבר זמן מאז החוויה וכבר יצרנו דפוסים אלו ואחרים. ככל שהחוויה הייתה יותר חזקה וככל שעובר יותר זמן, הדפוסים יהיו מקובעים וחזקים יותר.? האפשרות השלישית היא ברירת המחדל של שיגעון. כאשר מסיבה כלשהי לא ניתן לעמעם או להתעלם בשום דרך אפקטיבית מחוויה שהיא גדולה עלי בכמה מידות ולכן לא אפשרי כרגע, לגדול ממנה, מה שנשאר הוא לא לקבל את המציאות.
הבחירה בכל מסלול מושפעת כמובן מגורמים תורשתיים וסביבתיים, מהגיל שבו התחילה ההתמודדות ומגורמים רבים נוספים.
חוויה עזה מדי יכולה להיות חד פעמית (תקיפה, נטישה, פציעה, השפלה, סיום קשר רומנטי וכו') או מתמשכת (אלימות פיזית ומילולית בבית, העדר מגע וחום, היעדרות מתמשכת של הורה, שירות צבאי קשה וכו').
תהליך התפתחות ודפוסיםמטרת התהליך האישי היא ללמוד את הדפוסים שייצרנו בעבר ולרכוש עליהם שליטה. כל דפוס מורכב מיכולת או איכות ומשימוש לא נכון ואוטומטי באותה האיכות. השימוש הלא נכון מעקר מתוכן את האיכות ומביא לביטוח לא נכון ואף מזיק של האיכות. נתבונן במספר דוגמאות פשוטות:
? היכולת להתרכז גם כשיש רעש, עלולה להפוך לדפוס של התכנסות, שתיקה וחוסר תגובה, למשל כשנעלבים. בזמן זה לא באמת מרוכזים בשום דבר.? היכולת לשים גבול יכולה להפוך לדפוס של כעס בלתי פוסק והתקפי כעס. מצב מלווה בתחושה שכל הזמן עוברים לנו את הגבול.? היכולת להגן על עצמי יכולה להפוך לאלימות לא מרוסנת? חושניות יכולה להפוך להצפה מינית חלק מהכוח של הדפוסים הוא שאנו לא תמיד זוכרים למה הם נוצרו מלכתחילה או שאנו כלל לא שמים לב לעצם ההופעה של הדפוסים. לעתים אנו חושבים שהם חלק מהאופי שלנו. במקרים אחרים אנחנו כמו עיוורים אליהם.בתהליך, מאבחנים את הדפוסים הדומיננטיים ולומדים לזהות איך, מתי ובאיזה מחיר הם מתבטאים. כשהדפוס גלוי וברור ניתן להרפות ממנו ולזכות מחדש באיכות בצורתה הנקיה.
איך מגיעים לסיום נושאישנן שיטות שונות שבאמצעותן ניתן לגעת וליצור שינוי באותם הדפוסים.כמספר השיטות, מספר הגישות לשינוי. חלק מהשיטות (בעיקר הפסיכולוגיות) מכוונות להבנה וניתוח של הדפוסים. שיטות אחרות מתבוננות בחוסרי האיזון הנוצרים על ידי הדפוסים ומאזנים אותם.
אני מאמין שהבנה מסייעת וחידוש האיזון חשוב מאוד. אך נושא יחזור לחיינו כל זמן שלא סיימנו אותו באופן מוחלט ושלם. מה חסר כדי שנוכל לסיים נושא באופן מלא או לפחות באופן מלא מספיק?
ההצדקה לקיומם של דפוסים היא האירועים שבעטיים בנינו את הדפוס מלכתחילה. כאשר הדפוס צעיר, לעתים קרובות מספיק לאזן את עצמנו כדי שהוא לא יתקבע. עצם האיזון מאפשר עיכול של החוויה.
כאשר הדפוס כבר מקובע, עצם הקיום שלו מצביע על כך שאותה החוויה, שבמקרים מסוימים נמצאת שנים רבות בעברנו עדיין חיה בתוך תוכנו. אנחנו זוכרים אותה כפי שהיא קרתה, ועם אותו מערך רגשי ויכולת התמודדות שהייתה לנו אז.בשלב זה המלאכה מורכבת יותר. כדי להרפות ולעצור את הדפוס האוטומטי, אנו חייבים לעכל את אותה החוויה שמלכתחילה הביאה לבנייתומישהו חיצוני לא יוכל לעכל את החוויה עבורנו, זו העבודה שלנו. במסגרת בטוחה והדרגתית, עם ליווי והדרכה עלינו לחוות מחדש את אותה החוויה, הפעם ממקום בוגר, חזק ועוצמתי יותר.
תהליך אישי עמוק, דרך הגוף נושא יסתיים לחלוטין ולא יופיע בחיינו רק כאשר נעכל עד תום את החוויות שהביאו לבנייה שלו. זו המהות של תהליך עומק. תהליך שעובר מעבר להבנה ושינוי הביטוי של הדפוס. הניסיון האישי והמקצועי שלי מצביע על כך שמלים והבנה אינן מספיקות. יש לגעת בגוף - פיזית, ורגשית. תשומת לב דרך הגוף מאפשרת תהליך אפקטיבי, עמוק ומדויק, תהליך שמלמד הקשבה לגוף ונותן כלים להמשיך וליצור שינוי גם לאחר סיום התהליך.
אז מה נשאר כשהתהליך נגמר?התשובה שלי לשאלה האחרונה שנשאלה בפתח המאמר היא שהשואל הוא זה שיקבע את התשובה. מי שמוכן לגעת ולהינגע עמוק בתוכו, ויקדיש מספיק תשומת לב לנושא יוכל לסיים נושא לחלוטין. כלומר הוא לא יחזור בשום וריאציה שהיא. זהו תהליך מעולה ולצערי, נדיר.
מי שיעצור באמצע הדרך, יפתח מודעות לגוף ולדפוסים שאותם הוא רוצה לשנות ויפחית את הכוח שלהם עליו ואת הסבל שהם גורמים לו. ייתכן שהסימפטומים שהביאו אותו לתהליך ושהפריעו לו ייעלמו, חלק מהדפוס המרכזי ביותר ישתנה או ייעלם אך לא כולו. זהו תהליך טוב. הכלים שנרכשו במהלך התהליך ייעזרו לו להתמודד עם הדפוס אם וכאשר ירים את ראשו שוב. וכמובן, תמיד ניתן לחזור ולהשלים את העבודה בהמשך.
חשוב לזכורבכל תהליך למידה שהוא, חלק מהידע הנרכש והשינויים יישארו עם הלומד כיוון שהוא הטמיע אותם בעצמו בעוד שחלק אחר הוא נגיש ללומד רק בעזרת המורה או המדריך שלו. לאורך זמן הלימוד, עוד ועוד נושאים עוברים להיות בבעלות הלומד ונושאים חדשים, מורכבים יותר, נפתחים בפניו בעזרת המורה.הדבר נכון גם לתהליך טיפול, התפתחות ולמידה. בכל נקודה בתהליך, חלק מהשינוי שאנחנו חווים הוא קבוע, ויישאר איתנו כיוון שהוא מייצג שינוי עמוק ואמיתי בנו. חלק נוסף הוא שינוי נתמך תהליך ו/או מטפל ולכן הוא ייעלם בחלקו או בכולו זמן מה לאחר הסיום. לא מדובר בבעיה בטיפול אלא במאפיין של התפתחות בכלל והתפתחות אישית בפרט.
בתקווה שכולנו נמצא את האומץ לחוות מחדש ולעכל את ההיסטוריה שלנו ולהשאיר אותה סופסוף בעבר
ניר
