צורות הצוואה 

סעיף 18 לחוק הירושה, קובע כדלקמן:

"18. צורות הצוואה

צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה."

הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. הצוואה היא מסמך בעל נפקות משפטית אך הצוואה היא גם מסמך המשקף את נשמתו של האדם שכתב אותו, את רצונו האחרון, את משאלת ליבו האחרונה מה יהיה לאחר לכתו לעולם אחר.

במקרה בו אדם בחר להשאיר צוואה, הוא רצה לקבוע את חלוקת רכושו באופן שונה מן סדר החלוקה שקבע המחוקק בירושה על-פי הדין.

המחוקק קבע בסעיף 18 לחוק הירושה ארבע סוגים של צוואות ובכל צורה קיימות דרישות שבצורה (דרישות פורמאליות-צורניות).

הדרישות שקבע המחוקק באות להבטיח את אמיתות הצוואה וגמירת-הדעת של המצווה.

ארבעת הצורות לעריכת צוואה הן:

- צוואה בכתב יד;

- צוואה בעדים;

- צוואה בפני רשות;

- צוואה בעל-פה (או צוואת שכיב מרע).

מלבד צורות הצוואה המנויות לעיל אין צורה אחרת שניתן לכתוב על פיה צוואה, היינו, סעיף 18 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה של צורות לעריכת צוואה.

ב - ע"א 796/87[1] פסקה כב' השופטת ש' נתניהו לעניין הדרישות הפורמאליות בצוואות כי "ככל שסימני ההיכר של כל אחת מצורות הצוואה השונות הנ"ל, שבלעדיהם אין הצוואה מהווה צוואה, נותנים ערובה טובה יותר לאמיתות ולגמירות-הדעת, כך ניתן להסתפק בדרישות פורמאליות מעטות יותר. ולהיפך: ככל שאותם סימני היכר יש בהם פחות כדי להבטיח את האמיתות וגמירות-הדעת, כך נלוות אליהם דרישות פורמאליות רבות יותר כדי לחזקם.".