קורה לפעמים (גם לי) שמעיפים מבט לאחור ולא מצליחים להבין מאין קיבלו כוחות לעשות מה שעשו. אמנם הכלל הוא שצריכים להביט קדימה ולא לאחור; בין השאר, את זה למדים בבירור מפרשת השבוע שלנו, אבל עדיין קורה כאמור, שמסתכלים אחורה רק כדי להתפעל ולהודות לבורא יתברך על החסדים שעשה עמנו בהעניקו לנו כוחות להתמודד עם כל הקשיים ולהנצל מן הסכנות האורבות לפתחנו תמיד. על דרך פירושם של חז"ל (נדה, לא/א) לפסוק מתהלים (קל"ו): לעשה נפלאות גדלות לבדו; שאפילו בעל הנס אינו מכיר בנס שנעשה לו. כך אנחנו ממשיכים לחיות בארץ שנתן הקב"ה לאבותינו, ולא טורחים להתבונן בעובדה שעצם קיומנו כאן הוא רק תוצאה של נסים ונפלאות שעושה עמנו הבורא יתברך בחסד חנם.
לא פעם בעבר דיברנו על כך שלכל מיני תופעות הקיימות אצלנו, אין שום תקדים היסטורי ובטח שלא מקבילה עכשווית. אין תקדים היסטורי להמשך קיומה של מדינה לאחר שויתרה על טריטוריה החיונית להגנתה, כפי שעשינו עם מדבר סיני. ודאי שאין תקדים היסטורי להמשך קיומה של מדינה לאחר שהשיבה אל תחומה את אויביה מבקשי נפשה, ממרחקים אליהם נקלעו בנוסם מפניה. ועוד ציידה אותם בנשק... אנחנו ממשיכים להתקיים כמדינה בארץ ישראל, ארץ אבותינו, רק כי ה' יתברך - מסיבות השמורות עמו לעת עתה - רוצה בקיומנו כאן. לכן הוא עושה לנו נסים ונפלאות שאנחנו, מצד אחד עיוורים לחלוטין לגביהם ולא טורחים להודות לו ולו במשהו, ומצד שני סומכים עליו שימשיך לעשות לנו נסים ונפלאות, ומתוך כך מרשים לעצמנו להמשיך באותה דרך התאבדותית, שבדרך הטבע, אלמלא הנס היומיומי, מזמן היתה מביאה אותנו אל החידלון ר"ל.
כאמור, מבטו של האדם צריך להיות מופנה קדימה, אל העתיד, ואת זה למדים בבירור מאברהם אבינו כמסופר בפרשת השבוע שלנו. את הפרשה הקודמת סיימנו בניסיון העשירי והאחרון שנתנסה אברהם, ניסיון העקדה. מיד אחר כך מתה שרה אמנו וכמובן, הוא דואג לקבורה מכובדת עבורה (בראשית כ"ג): [ז] ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ, לבני-חת. [ח] וידבר אתם, לאמר: אם-יש את-נפשכם, לקבר את-מתי מלפני--שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צחר. [ט] ויתן-לי, את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר, בקצה שדהו: בכסף מלא יתננה לי, בתוככם--לאחזת-קבר. עוד קודם לכן הם הציעו לו מקום קבורה בחינם, אבל הוא מתעקש לקנות את המערה המסוימת הזאת דוקא. בעל השדה נוכח במקום והוא מציע לו את המערה וגם את השדה חנם אין כסף: [יא] לא-אדני שמעני--השדה נתתי לך, והמערה אשר-בו לך נתתיה; לעיני בני-עמי נתתיה לך, קבר מתך. שיהיה לך קבר, אבל לא בעלות על הקרקע.
ואברהם אבינו, עקשן שכמותו, מתייחס להצעה הנדיבה בפסוק הבא: [יג] וידבר אל-עפרון באזני עם-הארץ, לאמר, אך אם-אתה לו, שמעני: נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה את-מתי, שמה. והעקשנות משתלמת. עפרון נכנע ומקבל מאברהם את מחירה המלא של המערה עם השדה שמסביב. המבט אל העתיד, כבר אמרנו? [יט] ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא--הוא חברון: בארץ, כנען. אבל לכאורה, איזה מבט אל העתיד יש פה? מה יש כאן יותר מנדיבות מופלגת של אברהם, שסירב לקבל מתנה בזמן שיש לו כסף לשלם עבורה? אודות העניינים הרוחניים שצפונים בסיפור הזה דיברנו לפני כחמש שנים. כעת נתייחס רק לצדדים החומריים לכאורה (מדרש רבה): א"ר יודן בר סימון, שלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף. כי אלה נרכשו מבעליהם הקודמים בכסף מלא. כך הם שלנו גם בקניין כספי ולא רק בחזקה.
אומות העולם לא טענו כלפינו 'גזלנים אתם' ביחס לארץ ישראל. ההיפך הוא הנכון, כידוע ומפורסם. למרבה הצער, אנחנו אלה שהמצאנו את הטענה הזאת ביחס לעצמנו, ואומות העולם אימצו אותה; חלקן בששון וחלקן מחוסר ברירה. הן הרי אינן יכולות להיות יותר ציוניות ממנהיגי הציונים ושופטיהם - העושים כל מאמץ להשיב לגזלנים שהתחפשו לנגזלים מסכנים, את אדמותיהם הגזולות כביכול. לפיכך נתנו להם את החלקה שקנה יעקב ושם מצוי קבר יוסף, וזה רשמי. כלומר, גם הריבונות כבר אינה שלנו. ונתנו את מה שקנה דוד, את הר הבית, אם כי באופן רשמי הריבונות נותרה בידינו. עכשיו מבקשים לתת להם את חברון ומתחילים בבית שקנו יהודים במיטב כספם, את 'בית השלום' או 'בית המריבה', תלוי את מי שואלים. האין זה סמלי שהפסק המוזר של הבג"ץ נקבע בשבוע זה? הרי הכלל בממונות הוא שאין מוציאים מידי המחזיק בנכס אלא בראיה ברורה, אז מדוע כאן הפכו את היוצרות?
לחשוב כמו ילד
בשבועיים האחרונים דיברנו על איכותה של החשיבה הילדותית, ובשבוע שעבר אמרנו גם כמה מלים על האות ה שבה ברא הקב"ה את העולם הזה ואותה הוסיף לשמו של אברם, שמאותו רגע ואילך נקרא אברהם. לא התייחסנו לעובדה שגם שמה של אשתו שונה, כנראה באותו מעמד, ומשרי היא הפכה לשרה (פרק י"ז) [טו] ויאמר אלקים, אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי: כי שרה, שמה. [טז] וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו. הפרשה שלנו קרויה על שמה, חיי שרה, והתורה מספרת כי מספר שנות חייה היה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים--שני, חיי שרה.
הפירוט הזה הוא יחיד בתורה ביחס לחיי אשה והוא מלמד על מעלתה הגדולה של שרה, כדברי המדרש שמצטטים מפרשי התורה: בת עשרים כבת שבע לנוי, בת מאה כבת עשרים לחטא. כדי להבין זאת, צריכים להביא קודם את מאמר חז"ל (יהודה בן תימא) בפרקי אבות (פרק ה'): בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, (...) בן עשרים לרדוף, (...) בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם. ונתחיל מהסוף; אצל בן מאה מתבטלת חשיבותם של ענייני העולם הזה, ומבחינה זו הוא כאילו מת, כי מבחינתו, ענייני העולם הזה לא קיימים. גיל עשרים זה השלב בו אדם מגיע לבגרות מלאה. אמנם הוא נחשב בוגר כבר מגיל שלוש עשרה, שעל כן בן שלש עשרה למצות, אבל בעניינים עקרוניים, כולל בבית דין של מעלה, הוא נחשב בוגר רק מגיל עשרים. גיל שבע הוא גיל החינוך בו החשיבה עדיין ילדותית ובעיקרה (כך לפחות זה היה פעם) היא נסמכת על הנחיות המבוגרים.
הפירוט הזה של שני חיי שרה, אשר כלשון רש"י בפירושו - כלן שוין לטובה, בא ללמדנו כי חשיבתה לאורך כל חייה נותרה טהורה וחסרת פיתולים, כזו של ילדה בגיל שבע. היא ויתרה על חשיבה עצמית ובמקום זה הזדהתה לחלוטין עם דרכו של אברהם בעבודת ה' שלו-שלה. כל חייה היא הלכה בתמימות עם ה', תמימות של ילדה קטנה בגיל שבע, וכך הגיעה לגיל מאה כשהיא נקיה מחטא כמו שהיתה בגיל עשרים כאשר עדיין אין עליה חיוב של חטא. גיל עשרים זה הזמן שבו אדם מתחיל להתעסק בענייני העולם הזה, בן עשרים לרדוף אחרי הפרנסה וכו'. קשה לעמוד בכך בלא להיסחף אחר פיתויי העולם הזה, אבל שרה עמדה בכך כי חשיבתה נותרה תמימה, כזו של ילדה בגיל שבע.
בפרשה הקודמת ראינו, ודיברנו על כך לפני כשנתיים, ששרה דורשת מאברהם לגרש את האמה הזאת ואת-בנה, כי ראתה אותו מצחק. שרה בתמימותה - אפילו אל הצחוק התייחסה ברצינות תמימה. ראתה שישמעאל מתלוצץ בשאלה מי משני בני אברהם יירש את הארץ, והתייחסה לזה כאילו הבעיה העתידית הזאת כבר התעוררה וצריכים לטפל בה מיד לפני שתחמיר. כי לא יירש בן-האמה הזאת, עם-בני עם-יצחק. אפילו לאברהם ההתייחסות הזאת נראתה מוגזמת, עד שה' אמר לו כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע. אפילו לא כל יצחק, רק ביצחק, חלק ממנו, יעקב בנו. ואת זה הוא אומר לו עוד בטרם בגר יצחק, שלא לומר בטרם נשא אשה.
אכן, בזמן האחרון נמנענו מהתייחסות לעניינים המכונים פוליטיים, אבל השבוע זה יצא כמו מעצמו. הניגוד שבין המסרים הברורים בפרשות השבוע האחרונות בדבר בעלותנו על הארץ שהנחיל ה' לאבותינו ולנו, לבין ההתנהלות המוזרה, שלא לומר המופקרת, של אלה המופקדים על ביטחוננו ורווחתנו בארץ הזאת, הניגוד הזה כמו נכתב מעצמו. ועוד לא אמרנו כלום על המשא ומתן החשאי שמנהלים עם סוריה כאשר המחיר ברור לחלוטין; סיכון מיידי וממשי ליהודים בצפון הארץ, וסיכון יושבי הארץ כולה בהמשך ר"ל. והכל נובע מדבר אחד, שמתעקשים לא להיות תמימים, לא לחשוב כמו ילדים. כי החשיבה הילדותית, אומרת דברים פשוטים; התורה קובעת שהארץ הזאת שלנו, אז היא שלנו. נקודה.
ואם יש למישהו בעיה בהבנת הנקרא - שיקשיב לערבים, שותפיו למשא ומתן; הם הרי מכריזים על כוונותיהם בגלוי. ואם גם בהבנת הנשמע יש לו בעיה - שימסור לעצמו דו"ח רווח והפסד מכל המהלכים הקודמים שנעשו בנתיב הזה. ואם גם את זה אינו מסוגל לעשות - שישים את המפתחות על השולחן וילך הביתה. כי בנסיבות אלו, אין לסמוך עליו שיוביל אפילו צוות מצומצם, קל וחומר מדינה שלמה על מיליוני אזרחיה. וכל הנ"ל לא נכתב אלא כדי להגיע לשורה התחתונה, שהיא הקביעה כי הגענו לשפל כזה, שרק הקב"ה יכול להציל אותנו, ויהי רצון שיהא זה מיד ממש, ובחסד ורחמים.
כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
לא פעם בעבר דיברנו על כך שלכל מיני תופעות הקיימות אצלנו, אין שום תקדים היסטורי ובטח שלא מקבילה עכשווית. אין תקדים היסטורי להמשך קיומה של מדינה לאחר שויתרה על טריטוריה החיונית להגנתה, כפי שעשינו עם מדבר סיני. ודאי שאין תקדים היסטורי להמשך קיומה של מדינה לאחר שהשיבה אל תחומה את אויביה מבקשי נפשה, ממרחקים אליהם נקלעו בנוסם מפניה. ועוד ציידה אותם בנשק... אנחנו ממשיכים להתקיים כמדינה בארץ ישראל, ארץ אבותינו, רק כי ה' יתברך - מסיבות השמורות עמו לעת עתה - רוצה בקיומנו כאן. לכן הוא עושה לנו נסים ונפלאות שאנחנו, מצד אחד עיוורים לחלוטין לגביהם ולא טורחים להודות לו ולו במשהו, ומצד שני סומכים עליו שימשיך לעשות לנו נסים ונפלאות, ומתוך כך מרשים לעצמנו להמשיך באותה דרך התאבדותית, שבדרך הטבע, אלמלא הנס היומיומי, מזמן היתה מביאה אותנו אל החידלון ר"ל.
כאמור, מבטו של האדם צריך להיות מופנה קדימה, אל העתיד, ואת זה למדים בבירור מאברהם אבינו כמסופר בפרשת השבוע שלנו. את הפרשה הקודמת סיימנו בניסיון העשירי והאחרון שנתנסה אברהם, ניסיון העקדה. מיד אחר כך מתה שרה אמנו וכמובן, הוא דואג לקבורה מכובדת עבורה (בראשית כ"ג): [ז] ויקם אברהם וישתחו לעם-הארץ, לבני-חת. [ח] וידבר אתם, לאמר: אם-יש את-נפשכם, לקבר את-מתי מלפני--שמעוני, ופגעו-לי בעפרון בן-צחר. [ט] ויתן-לי, את-מערת המכפלה אשר-לו, אשר, בקצה שדהו: בכסף מלא יתננה לי, בתוככם--לאחזת-קבר. עוד קודם לכן הם הציעו לו מקום קבורה בחינם, אבל הוא מתעקש לקנות את המערה המסוימת הזאת דוקא. בעל השדה נוכח במקום והוא מציע לו את המערה וגם את השדה חנם אין כסף: [יא] לא-אדני שמעני--השדה נתתי לך, והמערה אשר-בו לך נתתיה; לעיני בני-עמי נתתיה לך, קבר מתך. שיהיה לך קבר, אבל לא בעלות על הקרקע.
ואברהם אבינו, עקשן שכמותו, מתייחס להצעה הנדיבה בפסוק הבא: [יג] וידבר אל-עפרון באזני עם-הארץ, לאמר, אך אם-אתה לו, שמעני: נתתי כסף השדה, קח ממני, ואקברה את-מתי, שמה. והעקשנות משתלמת. עפרון נכנע ומקבל מאברהם את מחירה המלא של המערה עם השדה שמסביב. המבט אל העתיד, כבר אמרנו? [יט] ואחרי-כן קבר אברהם את-שרה אשתו, אל-מערת שדה המכפלה על-פני ממרא--הוא חברון: בארץ, כנען. אבל לכאורה, איזה מבט אל העתיד יש פה? מה יש כאן יותר מנדיבות מופלגת של אברהם, שסירב לקבל מתנה בזמן שיש לו כסף לשלם עבורה? אודות העניינים הרוחניים שצפונים בסיפור הזה דיברנו לפני כחמש שנים. כעת נתייחס רק לצדדים החומריים לכאורה (מדרש רבה): א"ר יודן בר סימון, שלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם. ואלו הן: מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף. כי אלה נרכשו מבעליהם הקודמים בכסף מלא. כך הם שלנו גם בקניין כספי ולא רק בחזקה.
אומות העולם לא טענו כלפינו 'גזלנים אתם' ביחס לארץ ישראל. ההיפך הוא הנכון, כידוע ומפורסם. למרבה הצער, אנחנו אלה שהמצאנו את הטענה הזאת ביחס לעצמנו, ואומות העולם אימצו אותה; חלקן בששון וחלקן מחוסר ברירה. הן הרי אינן יכולות להיות יותר ציוניות ממנהיגי הציונים ושופטיהם - העושים כל מאמץ להשיב לגזלנים שהתחפשו לנגזלים מסכנים, את אדמותיהם הגזולות כביכול. לפיכך נתנו להם את החלקה שקנה יעקב ושם מצוי קבר יוסף, וזה רשמי. כלומר, גם הריבונות כבר אינה שלנו. ונתנו את מה שקנה דוד, את הר הבית, אם כי באופן רשמי הריבונות נותרה בידינו. עכשיו מבקשים לתת להם את חברון ומתחילים בבית שקנו יהודים במיטב כספם, את 'בית השלום' או 'בית המריבה', תלוי את מי שואלים. האין זה סמלי שהפסק המוזר של הבג"ץ נקבע בשבוע זה? הרי הכלל בממונות הוא שאין מוציאים מידי המחזיק בנכס אלא בראיה ברורה, אז מדוע כאן הפכו את היוצרות?
לחשוב כמו ילד
בשבועיים האחרונים דיברנו על איכותה של החשיבה הילדותית, ובשבוע שעבר אמרנו גם כמה מלים על האות ה שבה ברא הקב"ה את העולם הזה ואותה הוסיף לשמו של אברם, שמאותו רגע ואילך נקרא אברהם. לא התייחסנו לעובדה שגם שמה של אשתו שונה, כנראה באותו מעמד, ומשרי היא הפכה לשרה (פרק י"ז) [טו] ויאמר אלקים, אל-אברהם, שרי אשתך, לא-תקרא את-שמה שרי: כי שרה, שמה. [טז] וברכתי אתה, וגם נתתי ממנה לך בן; וברכתיה והיתה לגוים, מלכי עמים ממנה יהיו. הפרשה שלנו קרויה על שמה, חיי שרה, והתורה מספרת כי מספר שנות חייה היה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים--שני, חיי שרה.
הפירוט הזה הוא יחיד בתורה ביחס לחיי אשה והוא מלמד על מעלתה הגדולה של שרה, כדברי המדרש שמצטטים מפרשי התורה: בת עשרים כבת שבע לנוי, בת מאה כבת עשרים לחטא. כדי להבין זאת, צריכים להביא קודם את מאמר חז"ל (יהודה בן תימא) בפרקי אבות (פרק ה'): בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, (...) בן עשרים לרדוף, (...) בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם. ונתחיל מהסוף; אצל בן מאה מתבטלת חשיבותם של ענייני העולם הזה, ומבחינה זו הוא כאילו מת, כי מבחינתו, ענייני העולם הזה לא קיימים. גיל עשרים זה השלב בו אדם מגיע לבגרות מלאה. אמנם הוא נחשב בוגר כבר מגיל שלוש עשרה, שעל כן בן שלש עשרה למצות, אבל בעניינים עקרוניים, כולל בבית דין של מעלה, הוא נחשב בוגר רק מגיל עשרים. גיל שבע הוא גיל החינוך בו החשיבה עדיין ילדותית ובעיקרה (כך לפחות זה היה פעם) היא נסמכת על הנחיות המבוגרים.
הפירוט הזה של שני חיי שרה, אשר כלשון רש"י בפירושו - כלן שוין לטובה, בא ללמדנו כי חשיבתה לאורך כל חייה נותרה טהורה וחסרת פיתולים, כזו של ילדה בגיל שבע. היא ויתרה על חשיבה עצמית ובמקום זה הזדהתה לחלוטין עם דרכו של אברהם בעבודת ה' שלו-שלה. כל חייה היא הלכה בתמימות עם ה', תמימות של ילדה קטנה בגיל שבע, וכך הגיעה לגיל מאה כשהיא נקיה מחטא כמו שהיתה בגיל עשרים כאשר עדיין אין עליה חיוב של חטא. גיל עשרים זה הזמן שבו אדם מתחיל להתעסק בענייני העולם הזה, בן עשרים לרדוף אחרי הפרנסה וכו'. קשה לעמוד בכך בלא להיסחף אחר פיתויי העולם הזה, אבל שרה עמדה בכך כי חשיבתה נותרה תמימה, כזו של ילדה בגיל שבע.
בפרשה הקודמת ראינו, ודיברנו על כך לפני כשנתיים, ששרה דורשת מאברהם לגרש את האמה הזאת ואת-בנה, כי ראתה אותו מצחק. שרה בתמימותה - אפילו אל הצחוק התייחסה ברצינות תמימה. ראתה שישמעאל מתלוצץ בשאלה מי משני בני אברהם יירש את הארץ, והתייחסה לזה כאילו הבעיה העתידית הזאת כבר התעוררה וצריכים לטפל בה מיד לפני שתחמיר. כי לא יירש בן-האמה הזאת, עם-בני עם-יצחק. אפילו לאברהם ההתייחסות הזאת נראתה מוגזמת, עד שה' אמר לו כל אשר תאמר אליך שרה, שמע בקלה: כי ביצחק, יקרא לך זרע. אפילו לא כל יצחק, רק ביצחק, חלק ממנו, יעקב בנו. ואת זה הוא אומר לו עוד בטרם בגר יצחק, שלא לומר בטרם נשא אשה.
אכן, בזמן האחרון נמנענו מהתייחסות לעניינים המכונים פוליטיים, אבל השבוע זה יצא כמו מעצמו. הניגוד שבין המסרים הברורים בפרשות השבוע האחרונות בדבר בעלותנו על הארץ שהנחיל ה' לאבותינו ולנו, לבין ההתנהלות המוזרה, שלא לומר המופקרת, של אלה המופקדים על ביטחוננו ורווחתנו בארץ הזאת, הניגוד הזה כמו נכתב מעצמו. ועוד לא אמרנו כלום על המשא ומתן החשאי שמנהלים עם סוריה כאשר המחיר ברור לחלוטין; סיכון מיידי וממשי ליהודים בצפון הארץ, וסיכון יושבי הארץ כולה בהמשך ר"ל. והכל נובע מדבר אחד, שמתעקשים לא להיות תמימים, לא לחשוב כמו ילדים. כי החשיבה הילדותית, אומרת דברים פשוטים; התורה קובעת שהארץ הזאת שלנו, אז היא שלנו. נקודה.
ואם יש למישהו בעיה בהבנת הנקרא - שיקשיב לערבים, שותפיו למשא ומתן; הם הרי מכריזים על כוונותיהם בגלוי. ואם גם בהבנת הנשמע יש לו בעיה - שימסור לעצמו דו"ח רווח והפסד מכל המהלכים הקודמים שנעשו בנתיב הזה. ואם גם את זה אינו מסוגל לעשות - שישים את המפתחות על השולחן וילך הביתה. כי בנסיבות אלו, אין לסמוך עליו שיוביל אפילו צוות מצומצם, קל וחומר מדינה שלמה על מיליוני אזרחיה. וכל הנ"ל לא נכתב אלא כדי להגיע לשורה התחתונה, שהיא הקביעה כי הגענו לשפל כזה, שרק הקב"ה יכול להציל אותנו, ויהי רצון שיהא זה מיד ממש, ובחסד ורחמים.
כדי שסוף סוף יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
nissimye@netvision.net.il
