הנובלה "מכתב לשופט" מאת ז'ורז סימנון ממנה הבאתי כאן ציטוט בפוסט שעבר היא כל כולה הערת שוליים שקדנית, מענגת, מאירת עיניים, כתובה להפליא וכירורגית בדיוקה על האימרה המפורסמת של אוסקר ויילד "each man kills the thing he loves". כל זה אמור לגבי 196 מתוך 197 העמודים שלה. בעמוד האחרון מתרחשת תפנית עלילתית שהופכת את הטקסט הזה מעוד עלילה פסיכולוגית סוחפת כמותן מפליא סימנון לכתוב (מעין "ז'ול ורן של הנפש", אם תרצו) ליצירה מלאת תובנה.
לאורך 196 עמודים מגולל הגיבור, דוקטור שארל אלאבואן, במכתב ארוך שהוא שולח מתא כלאו אל השופט החוקר של משפטו את ההשתלשלות הנפשית שהביאה אותו לרצוח במו ידיו ובכוונה תחילה את מרטין, האישה היחידה שאהב מימיו והיצור היחיד שבמחיצתו ידע אי פעם אושר.
עקב בצד אגודל הוא מתחקה אחר התהליך בו צומחת בנפשו התהום בין מרטין האהובה ללא גבול לבין מי שהוא מכנה 'מרטין האחרת', כלומר מרטין של התקופה שלפני שהייתה שלו. אותה 'מרטין אחרת', שחטאה העיקרי הוא שהיא בעלת עבר שאיננו כולל את שארל, מעוררת בו סלידה ובוז תהומיים.
הפער הזה בין האהוב מכל לבזוי מכל נעשה מרגע מסוים בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו היא למגר את אחד הקטבים, וכך אכן קורה: שארל חונק למוות את מרטין הפיסית (שבתוכה קיימות גם מרטין האהובה וגם 'האחרת') על מנת שיוכל לקיים רק את מרטין האהובה שבזכרון.
כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב, מדגים אם כן סימנון בנובלה הזו, משום שהוא איננו יכול לשאת את העובדה שמושא אהבתו בוגד בו ללא הרף עם העולם, כלומר שמושא אהבתו הוא דבר חי ומשתנה כל העת. לשון אחר, כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב כי מה שהוא אוהב למעשה הוא לא את הדבר עצמו אלא את האהבה שלו לדבר. כלומר את מה שהתחולל בתוכו בעקבות המפגש עם הדבר. ולשם כך, על מנת לשמר את אותו רגש ראשוני, מושא האהבה חיב להשאר בדיוק כפי שהיה ברגע ההתאהבות. עליו להיוותר קפוא. נצחי. חנוט. כלומר מת.
עד כאן טוב ויפה ומוכר פחות או יותר.
ואז מגיע העמוד האחרון.
זהו עמוד קצרצר המובא כפרק בפני עצמו. כל כולו ארבע פסקאות הולכות ומתקצרות. בניגוד לשאר הנובלה, הפרק הזה לא מובא מפיו של הדוקטור אלאבואן אלא הוא ציטוט של דו"ח רשמי של הנהלת בית הסוהר על התאבדותו של אותו שארל אלאבואן בבליעת רעלים. הדיווח מסתיים בפסקה בת שתי מילים: "נפתחה חקירה".
הנובלה הזו, שכולה מוקדשת לתאורה המדוקדק של חקירה אחת מסתיימת, אם כן, בפתיחתה של חקירה נוספת. לאורך 196 עמודים אנו מלווים את החקירה העצמית של שארל את נפשו ואת מניעיו (כשברקע החקירה ה"רשמית" של השופט החוקר את מקרה הרצח) רק על מנת שבעמוד האחרון, לאחר שהכל בורר ונאמר והתפענח - נהיה מוטלים לפתע, והפעם לבדנו, לפתחה של חקירה חדשה.
מדוע מתאבד שארל אלאבואן - מדוע דווקא לאחר שהצליח לרפא את עצמו מן השניות שטרפה את נפשו ולשמר את מהותה של מרטין בתוכו הוא איננו מסוגל בשום אופן להמשיך ולחיות -
התשובה פשוטה ומפתיעה כאחת. שארל מוכרח להרוג את עצמו מאותה סיבה שהיה מוכרח להרוג את מרטין: כי כל אחד הורג את הדבר שהוא אוהב. מרגע שהופעל העקרון הזה פעם אחת, וזו התובנה הגדולה של הנובלה הזו, הוא מופעל מיד בהכרח פעם נוספת על ההורג עצמו. מרגע שנרצחה מרטין נוצרה בתוכו של שארל אותה כפילות שאותה ניסה למגר במרטין. הכפילות בין אישיותו כפי שהכיר (ואהב, במובן הידוע בו כל אחד מאיתנו אוהב את מי שהוא) כל חייו לבין "שארל האחר", הרוצח. ההתקיימות המקבילה הזו יצרה בתוכו של שארל אלאבואן פער שהלך וגדל עם הזמן עד אשר, נכון, מרגע מסוים הוא נעשה בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו הייתה למגר את אחד הקטבים. כלומר להתאבד.
כעת אנו יכולים גם להבין מחדש את פעולת כתיבת המכתב לשופט החוקר. כפי שמרטין האמיתית נועדה לחיות בנפשו וזכרונו של שארל לאחר רציחתה של "מרטין האחרת", כך המכתב שהוא מותיר אחריו נועד לאפשר לשארל האמיתי לחיות בזכרונו של השופט החוקר (וכחלק מנפשו של שארל תשתמר גם מרטין כמובן). כלומר, וזו עוד תובנה של הנובלה הזו לגבי המשפט של אוסקר ווילד, חלק בלתי נפרד של הריגת מה שאתה אוהב הוא מציאת מנגנון שיישמר את הדבר שנהרג. ואחד המנגנונים האפשריים לשם כך הוא הכתיבה. כעת, בעקבות ההבנה הזו, אפשר להפוך לגמרי את הכיוון ובבואנו אל טקסט לשאול: האם מטרת הטקסט הזה לשמר משהו אהוב שנרצח, ואם כן מהו אותו דבר, ולמה היה חיב להירצח. כלומר הנובלה הזו של סימנון מתווה יחסים אפשריים בין טקסט לקוראו - הקורא, ביחסים כאלה הוא תמיד שופט חוקר שבפניו מגיש הכותב, ואריאציה נצחית על שארל אלאבואן, את הטקסט, שאינו אלא תמציתו של הדבר שנרצח ויש לשמרו. במובן הזה 'מכתב לשופט' היא גם יצירה ארס-פואטית.
לאורך 196 עמודים מגולל הגיבור, דוקטור שארל אלאבואן, במכתב ארוך שהוא שולח מתא כלאו אל השופט החוקר של משפטו את ההשתלשלות הנפשית שהביאה אותו לרצוח במו ידיו ובכוונה תחילה את מרטין, האישה היחידה שאהב מימיו והיצור היחיד שבמחיצתו ידע אי פעם אושר.
עקב בצד אגודל הוא מתחקה אחר התהליך בו צומחת בנפשו התהום בין מרטין האהובה ללא גבול לבין מי שהוא מכנה 'מרטין האחרת', כלומר מרטין של התקופה שלפני שהייתה שלו. אותה 'מרטין אחרת', שחטאה העיקרי הוא שהיא בעלת עבר שאיננו כולל את שארל, מעוררת בו סלידה ובוז תהומיים.
הפער הזה בין האהוב מכל לבזוי מכל נעשה מרגע מסוים בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו היא למגר את אחד הקטבים, וכך אכן קורה: שארל חונק למוות את מרטין הפיסית (שבתוכה קיימות גם מרטין האהובה וגם 'האחרת') על מנת שיוכל לקיים רק את מרטין האהובה שבזכרון.
כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב, מדגים אם כן סימנון בנובלה הזו, משום שהוא איננו יכול לשאת את העובדה שמושא אהבתו בוגד בו ללא הרף עם העולם, כלומר שמושא אהבתו הוא דבר חי ומשתנה כל העת. לשון אחר, כל אחד הורג את הדבר אותו הוא אוהב כי מה שהוא אוהב למעשה הוא לא את הדבר עצמו אלא את האהבה שלו לדבר. כלומר את מה שהתחולל בתוכו בעקבות המפגש עם הדבר. ולשם כך, על מנת לשמר את אותו רגש ראשוני, מושא האהבה חיב להשאר בדיוק כפי שהיה ברגע ההתאהבות. עליו להיוותר קפוא. נצחי. חנוט. כלומר מת.
עד כאן טוב ויפה ומוכר פחות או יותר.
ואז מגיע העמוד האחרון.
זהו עמוד קצרצר המובא כפרק בפני עצמו. כל כולו ארבע פסקאות הולכות ומתקצרות. בניגוד לשאר הנובלה, הפרק הזה לא מובא מפיו של הדוקטור אלאבואן אלא הוא ציטוט של דו"ח רשמי של הנהלת בית הסוהר על התאבדותו של אותו שארל אלאבואן בבליעת רעלים. הדיווח מסתיים בפסקה בת שתי מילים: "נפתחה חקירה".
הנובלה הזו, שכולה מוקדשת לתאורה המדוקדק של חקירה אחת מסתיימת, אם כן, בפתיחתה של חקירה נוספת. לאורך 196 עמודים אנו מלווים את החקירה העצמית של שארל את נפשו ואת מניעיו (כשברקע החקירה ה"רשמית" של השופט החוקר את מקרה הרצח) רק על מנת שבעמוד האחרון, לאחר שהכל בורר ונאמר והתפענח - נהיה מוטלים לפתע, והפעם לבדנו, לפתחה של חקירה חדשה.
מדוע מתאבד שארל אלאבואן - מדוע דווקא לאחר שהצליח לרפא את עצמו מן השניות שטרפה את נפשו ולשמר את מהותה של מרטין בתוכו הוא איננו מסוגל בשום אופן להמשיך ולחיות -
התשובה פשוטה ומפתיעה כאחת. שארל מוכרח להרוג את עצמו מאותה סיבה שהיה מוכרח להרוג את מרטין: כי כל אחד הורג את הדבר שהוא אוהב. מרגע שהופעל העקרון הזה פעם אחת, וזו התובנה הגדולה של הנובלה הזו, הוא מופעל מיד בהכרח פעם נוספת על ההורג עצמו. מרגע שנרצחה מרטין נוצרה בתוכו של שארל אותה כפילות שאותה ניסה למגר במרטין. הכפילות בין אישיותו כפי שהכיר (ואהב, במובן הידוע בו כל אחד מאיתנו אוהב את מי שהוא) כל חייו לבין "שארל האחר", הרוצח. ההתקיימות המקבילה הזו יצרה בתוכו של שארל אלאבואן פער שהלך וגדל עם הזמן עד אשר, נכון, מרגע מסוים הוא נעשה בלתי נסבל והדרך היחידה להשתחרר ממנו הייתה למגר את אחד הקטבים. כלומר להתאבד.
כעת אנו יכולים גם להבין מחדש את פעולת כתיבת המכתב לשופט החוקר. כפי שמרטין האמיתית נועדה לחיות בנפשו וזכרונו של שארל לאחר רציחתה של "מרטין האחרת", כך המכתב שהוא מותיר אחריו נועד לאפשר לשארל האמיתי לחיות בזכרונו של השופט החוקר (וכחלק מנפשו של שארל תשתמר גם מרטין כמובן). כלומר, וזו עוד תובנה של הנובלה הזו לגבי המשפט של אוסקר ווילד, חלק בלתי נפרד של הריגת מה שאתה אוהב הוא מציאת מנגנון שיישמר את הדבר שנהרג. ואחד המנגנונים האפשריים לשם כך הוא הכתיבה. כעת, בעקבות ההבנה הזו, אפשר להפוך לגמרי את הכיוון ובבואנו אל טקסט לשאול: האם מטרת הטקסט הזה לשמר משהו אהוב שנרצח, ואם כן מהו אותו דבר, ולמה היה חיב להירצח. כלומר הנובלה הזו של סימנון מתווה יחסים אפשריים בין טקסט לקוראו - הקורא, ביחסים כאלה הוא תמיד שופט חוקר שבפניו מגיש הכותב, ואריאציה נצחית על שארל אלאבואן, את הטקסט, שאינו אלא תמציתו של הדבר שנרצח ויש לשמרו. במובן הזה 'מכתב לשופט' היא גם יצירה ארס-פואטית.
