לפעמים צריכים להנמיך ראש ולצלול לתוך המערבולת ולצאת מהצד השני במקום להילחם מולה.
זה בדיוק מזכיר לי את הסיפור על עץ האלון הענק שהיה ניצב בראש הר גבוה כבר יותר מ-500 שנים.
יום אחד ראה העץ ששיבולת קטנה צמחה פתאום למרגלותיו, וראה גם שהיא מתכופפת וכורעת לאדמה עם כל משב רוח קל. פנה אליה ושאל בטרוניה: "שיבולת, שיבולת, עד מתי תיכנעי לרוח, עד מתי תרכיני ראשך? מדוע לא תעמדי חזקה וקשוחה מול הרוחות כמוני?"
שתקה השיבולת הקטנה שרק באותו יום נולדה, גם לא היה לה מה להגיד לעץ הוותיק והמכובד.
באותו לילה הגיחה סערה איומה שלא הייתה כמוה כבר 1000 שנה. גשם וברד ושלג ורוחות אדירות. העץ ניצב איתן וגאה ואמיץ אל מול הסערה ולא כפף גוו ולא השתחווה לה. הסערה כמעט חלפה אבל באשמורת השלישית פתאום הכתה הרוח עוד מכה אחת שהייתה קטלנית והעץ החזק לא עמד בה. גזעו החסון נשבר כליל והעץ קרס.
ועכשיו ידידיי נשאלת השאלה: מה יותר טוב לעשות להתכופף כמו השיבולת או לעמוד איתן כמו העץ?
ואחרי שיקול ועיון התשובה של רבים וטובים היא: שישנם מצבים שצריך להיות כמו השיבולת וישנם מצבים שאסור לוותר כמו העץ. והכי חשוב, הוא להיות מסוגל להבחין בין המצבים השונים בחיינו: מתי לעמוד איתן על שלנו ומתי לכופף ראשנו עד יעבור זעם, וכמובן בכל הרצף הקיים ביניהם...
ומצאתי שאצלי, מלבד הקושי הגדול לדעת, לזהות ולהבחין בין המצבים הראשונים, השניים ומצבי הביניים, קיים קושי רב נוסף: לשלוט בתגובותיי כך שיתאפשר לי להיות מסוגל בפועל להגיב באופן היעיל ביותר בהתאם להבחנה שלי בין המצבים השונים.
כמובן, שאני מנסה להתאמן ולהשתכלל ונראה לי שבסופו של דבר עד גיל 119 קצת אשתפר...
עוד אודותיי: http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=ZVIELROFE
