נוהל שכן 

בע"ה


איפה שהוא העידן הפוסט-מודרני הקהה את חוש ההישרדות הטבעי של היהודי.
זה החל לקרות כבר בעידן המודרני עצמו, והראיה היא השואה. כל מי שהבין שכאן עומד לקרות משהו לא טוב, נמלט בזמן, אך רוב העם לא ראה את הקולות.
מההיסטוריה אנו לומדים שראשוני העולים לארצנו הגיעו בעקבות ה'סופות בנגב' אך אין זה מדויק. הגרעין שבשל גם במקומות אחרים מאירופה האנטישמים העלה לארץ גם תפוצות אחרות, למשל מתימן ומקורדיסטן ובוכרה וכו'. עיקר העלייה המסיבית הגיע בעקבות מלחמת העולם הראשונה (העלייה השנייה) אך גם כאן רק במיעוט. רוב רובו של העם נשאר באירופה, או שנסע לאמריקה. יהודי הונגריה לא הפעילו את חושיהם אפילו כאשר ידעו את גודל השואה, ולא חשבו להציל את עצמם.
הבלבול בין טוב ורע, בין ידיד לאויב, בין תקווה לאשליה, בין דחיפות לבהלה, האמונה שניתן למצוא פתרון לכל דבר, רק לכפוף מעט את הראש, ולתת לגל העכור לעבור, המחשבה, שלכל אחד יש "נראטיב" משלו, וש'הכל יחסי' ושאין אמת מוחלטת אלא רק השתקפות שלה בעיני המתבונן, כמו שנאמר: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" הוא היצר הדוחף אומות להתאבדות פוליטית ודמוגרפית. עם בר-מזל, מזהה את הרגע הנכון שבו כל הרעיון היחסי הזה הופך לחסר ערך- וניצל. עם חסר מזל, מזהה את הרגע מאוחר מדי, ולרב רק אחרי שטראומה לאומית בקנה מידה עצום מצליח לזעזע אותו. ככה מגיב עם אחרי מלחמת אזרחים עקובה מדם. ככה היפנים אחרי הירושימה ונגסקי. ככה העם היהודי אחרי השואה. מדינת ישראל הוקמה בסופו של עניין לא רק בגלל אידיאולוגיה ציונית לאומית, אלא בעיקר בגלל התקבצות פליטים חסרי אלטרנטיבה אחרת, שביקשו לחיות עוד מעט.
במדינת ישראל, אפילו מלחמת יום-כיפור לא הספיקה לזעזע את העם היושב בציון להתעורר מן התרדמה הורודה הזאת. למרבה הפלא היא עוררה דווקא את מחנה השמאל. אולי חברו כאן רגשות אשם על הקיום אחרי השואה. גם כאן, רק מיעוט הבין את העניין בזמן, והתנגד להסכם השלום עם מצרים בתחילה, ולהסכמי אוסלו אחר-כך, אך הרוב נשאר רדום. ממש כמו יהודי הונגריה. הרוב נשאר הזוי, והמיעוט-שפוי.
האיום האיסלאמי והגרעין האיראני הם אירוע מכונן לערנותו של העם היהודי בארץ ישראל.
יהודה ושומרון חיוניים לנו לא רק מפני שהם נחלת אבותינו וכו', אלא בעיקר כי זהו המקום הבטוח היחיד לקלוט בו את פליטי המלחמה הקרבה אלינו. אנו זקוקים לכל שעל אדמה במקום שבו יוכלו אויבנו לשמש 'מגן חי' לנשק הבליסטי שעומד לעוף ממזרח. הגליל והנגב אינם שונים מיהודה ושומרון באותו העניין. מרכז הארץ וערי החוף שלנו הן המטרה הקלה, הודאית. מלחמת לבנון השנייה הוא הדגמה חיוורת לתוצאה של מלחמה כזאת. שילוב שלה עם מלחמת המפרץ, תגרום לבהלה עצומה של שלשת מיליוני פליטים בבת-אחת, המחפשים מקום בטוח להניח את ראשם ללילה אחד של שקט.

גל אברהם