אנחנו מוצפים עתה בהסברים כאלה. יש שמסבירים את מה שקרה בתיאורית הגלים, לאחר גאות יש תמיד שפל, לאחר שבע שנים טובות יש תמיד את שבע שנים רעות, כבסיפור יוסף המקראי. ההפתעה נגרמת מאחר ואיננו יכולים לחזות בדיוק מתי המעבר יתרחש. ההפתעה היא בעיתוי לא בתופעה עצמה.
יש הטוענים כי הקריסה התרחשה מאחר ואיבדנו את האיזון שבין ההעזה ונטילת סיכונים שקולים ובין הרדיפה חסרת המעצורים אחר רווחים קלים. ויש הרואים במשבר תוצאה של איבוד האיזון בין הגישה הקפיטליסטית הגורסת שהשוק יודע לתקן את עצמו ובין הגישה הסוציאל דמוקרטית הגורסת רגולציה ופיקוח ממשלתי על השוק.
ויש גם הטוענים כי התיאוריות המוניטאריות עצמן הכזיבו והן מחייבות עדכון. לא יחלוף זמן רב וימצאו תיאורטיקנים כלכליים שיציעו לנו תיאוריות מוניטאריות חליפיות לאלה שהכזיבו.
אולם להרגשתי ולהבנתי כל אלה אינם מספקים הסבר להבנת עומק משמעותה של הקריסה שאנו חווים עתה ומה שנדרש הוא בחינה של רובדים עמוקים יותר, וראשוניים יותר של מהותה.
כשהשיטה קורסת, ואין עוד מודל על תפיסתי שניתן לסמוך עליו כמפרש טוב של המציאות, אנו נותרים עם עצמנו ועם יכולתנו לנסות ולהבין את משמעותם של הדברים דרך התחושות האישיות וההבנות האישיות. זה הוא הרגע בו צריך להוריד את התיאוריות הגדולות וההנחות המקובלות לגובה העיניים ולבחון אותם בעיניים האנושיות. ושלא יאמרו לכם שתחושות אישיות אין להם מקום בהבנת תופעות גלובאליות. אולי זו היא שורש הבעיה שהוליכה לקריסה - התנוונות היכולת האישית שלי ושלך להבין ולפרש מחדש את מה שמתרחש. זה הוא הרובד העמוק והראשוני של מהות המשבר.
הלקח הבסיסי שאנו צריכים ללמוד ההפתעה הבסיסית הזו שאנו חווים עתה הוא בצורך להחזיר את השפיות האנושית לשיטה. להחזיר את השפיות האנושית לשיטה משמעותה לחזור לממדים הבסיסים המאפשרים לנו להפעיל את האינטליגנציה שלנו כבני אנוש - הממדים האנושיים של 'מהירות', 'גודל' 'שונות' ו'הקשר'.
מהירות. הטרנסקציות העסקיות מתנהלות במהירויות שהמח האנושי לא יכול עוד לתפוס אותם. זו היא מהירות בה המחשבים נוטלים ומחליפים את יכולת השיפוט של האדם. סיכוני הסאב-פריים גולגלו לצד שלישי, רביעי, חמישי וכך הלאה ומהלוואות לאגרות חוב שם הם נמהלו בהלוואות אחרות ומאגרת חוב מהולות אלה לאגרת חוב אחרת ומהם לחברות ביטוח שהעבירו את הסיכונים לחברות ביטוח אחרות וכל זאת במהירות מחשבית מסחררת.
המחשבים הם שמציעים לנו את "התמונה הנכונה" של המצבים המתחלפים במהירות על אנושית. האדם מאבד את היתרון העיקרי שלו על המחשב - יכולת התחושה האנושית באמצעותה הוא משיג את מה שקוראים לו 'ידע סמוי' - ידע שאין לו עדיין את המושגים או המילים המדויקות לתיאורו, אך הוא כה חשוב להבנתם של השתנויות ומצבים חדשים המתהווים שלא על פני אותו עקומה בגרף שמציג לנו מסך המחשב.
הכלכלה מתנהלת כיום על פי כלים מוניטאריים שתוכננו על ידי מיטב המתמטיקאים והסטטיסטיקאים ושהם כל כך מתוחכמים, שכשאנו מנסים להבין את מה שמתרחש, עלינו לבטל את יכולת השיפוט האישית שלנו ולפנות למומחים על מנת שהם שיגידו לנו מה מתרחש על פי אותם מודלים מחשביים שהם עצמם לא מבינים אותם. יצרנו מודלים וכלים פיננסיים מתוחכמים שיעשו זאת עבורנו ואלה מתגלים לנו עתה כגולם שקם על יוצרו.
גודל. מוסדות הענק שאמורים היו למנוע מאיתנו את ההפתעה הבסיסית - החל מהבנק העולמי, עבור לבנקים המרכזיים וכלה בבנקים הפרטיים הגדולים, כל אלה הכזיבו. ארגוני ענק מבססים את הצדקת קיומם על כך שיש כללי-על המסבירים את כל הסיבוכיות הזו ושהם יודעים את אותם כללים ושומרים על המהלך התקין של העניינים באמצעותם. האומנם?.
האם במציאות הסבוכה בה אנו חיים ופועלים עתה, המערכות האפקטיביות הן לא המערכות שאינן מונעות על ידי תיאוריות ומודלי-על, אלא על ידי מודלים חלקיים, זמניים ומתחלפים, שאינם מתיימרים להסברי על של ההתנהלות, כפי שאנו בני האדם הרגילים חושבים ומפלסים באמצעותם את דרכנו בחיים?. והאם לא למדנו מהעבר כי כשמודלי העל של הארגונים הגדולים קורסים, האנשים וההתקהלויות הקטנות המתארגנות מלמטה, ללא תיאוריות על גדולות, הם העושים את השינויים הבסיסיים הנדרשים במצב?.
יש גודל שהוא 'גודל אנושי'. זה הוא הגודל המאפשר לנו את יצירת אזורי הרגישות וההתפתחות האישית והחברתית המשותפים שלנו. יכולת זו נפגמת מעבר לגודל מסויים וכך גם יכולת ההתמודדות עם עולם שבו מתרחשים שינויים בסיסיים מהירים. אם כך, למה אנו ממשיכים להישען על אותם ארגוני ענק בלתי אנושיים?. ולמה אנחנו ממשיכים לבחון את ההצלחה של הארגונים הקטנים על פי מידת "הצלחתם" להפוך לארגונים גדולים?. למה אנו ממשיכים לסגוד לגודל ולבסס את הכלכלה הלאומית על טיפוח הטייקונים הגדולים, שעה שהכלכלנים עצמם יאמרו לך שהגורם העיקרי לצמיחה של המשק הלאומי היא העסקים הקטנים?. היום גם הארגונים העסקיים הגדולים כבר מכירים בכך והם מחפשים דרכים לקיים את מה שמכונה Community of practices בתוך ולצד המבנה הארגוני שלהם. אפילו הצבאות מכירים כבר בכך שזה כבר לא עולם של אוגדות, חטיבות וגדודים. זה עולם של צירופים קטנים וזריזים. מדוע אנו לא מצליחים להסיר את החסמים המונעים מאיתנו לחזור ולהיות קטנים וגמישים?.
שונות. אנחנו דומים אך לא זהים ולשונות זו יש חשיבות עצומה לשרידותנו והתפתחותנו. השונות מאפשרת התגוונות וההתגוונות היא שמקטינה את ההסתברות של התרחשותן של הפתעות בסיסיות גדולות וקריסות מונוליתיות דוגמת זו שאנו חווים עתה ומשפרת את יכולת ההתמודדות עם הפתעות כאלה כאשר אלה לא נמנעו.
הניהול בעידן התעשייתי גרס בהגיון פעולתו את הדומות והאחידות, מחיקת ההבדלים וייצור במספרים גדולים לצרכנים חסרי פנים ייחודיות. הוא לא יכול היה להתעלם מהשונות וקיבל אותה רק כהכרח מכביד. עידן הידע אמור היה להחזיר את השונות וההתגוונות למקומם הראוי ולהתבסס על שונות והתגוונות מתמדת, אולם השיטה שקרסה הראתה שעדיין אנו מתבססים על טכניקות שונות של מיצוע השונות במודלים סטטיסטיים המתבססים על הגיונו של 'חוק המספרים הגדולים'.
אנחנו מדברים רבות על שונות ועל חשיבותה ליצירתיות, אך בפועל משליטים משטר של הגיון כלכלי המוחק אותה ומתייחס לכולנו כמספרים במשחק הסטטיסטי של גלגל הרולטה הגלובאלי.
ההקשר. מניע חשוב ביותר של התודעה האנושית הוא חווית ההקשר. איננו יכולים להבין ולהפנים גם את הדברים שבאים מבחוץ לנו אלא על ידי הבנת משמעותם להקשר שלנו. ודרך הבנת ההקשר אנו חשים בפער הרלוונטיות של החוקים, התיאוריות והידע הכללי, למציאות כפי שאנו חווים אותה. ליכולתנו להמשיג את הפער הזה יש חשיבות עצומה למניעת הפתעות בסיסיות.
בשיטה שקרסה ההקשר הלוקאלי נמחק בפני הגלובאלי. עצם מהותו של הגלובאליזים נתפס כמצדיק את ההתגמדות של חשיבות ההקשר הלוקאלי. ההקשר המקומי של הכאן ועכשיו נתפס כמה שאין לו מקום בהבנת תופעות גלובאליות. האם אובדן היכולת שלנו להבחין בפער ההולך וגדל בין הבדיות שהלעיטו אותנו בהן ובין המציאות המתהווה לא קשור בחוסר רגישותנו לאחריות האישית של כל אחד מאיתנו להבחין בפערים מתרחבים אלה מתוך הקשרי ההתנסות המגוונים שלנו?.
ומה ההשלכה של כל זה עלינו כאן בישראל?.
ישראל היא המדינה הקטנה המגוונת ביותר בעולם. כה קטנה ובכל זאת יש בה גם שלג וגם מדבר, גם הרים וגם שפלה. גם ים וגם נהרות. יש בה עושר ומגוון אנושי גדול של דתות, עדות, קהילות, וגישות. זו היא ארץ של פרדוקסים שלמי שמנסה לבחון את הדברים על פי עקרון-על, היא נראית כבלגן שאיך שהוא עובד ומגיע להישגים מדהימים.
הישראלים יודעים כיצד לתרגם את השונות, המודעות להקשר, הגדלים האנושיים ואי הכניעה למה שמכתיבה לנו הלוגיקה של המספרים הגדולים, ליצירתיות מדהימה בכל התחומים. לא מקרה הוא שישראל היא המדינה המובילה בעולם במספר הסטארטאפים העסקיים, החברתיים והתרבותיים, לנפש. זה הוא בלגאן שמארגן את עצמו ומתפקד יפה דווקא כשהכול מתפרק. כך היה בהפתעה הבסיסית של מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 וכך יכול להיות גם עתה, בהפתעה הבסיסית של אוקטובר 2008.
המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לשנות את הכוון ולעצב מדיניות המטפחת את פוטנציאל היכולות הפנימיות של ישראל המבדלות אותה מחברות רבות אחרות. אלה הם יכולות שמדיניות נבונה תוכל להפוך את המשבר למנוף לקפיצת מדרגה שתעניק לנו יתרון ייחודי במרוץ הגלובאלי.
אך האם הממשלה לא תטשטש את התכונות והיכולות האלה על ידי פתרונות ממלכתיים ותאגידיים שיאפשרו שוב את ריכוז ההון והכוח בידי משפחות מעטות שכולנו הפכנו, מבלי שנשאלנו, למושקעים ביוזמות הכלכליות שלהם ובסדר הגודל הלא אנושי של הגיונם?.
צבי לניר
Praxis©
http://www.praxis.co.il
