בשנים האחרונות כובשות נשים את ספסלי המועצות המקומיות, אבל בדרך משלמות מחיר כבד - בבית, בחברה ובעיקר בדימוי הנשי. הפמיניזם מעולם לא נראה עצוב כל כך
משהו טוב קורה לנשים בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות הן מעזות יותר והופכות לשחקניות מרכזיות במגרש הפוליטי. מובילת התנועה הנשית הפוליטית בישראל היא ללא ספק המועמדת לראשות הממשלה ציפי לבני, אבל במהפכה הנשית יש מקום של כבוד גם ליעל גרמן (הרצליה), מרים פיירברג-איכר (נתניה) ולמאות נשים בכל הארץ שנכנסו למועצות הערים כדי להביא את השינוי. בבחירות הקרובות מתמודדות 33 נשים ברשימות למועצות המקומיות ברחבי הארץ - עלייה של 40 אחוז לעומת הבחירות הקודמות בשנת 2003.
גם בעיר שבה אני מתמודדת (רעננה) צפוי להיות לראשונה רוב נשי מוחץ במועצת העיר. אבל מי שיסיק מנוכחות הנשים בפוליטיקה מסקנה על כוחן העולה של הנשים בשאר תחומי חיינו עושה זאת על אחריותו בלבד ותוך התעלמות מכמה עובדות בסיסיות.
גם אם ישראל היא מדינה ייחודית מבחינת הנוכחות המרשימה של הנשים בראש הפירמידה, בגוף הפירמידה יש עדיין מקום רב לשיפור מבחינת השוויון בין המינים. נשים עדיין משתכרות פחות מגברים על אותה משרה, העסקת נשים במגזר הציבורי נעשית בצורה סטריאוטיפית, וגם אם הן פורצות דרך ומגיעות להישגים, לרוב תמצאו בסביבה גבר שייקח לעצמו את הקרדיט על מעשיהן. גם בפוליטיקה הארצית נשים עדיין נזקקות לשריונים ברשימות, או למעטה שריון כדי להדוף את ההתקפות מצד הגוורדיה הותיקה שמתקשה להתמודד עם הצלחתן.
די היה להתבונן באלי יצפאן מחקה את לימור לבנת כאילו הייתה אחרון פועלי הנמל כדי להבין שהצלחה של נשים בפוליטיקה מגיעה עם תו מחיר כבד, במיוחד בתוך הבית. נשים שצריכות לשלב בסדר היום שלהן קריירה מצליחה, ישיבה במועצת העיר, ילדים ומשק בית צריכות להיות סופרוומן או לשלם מחיר באחת הגזרות. כאשר אני נדרשת להיפרד מבנותיי כדי ללכת לחוג בית או לאסיפה של ועד ההורים אני מבינה שזה המחיר של מעורבות ציבורית, לא בטוח שגם ילדיי מבינים זאת.
יותר ויותר נשים מבינות כיום שהפמיניזם הפוליטי, שתובע מהן לעמוד בראשות גופים ציבוריים ומפלגות, הוא מפלצת תובענית שמקדמת את הנשים לא באמצעותן, כי אם על חשבונן. מסיבה זו אני יכולה להבין נשות קריירה מצליחות ומוצלחות שנמנעות מכניסה לחיים הפוליטיים ומעדיפות לעשות לביתן.
גם אני, אחרי קריירה משפטית ארוכה ורצופת מאבקים, לא בטוחה שאני מוכנה לשלם את המחיר, אבל אני חייבת לעצמי את הניסיון הזה, ולו רק כדי ללמד את הבנות שלי שלנשים יש מה להגיד ולעשות במרחב הציבורי ולא רק במרחק בין המטבח לסלון.
משהו טוב קורה לנשים בפוליטיקה הישראלית. בשנים האחרונות הן מעזות יותר והופכות לשחקניות מרכזיות במגרש הפוליטי. מובילת התנועה הנשית הפוליטית בישראל היא ללא ספק המועמדת לראשות הממשלה ציפי לבני, אבל במהפכה הנשית יש מקום של כבוד גם ליעל גרמן (הרצליה), מרים פיירברג-איכר (נתניה) ולמאות נשים בכל הארץ שנכנסו למועצות הערים כדי להביא את השינוי. בבחירות הקרובות מתמודדות 33 נשים ברשימות למועצות המקומיות ברחבי הארץ - עלייה של 40 אחוז לעומת הבחירות הקודמות בשנת 2003.
גם בעיר שבה אני מתמודדת (רעננה) צפוי להיות לראשונה רוב נשי מוחץ במועצת העיר. אבל מי שיסיק מנוכחות הנשים בפוליטיקה מסקנה על כוחן העולה של הנשים בשאר תחומי חיינו עושה זאת על אחריותו בלבד ותוך התעלמות מכמה עובדות בסיסיות.
גם אם ישראל היא מדינה ייחודית מבחינת הנוכחות המרשימה של הנשים בראש הפירמידה, בגוף הפירמידה יש עדיין מקום רב לשיפור מבחינת השוויון בין המינים. נשים עדיין משתכרות פחות מגברים על אותה משרה, העסקת נשים במגזר הציבורי נעשית בצורה סטריאוטיפית, וגם אם הן פורצות דרך ומגיעות להישגים, לרוב תמצאו בסביבה גבר שייקח לעצמו את הקרדיט על מעשיהן. גם בפוליטיקה הארצית נשים עדיין נזקקות לשריונים ברשימות, או למעטה שריון כדי להדוף את ההתקפות מצד הגוורדיה הותיקה שמתקשה להתמודד עם הצלחתן.
די היה להתבונן באלי יצפאן מחקה את לימור לבנת כאילו הייתה אחרון פועלי הנמל כדי להבין שהצלחה של נשים בפוליטיקה מגיעה עם תו מחיר כבד, במיוחד בתוך הבית. נשים שצריכות לשלב בסדר היום שלהן קריירה מצליחה, ישיבה במועצת העיר, ילדים ומשק בית צריכות להיות סופרוומן או לשלם מחיר באחת הגזרות. כאשר אני נדרשת להיפרד מבנותיי כדי ללכת לחוג בית או לאסיפה של ועד ההורים אני מבינה שזה המחיר של מעורבות ציבורית, לא בטוח שגם ילדיי מבינים זאת.
יותר ויותר נשים מבינות כיום שהפמיניזם הפוליטי, שתובע מהן לעמוד בראשות גופים ציבוריים ומפלגות, הוא מפלצת תובענית שמקדמת את הנשים לא באמצעותן, כי אם על חשבונן. מסיבה זו אני יכולה להבין נשות קריירה מצליחות ומוצלחות שנמנעות מכניסה לחיים הפוליטיים ומעדיפות לעשות לביתן.
גם אני, אחרי קריירה משפטית ארוכה ורצופת מאבקים, לא בטוחה שאני מוכנה לשלם את המחיר, אבל אני חייבת לעצמי את הניסיון הזה, ולו רק כדי ללמד את הבנות שלי שלנשים יש מה להגיד ולעשות במרחב הציבורי ולא רק במרחק בין המטבח לסלון.
הכותבת היא מספר 2 ברשימה למען התושבים ברעננה, בראשות דן ברוך
