הנחישות הרבה בה החלטתי לכתוב את המאמר על האמנות כתרפיה, לא עזרה לי. המילים המדויקות לא הגיעו. במהלך חיפוש המילים, נזכרתי פתאום בציור שציירתי פעם, ציור שאותו לא אהבתי. ישבתי לי אז, זורמת עם האסוציאציות שלי, חשה את הרצון לחזור לציור ולשנות אותו, לתקן... הרגשתי שרק על ידי התיקון ארגע, שרק אחר כך אוכל להמשיך ולכתוב... הופתעתי לגלות עד כמה הציור שלא אהבתי הציק לי, שהרי הקשיים הנערמים ביום יום אמורים להציק הרבה יותר... לכאורה. מסתבר, שהציור ה"מכוער", הטריד אותי ויצר מתחים בגופי, תחושה שטיילה בתוכי לאורך כל הזמן לא במודע... הלכתי עם תחושותי, החלטתי לתקן אותו. בלי לחשוב הרבה הקפתי את אמצע הציור באליפסה שחורה והשארתי את מרכז הציור כפי שצויר בציור המקורי. משהו השתנה. פתאום קטנה תחושת הדחייה לציור, ולרגע אפילו מצא חן בעיני. מה קרה פה? התבוננתי, והבנתי שהאליפסה שימשה כמיכל למכוער, ערסלה אותו. היה לו על מה להישען. השרירים שלי רפו תוך כדי התבוננות. חשתי נדהמת איזה השפעה יש לציור עלי. איך אפשר לי להרגיש דרכו גם את הקשה, וגם את המנחם. "תודה ציור", אמרתי בליבי.
מתוך חוויה זו אני רוצה לתאר מה כוחו של הטיפול באמנות. איך כל חושי הגוף משתתפים בתהליך. איך ניתן ביטוי לרגשות ולמחשבות. הציור משלב את הנוגע, המוחשי הקונקרטי, יחד עם המבט, שמסתכל בנפרד ממרחק ונותן משמעות. החוויה מאפשרת אם כך, להתמקד בחלק הקוגניטיבי והרגשי ביחד.
בעבודת הטיפול באומנות, המטופלים בוחרים על פי צרכיהם המשתנים במה להתמקד. לעיתים יבחרו בחוויה המוטורית היצרית הראשונית ולעיתים בזו המוקדשת לארגון, סדר, הבנה ונתינת משמעות. וכך, דרך תהליך של ציור אינטואיטיבי, ללא הנחיה מובנית מתאפשר שילוב המהווה חיבור ואיזון בין העולמות הקונקרטיים חיצוניים והרגשיים פנימיים.
המטפל באמנות, המלווה בתהליך היצירה, עוזר להכיל ולהבין את המטופל דרכה. עם השנים, קרה לי לא אחת לפגוש במטופל אשר בא מוצף עם סיפורים אישיים, ורק לאחר שביקשתיו לצייר את התחושה או לתאר את מה שקרה, ניתן היה לעשות סדר בדבריו ולמצוא משמעותם. כך אם כן, לפעמים המבט עצמו על הציור מרגיע. למבט יש משמעויות רבות. תחושת הניראות חשובה מאד. מטופלים רבים הרגישו שלא ראו אותם מעולם (למשל חלק מהאנשים כבדי המשקל או הפרעות אכילה למיניהן) והציור מהווה דרך נוספת להיראות. לחוות מבט מיטיב.
לראות ולהיראות הן חוויות של קיימות ונפרדות, של קשר וחיוניות. הציור מתבסס על לראות ולהיראות ומאפשר זאת. המטפל מודע להשפעת המבט, ומייצר אמון לכך שהמבט הוא מיטיב ולא חודרני ושיפוטי. מתוך הקשר הזה הציורים משתנים ומתפתחים. ציורים אינם משתנים כך סתם. השתנותם משקפת את התפתחות הרגשית שחלה בנפשו של המצייר בעזרת האמון והקשר שנוצר בין המטפל והמטופל.
אנסה לתאר פרמטרים טכניים וסגנוניים שמשקפים מהו שינוי במהלך טיפול. למשל מעבר משימוש של צבעי טוש לצבעי מים או מצורות גיאומטריות מדויקות יחסית לצורות חופשיות יותר, המסמנים מעבר מנוקשות ליתר חופשיות או ההפך, לפעמים יצירת קווי המתאר הם אלה הנחוצים למטופל, ותהליך יצירת גבולות וקווים הם התפתחות עבורו, וביטוי לבהירות ובטחון. גודל הדף, מסמן את השינוי בתפיסת המקום והמרחב של המטופל, ולחוויה החשובה שרואים אותו או שומעים יותר, (כמו אותה ילדה שציירה דמות גדולה מהרגיל ואחר כך הבחינה בשמחה שהיא מדברת בקול רם יותר). לפעמים הקטנה של האובייקטים נחוצים כביטוי לחוויה של גודל מציאותי יותר לעומת אומניפוטנטיות. ניתן גם לראות מעבר מצבעים שאינם נראים, כמו הלבן לצבעים בולטים ומגוונים יותר. גם שינוי זה מבטא את תחושת המצייר שרואים אותו, וכן שעולמו הפנימי והחיצוני התגוון והתעשר. גודל המקום שהאובייקט תופס על הדף, או הצבעים שנבחרו, עזים או עדינים, יהיו בעלי משמעות גדולה ויצביעו על הדימוי עצמי של המצייר, יחסו לאחר, כמה הוא משתוקק להראות, או מפחד מכך שיראה. כמה יבליט את רגשותיו או יסתיר. כך למשל, יש מטופלים שמפחדים מהכוח של עצמם (מאפיין אנורקטיות ונשים רבות), והעבודה הטיפולית היא לקבל ולתעל כח זה למקומות בונים יותר. המעברים הללו נעשים כתהליך טיפולי מתוך הביטחון בקשר שנוצר בין המטפל והמטופל, הביטוי באמנות השוטף והקבוע, והמבט המשותף על היצירה שמאפשר להראות בדרך חדשה ולגלות דברים חדשים על עצמנו.
כל ההתרחשויות האלו מקבלות חיים על הנייר. הנייר משמש מיכל לכל הרגשות והמחשבות. פעם כמי שמלטפים אותו ופעם כמי ששורטים וקורעים. החומרים, בלוויית המטפל כמובן, מצליחים להיות מיכל לכל הרגשות החיוביים והשליליים.
ייחודה של האמנות המדברת מבפנים, באופן אינטואיטיבי, כמו זו הנעשית במסגרת הטיפול באמנות, מאפשרת לנו חוויה מיוחדת של חלון וגשר מהעולם הפנימי שלנו אל תוך העולם המציאותי הקונקרטי, ומאפשרת לנו על ידי כך להבין את עולמנו הפנימי טוב יותר ולחבר במידת מה בין שני העולמות.
הדגמה של טיפול
בדרך לממש חלום.
אריאלה, מטפלת אלטרנטיבית, גרושה בת 50, הגיעה לטיפול מתוך רצון לממש חלום -הקמת ביה"ס בתחום הטיפולי שלה. היא רצתה לברר מה עוצר אותה מלהגשים ולהוציא לפועל את חלומה?
בפגישה הראשונה הגיעה אריאלה נרגשת מהתרחשויות היום. בקשתי אותה לצייר את תחושותיה בצבעים וצורות כדי לאפשר לה להירגע ולבטא את התרגשותה.
אריאלה בחרה לצייר עם צבעי אצבעות מתוך מבחר רב של צבעים (צבעי פנדה, גואש, גירים, עפרונות וטושים) ואמרה: "בא לי לצייר מהלב,לא בסטריליות, המברשת בשבילי מייצגת סטריליות" כשסימה לצייר תארה את הציור כ בלגן שיש בו קו שחור התוחם ללא כיוון ברור וכתם צהוב שהזכיר לה " מדוזה , רכיכה וטפיל (הרך מתואר כמשהו שלילי) וכן הוסיפה שיש צבע אדום שהוא" המפעיל" במילון האסוציאציות שלה. לאחר מכן ציירה ציור נוסף שצויר אף הוא ללא הנחיה מצידי בצורה אינטואיטיבית כשהפעם התוצר נראה מאורגן יותר " עם בהירות וניקיון". היא הוסיפה ואמרה שהנגיעה בבלגן אפשרה לה ליצור את השקט. "בעצם, אני ז ק ו ק ה לבלגן בשביל השקט והשקט בשביל הבלגן, מן מעגליות" כך הבינה מהציורים שציירה את הצורך באי הידיעה ובתחושת הבלגן, הבינה כי הם דרושים עבורה ליצירת שקט וסדר, ואין האחד עדיף על פני השני אלא הם משרתים זה את זה.
בפגישה הראשונה, כאמור, ביקשה אריאלה באופן ישיר שאעזור לה להגשים חלום לפתוח ביה"ס ולחפש מה חוסם ולא מאפשר להגשים את החלום. בהתייחס לבקשתה, הצעתי לה בפגישה הבאה לצייר גשר ובו תתאר בספונטאניות בצורה וצבע את מיקומה הסימבולי על פני הגשר, את האופן בו תופסת עצמה בהווה, את המקום ממנו היא מרגישה שבאה וכן את המקום אליו רוצה להגיע. אריאלה ציירה דמות גדולה בתחילת הגשר, קטנה באמצע הגשר ולבסוף ציירה עץ כמקום שאליו רוצה להגיע.
אריאלה הופתעה מן התוצר והבינה מתוך התבוננות בציור, שכדי לעלות על הגשר יהיה עליה לעשות איזשהו שינוי ל"הקטנה" ו"אי ידיעה" כמו שהתקטנה במרכז הגשר. "עם כל הגודל של עכשיו לא אוכל ללמוד כלום" אמרה. העץ הירוק התאים לה כדימוי אליו רוצה להגיע בסמלו עבורה " כוח מרפא נותן שלווה וביטחון".
אלמנטים נוספים שעלו דרך הציורים וההתבוננות בהם היו החסימות והגבולות שעושה לעצמה, הקושי לנגוע ברכות שבתוכה, הגילוי שיש פערים בין כישוריה הרבים בעולם המציאות , יחד עם הקושי להיות על הקרקע. שיש משהוא במעבר בין העולם הפנימי לחיצוני שדורש הבנה.
כשביקשה אריאלה לחקור דרך הציור את המחבר והמפריד בין עולם הפנים והחוץ נוצרו ציורים עם מפגשים בין צהוב רך לבין צבעים סגולים קונטרסטיים בעלי צורות חדות החודרות לתוך הצהוב כאילו הרך בסכנת התקפה. תהיתי ביני לביני האם הצורות והצבעים האלו מייצגים את המפגש בין הפנים והחוץ בעולמה? והנה, כאשר פרשנו נייר חום גדול מתחת לציור שציירה קודם כדי לראות מה קורה כשיש מרחב גדול יותר בחוץ, ציירה אריאלה ללא מחשבה ובמהירות רבה: מסגרת!. ההפתעה למראה המסגרת הייתה גדולה ודמעות זלגו מעיניה כתגובה. כאבה על כך שלא יכלה לנצל את המרחב הגדול יותר לחופש.... על כך שיצרה גבול וחסימה.
עולם הפנים והחוץ - המסגרת שנוספה
ציורים אלו והתובנות בעקבות ההתבוננות בהם, הובילו אותה לעבוד על קבלת הרכות שבה, על היכולת לתת לרגש ולרכות לצאת בלי לפחד. לאט לאט, עם הפגישות היא עברה תהליך של שינוי שהתבטא בסגנון הציור: משורות וקוים בפנדה החלה אריאלה לצייר צורות רכות בצבעי גיר נמרחים. "כמו ליטוף" אמרה עליהם.
התבוננות בציוריה של אריאלה בשלב זה של הטיפול, מגלה כי הציור של אריאלה יותר נוגע בקרקע (תחתית הדף מסמלת זאת) והצבע החום אדמה נוסף בציוריה. נגיעה זו בקרקע נותנת בטחון וגם מאפשרת לה לגעת בדברים העמומים יותר והבלתי ידועים.
אריאלה למדה לראות ולקבל את תרומתם של הניגודים שנעים בתוכה, את הכוח והרכות, הידיעה ואי הידיעה, הסדר והבלגן, החופש והמסגרת.
שתינו מקוות עכשיו כי מהמקום הלומד המקבל והמחבק הזה, תהיה אריאלה בדרך להיות עץ הירוק והבטוח אליו שאפה להגיע.
אריאלה באמצע המסע.והיא עושה דרך לממש חלומה. אני תקווה שמתוך הכתוב ניתן גם לראות את העניין הערך והמשמעות שיש לתהליך, לדרך כעומדת בפני עצמה.
הבקשות והסיבות לעבור תהליך דרך האמנות הן רבות ושונות מאדם לאדם, לפעמים יהיו קונקרטיות כמו זו שתוארה ולפעמים מדובר ברצון להיות עם מודעות גבוהה יותר, רצון לצייר באופן חופשי יותר, להיות שמח יותר, שלו יותר , חזק יותר מתקשר יותר ועוד ועוד. אופן הטיפול אף הוא יהיה שונה. השוני יירקם על פי הקשר שנוצר והצרכים השונים שלכל אחד ואחת מהמשתתפים במסע.
חויית הטיפול ב"קולה" של המטופלת
"הגעתי למיכל כדי להוציא לפועל את החלום שלי, לגעת בו ולאפשר לו קיום במציאות.
אם בהתחלה חשבתי שאגיע ונתמקד בבית הספר התבדיתי. התהליך לוקח אותי למסע עמוק אל תוך עצמי כשבמהלכו אני עוברת תובנות על עצמי ועל דרך ההתנהלות שלי עם העולם ובעצם על דרך ההתנהלות שלי עם עצמי.
במהלך המפגשים אני חווה את המרחב להביע את מי שאני בכל רגע נתון כדי שאוכל לקבל נקודת מבט נוספת על מה שקורה בחיי.
הטיפול באומנות מאפשר לי לצאת מתוך הביטוי הרגיל של מילים ובמיוחד מהתחושה שמילים לא ממש מדייקות ולוקח אותי לאזור שהוא לא מוכר לי ולשפה אינטואיטיבית שבה אני יכולה להביע את עצמי בקשת חדשה, לא מוכרת ונפלאה.
באחד המפגשים ציינתי שאני מדברת בשפה של "לא" כדי להביע "כן". בסוף המפגש, בצורה אינטואיטיבית לגמרי וללא מחשבה בכלל השתנה ההרגל. ועד היום כמות ה"לא" בשפה המדוברת שלי ירדה פלאים ואני משתמשת יותר ב"כן" וזה מפתיע ונעים לי וגם לאלו שמסביבי.
הגילויים הם מפתיעים ותמיד מרגשים. התובנות שבאות בעקבות הגילויים הן שלמות ומקדמות אותי בחיי. "
על מנת לקרוא מאמר זה עם התמונות הממשיות מטיפול זה, בקרו באתר המטפלת "ציור לנפש".
פרטים נוספים באתר ציור לנפש
