בספרו על מסתורין התודעה - "נפש, תבונה, מחשבה" - כתב הפילוסוף דניאל דנט על הנטיה האינטואטיבית שלנו לייחס מודעות ליצורים-חיים מסוימים לעומת אחרים. ישנו לדוגמא, מה שהוא מכנה 'שובניזם של סולם זמן', דהיינו התחושה האינטואטיבית שרק מי שפועל בסולם זמן שלנו זכאי לתואר 'יצור-מודע' (ולכן להתחשבותנו המוסרית ברצונותיו ותחושותיו). אף אדם שקול אינו מייחס ברצינות רגשות, מחשבות ורצונות לצמחים שבגינת ביתו, שלעין האנושית נדמים תמיד עומדים-בלי-נוע, דוממים ואדישים. אך ייתכן שאילו היו פועלים הצמחים בסולם זמן מהיר יותר היינו מרגישים אחרת, כפי שמעידה תחושת הפליאה הנלווית לצפייה בצילום בהילוך מהיר של צמח: "ראו כיצד הצמח שואף להגיע אל-על, מתחרה בצמח שכן על מקום מואר יותר, שולח בהתרסה את עליו אל האור, מתחמק ממהלומות, מתכופף ומתפתל כמתאגרף!"
ישנו גם מה שדנט מכנה על אותו משקל "שובניזם של סולם מרחב" – הטיה חזקה הטבועה בנו לייחס מודעות ליצורים בגודלנו, ולפטור את הזעירים-על-סף-בלתי-נראים בממלכת החי כרובוטים חסרי דעת. אילו הנמלה הייתה בגודל של כלב, או אפילו עכבר, היינו לבטח מייחסים משקל רב יותר לרמיסתה תחת רגליים אנושיות, על אחת כמה וכמה אם היינו לוקחים את הזמן לצפות חרישית מן הצד בפעולותיה היומיומיות התכליתיות להפליא: כיצד היא יוצאת עם חברותיה לסרוק אחר מזון (לאחר חזרת הסיירות האמיצות שנשלחו מבעוד מועד לבדוק את השטח), מנווטת דרכה חזרה למחילתה, עומלת בעבודות ניקיון ובנייה, ובמקרה הצורך מגנה בכפייתיות של בת-אוהבת על מלכתה.
האמור נכון גם לגבי סוכנים זעירים יותר, חד-תאיים, בלתי נראים, הרוחשים במיטותינו, בצלחותינו, באוויר שאנו נושמים ועל גופנו. יצורים רוחשי כל וחורשי רע אלה מבצעים יומיום, בסתר, פעולות מתוחכמות ו'מתוכננות' בקפידה כדי להבטיח את הישרדותם ורבייתם, עד שקשה לתאר את התנהגותם בלי לייחס להם רצונות ומחשבות. דרך פעולתו של נגיף הפאג' רנ"א, למשל, מצמרר: במקום שיצטייד במכשור הדרוש לשכפולו העצמי, הנגיף חודר לתא חי של יצור פונדקאי, ומנצל את המנגון לשכפול המידע הגנטי שקיים בתא כדי להתרבות. כשהעתקיו מצטופפים במספרים גדולים דיו בתא הפונדקאי, התא מתפוצץ ומשחרר כמויות עצומות של צאצאי הנגיף, כל אחד מהם ממשיך לבצע את זממו בתא-קורבן חדש.
כפי שדנט כתב, יש משהו מוזר, ואף דוחה קלות, בפעילות המדומה המתגלה ברמה זו – כל ההמולה התכליתית הזאת, ועם זאת "אין איש בבית". אך זרות אינו רגש מתאים בהתחשב בעובדות: אותן מכונות מתוחכמות וחסרות דעת, אינן רק רוחשות בסביבתנו, הן גם בתוכנו. ולא רק בתוכנו, הן-הן אנחנו. גופנו מורכב מאינספור רובוטים משוכללים המרוכזים במושבות – תאים - לרבות החלק בו שאחראי למחשבה, זכרון ותחושה, שהוא למעשה אנחנו: המוח. לפיכך רגשותינו, תודעתנו, ה"עצמי" שלנו, הוא תוצר סך פעולותיהן המשותפות של אינספור מכונות ביולוגיות ננסיות מורכבות להדהים, כל אחת תורמת את חלקה בשקט מופתי, במשמעת קפדנית ובאדישות מוחלטת, למען יצירת השלם שהוא – את/ה.
