היא לוחץ על הזמזם והדלת נפתחת. בפתח, לילך עומדת. שערה פרום על כתפיה, ופניה כביום היוולדה -- נטולי צבע הקופסא ומלאי צבעי החיים. היא מחייכת. עיניה בסימן שאלה וראשה נוטה מעט הצידה. לובשת חלוק ירוק כהה עמוק, מאלה הפשוטים שלא צמודים אל הגוף, ונותנים מרחב מחייה וחופש התזוזה לחמוקיה. אומר לה החפשן בגילוי הלב ובתום.
"כעת אני רואה אותך קרוב יותר מאשר במעלית. כשחמוקייך משוחררים ועטופים בצבע ירוק, את מאוד מאוד את. סליחה על חוצפתי, אבל יופייך פורם את כבלי. למעשה באתי להודיע לך, שמלבד הסיפור המובטח, יש גם ארוחת ערב. מסכימה?"
לילך, שסימן השאלה נעלם מעיניה אומרת:
"דיברת בתמימות לפי מראה עיניך. דבריך היו מהוקצעים. לב אישה הולך שבי אחר מחמאה. על כן, היזהר לך, פן אדרוש ממך מחמאות נוספות. לעצם העניין, אני אבוא רעבה לשמוע את הסיפור".
"יופי, תודה. לא אבזבז יותר מזמנך, להתראות".
החפשן חוזר לביתו. עומד במטבח ובוהה. אצבעות ידיו תקועות אלה בתוך אלה מתחת לסנטר. הוא חושב ומהרהר על מתכונים ועל צירופים נדירים. מתנער ומתחיל במלאכה. מפזר כערות, גיגיות וסכינים מסוגים שונים. את מכשירי החשמל מרכיב ומכין. את מוצרי הבישול מסדר בשורה, שיהיו ממתינים כל אחד בטורו לבוא אל הסיר. את הדג הנקי הוא מכניס לגיגית, ומוסיף לתוכה מים, מלח וחומץ תפוחים. סיר המים רתחו. הוא יוצק אותם לתוך קערת פלסטיק, גדושה עלי סלק, ומוסיף לתוכה שני לימונים חצויים.
סלרי ריחני וירוק כלבושה של לילך, הוא מקצץ דק דק. שש בצלים גדולים עסיסיים, מקלף את קליפתם וחותך לאלפי פנינים. המחבת שבכיריים, חם דיו ומשומן. לתוכו הוא משליך את פניני הבכייה. השאון המלחש של הטיגון, משלהב את חיך החפשן ותאוות הבישול מתעצמת. את סיר המרק הגדול והעמוק, ממלא במים עד מחציתו ומניח על כתר הכיריים העשוי להבות כחולות אדירות. מוציא את הדג מהמים, וחוצה את בשרו לאורכו. את העצמות והראש משליך לתוך סיר המרק, ומכסה את פי הסיר. קמח מים וכפית מלח, זנגוויל טרי מגורד, ארבעה חלבונים של ביצים אורגניים, מעט פלפל שחור ולש במערבל.
את בשר הדג טוחן במטחנה, ומקפיד שהטחינה תהא גסה. הבצל מטוגן ושחום. צבעו הזהוב. ריחו מעורר את בלוטות הריר, עד שפיו נוטף ובלשונו מלקק את שפתיו. על השיש בקבוק יין אדום פתוח. לידו גביע גאה, ולתוכו הוא יוצק מן היין עד הרבע. לוגם לגימה זעירה משפתיו אל החך ומשתהה. הוא נותן לנוזל להחליק בתוך גרונו ונשמתו נשטפת מקטורת היין והניחוח שכובש את אפו. הבצק מוכן, ומפסיק את פעולת המעבד. סיר המרק מבעבע, והוא מנמיך את להבת הכיריים. מן המחבת הוא מסיר את הבצל המטוגן לתוך גיגית הזכוכית. סיר גדול ושטוח הוא מניח על הכיריים במקום המחבת. לתוכו יוצק שמן זית עד כיסוי התחתית. חותך עגבניות ערומות כליפה לתוך הסיר. עוד חצי כוס חומץ בן יין הוא מוסיף. שום בכמות נכבדה מרסק לתוכו. כף גדושה של כמון, מעט פלפל שחור ריחני, שתי כפיות של מלח ים, מספר עלי דפנה, וכדי להשלים שלא יחסר, מוסיף גרגירי חרדל וצביטה של זעפרן. מניח על הסיר את המכסה ונותן לו שירתח. מרק הדג מוכן. הוא מסנן מתוכו את עצמות הדג. והוא מוסיף למרק הזך, גזר מרוסק וארבעה בצלים גדולים וטחונים, חופן פטריות קצוצות ובצל ירוק שמרוסק בידיו. כן, מרוסק בכפות ידיו ממש. אלומה של בצל ירוק שטוף הוא אוחז בידו השמאלית, וראשיהן כלפי מתה. בידו הימנית לופת את זנבות הבצלים, שבולטים מעל ידו השמאלית, ומסובב את ידו הימנית, ממנו והחוצה, ותרך..., קריעה. צליל קריעה עמום של ניתוק ובתק מתמשך. וריח הבצל הירוק משתחרר אל האוויר ומשכר. שמן זית לפי מידה, ושני שורשי פטרוזיליה קצוצים. מלח ופלפל ועלי רוזמרי, ורבע מבשר הדג חתוך לקוביות. את כל אלה הוא משליך לתוך הסיר, ומניח למרק להתבשל בלהבה נמוכה, עד בואו של גואל ומושיע. לתוך הקערה בה מונח הדג הטחון, הוא מוסיף שום קצוץ, מלח וכמון, זיתים קצוצים ועלי כוסברה. את אגוז המוסקת מרסק לתוכו ועוד שני חלמונים כתומים וחיים. מערבב ומערבב בכף העץ, עד שהדג המוכן למילוי הבצק, מאבד את צורתו והופך לעיסה ריחנית.
במערוך משטח את הבצק, וחותך בסכין ריבועים. מניח במרכז כל ריבוע כף מעיסת הדג. מכפל את דף הבצק לשניים, ואוטם את השוליים בלחיצת אצבעותיו. כל אצבע משאירה את חותמה על הבצק, שעוטף את עיסת הדג הטחון. מעין מלמלא בצקית בשלושת הפאות, והפאה הרביעית חלקה, עגולה, כחמוקיה של אישה חיוורת. במחילת ידו מרים את הבצק הממולא, ומניח אותו לתוך הסיר הגדול והשטוח, שבתוכו מיצי עגבניות מתובלות. את הבצק הממולא טובל ברוטב האדום והוא מתמלא בצבעי החיים. שם הוא יבשיל עד שטעמו יבוא לידי מעדן, שמרפא את חסרי טעם החך. אחד לאחד ממשיך ויוצר, עד שנגמר הבצק.
אדי הבישול וריחות התבלינים. טעם היין וריח הבצק, וידיו המקומחות ספוגות בשמן זית. החפשן מרקד לו בין הסיר והמחבת. בידיו הוא קוצץ ומפזר תבלינים. מנצח בלהט על כל הכלים ובמטבח גועשים החיים. צוהלים הטיגונים ובעבוע הסירים לקצב זמרתו הזייפנית של החפשן המאושר.
לבצל המטוגן הוא מוסיף סלרי קצוץ. חופן אורז שתוף ומבורר. מעט מלח, ושתי כפות גדושות של דבש. בדחילו וריחמו הוא מוסיף מעט ציפורן מרוסקת ופלפל שחור. בכף העץ הוא מערבל בזהירות עד שעיניו שבעות מן המראה. שני עלי סלק רכים הוא מוציא מהקערה, ומניח אותם זה על גבי זה. את הגבעולים חותך ומשליך לסיר, שהוא רחב ושטוח. על שני העלים המונחים זה על גבי זה, הוא מניח את מלית האורז, ומלפף את עלי הסלק. מגלגל, מהדק וסגור מכול הצדדים. אחד לאחד, כל אחד בתורו, עד העלה האחרון. מסודרים על משטח העץ וכנועים לגורלם. את הסיר עם גבעולי הסלק מעמיד בכיריים ומדליק, ולתוכו יוצק שני כוסות יין לבן ושני כוסות מים. הוא מוסיף לתוכו שתי כפות דבש וחצי כוס מיץ לימון. ומניחה בתוך הסיר אחד לאחד את העלים הממולאים בצורה מסודרת, זה אחרי זה. סוגר את הסיר ומניח לו להתבשל בלהבה בינונית. אוסף את השאריות לזבל, ומנקה משטחים וכלים. ממרק משטחי עבודה, וממלא את מדיח הכלים. מתיישב לו בסיפוק המסיים, ולוגם עוד לגימה מן היין המענג.
סלט ירקות וחמוצים, הוא מגיש בקעריות זכוכית. סוחט מיץ לימון להוסיף למרק בזמן ההגשה. מקצץ בזיליקום, שאותו יניח על הבצק הממולא רק לאחר שזה שיתבשל. ממלא את בקבוק המזיגה הנאה במים, ומוסיף לתוכו עלי לואיזה ירוקים ומעט לימון. הוא מכניס את הבקבוק למקרר. בקבוק יין אדום וחתום, הוא שוטף ומנגב בזהירות. גם אותו הוא מניח במקרר, שיירגע עד לשעה היעודה.
ענני אדים ריחניים עולים מן הסירים ומתפשטים בחלל הדירה. החפשן לוגם מהיין מעת לעת, וראשו שרוי בעננים. נקבובי עורו פתוחים לרווחה, כדי לקלוט וליהנות מאדי הבישול. באפו הריחות חוגגים במערבולות של קטורת. ובחך ספוג מטעם היין, נושא החפשן תפילת הודיה. לאדמה הנדיבה שנתנה מן הירק, לים הגדול על הדג המזין, לשמים שנתנו את המים, לפרי שממנו האדם דורכים את היין, ואיתו מקדשים את הטוב והמטיב.
השולחן ערוך לשניים. החפשן נקי ולבוש בגדים קלים ופשוטים. הוא יחף. השעה שמונה בערב, זאת השעה לבואה של לילך. זמזם הדלת מתעורר וגם הטלפון מצלצל. בא לו הבלבול. למי ייגש תחילה? מחליט וניגש אל הדלת. פותח את הדלת לרווחה והטלפון מפסיק לצלצל.
"שלום לילך, בבקשה היכנסי".
היא נכנסת והוא סוגר את הדלת. נותן לה להלך ולא מכוון את צעדיה.
"ריחות הבישול שבחוץ באים מהמטבח הזה, והריחות נעימים ביותר. אפשר להציץ בסירים?"
"עשי כבתוך ביתך".
החפשן מלטף את לילך בעיניו. היא לובשת שמלת משי רחבת שוליים בצבע ירוק פסטל בהיר בהיר. תלתלי ראשה השחורים. מכורבלים בצפיפות זה ליד זה וזורמים עד לכתפיה הלבנים. כתפיים עדינים עם שיפועים מפתים. לרגליה סנדלים חשופים, עם רצועות עור בודדות ודקות.
"הסירים שלך מלאי חדוות היצירה. הריחות טובים, והמראה נהדר. נשאר לי רק להשביע את חוש הטעם, שהוא השופט האחרון".
החפשן מזמין את לילך אל השולחן. בלא דיבורים וגינונים מיותרים מתיישבים השניים זה מול זה. החפשן מביט על לילך, והיא מביטה עליו. היא פסוקת שפתיים לומר, אך מקדים ואומר:
"מרק, בצק ממולא ועלים ממולאים. את הסיפור אוכל להגיש כמנה אחרונה או כמבוא לארוחה. מה את בוחרת?"
חיוך מנומס נסוך על פניה. ערנית וחדת חושים אך השלווה בפניה. היא משיבה לו:
"הבה נראה. על שלושת המנות המונחות בסירים איני מוותרת. על הסיפור כמבוא לארוחה, מסוכן הוא הדבר. אם הסיפור שמח ועליז, כי אז אין בעיה. אפשר אחריו לאכול בלב קל. אבל אם הסיפור עצוב ומחניק את הגרון, יהא קשה ליהנות מן המעדנים שהכנת. על כן, שיישאר הסיפור כמנה אחרונה בבקשה".
"כך יהא. עלמתי שופעת חן".
וכל שהיה לאחר הארוחה, הוא סיפור ישן ונדוש שאותו מנסים לתאר בספרים בסרטים ובהצגות, אך אין מלה ולא תיאור ולא מראה שמשתווים לעוצמת הרגשות והעינוגים שחש כל אדם באשר הוא אם סיפק בחוכמתו להבין לב אישה וידע בלשונו לחלק לה מחמאות והמתין באורך רוח שתבוא על סיפוקה.
גרשון
בית אבן סדנאות לאורח חיים בריא
