שקר כנורמה חברתית, מעוות את העובדות, יוצר מציאות מסולפת והזויה, שהמשכה גניבת-הדעת וסופה חורבן חברתי-פוליטי 

2.10.08 תרבות השקר של המנהיגים הפוליטיים, המקבלת הכשר נורמטיבי, הרסנית ומסוכנת. בעקבות דברי אהוד אולמרט כי על ישראל לעשות ויתורים מפליגים בתחום המדיני

הארץ מלאה בדברי שקר אותם אומרים הפוליטיקאים חדשות לבקרים. אך כאשר אהוד אולמרט ראש ממשלה שהתפטר אך עדיין מכהן, פורש דעותיו בשלהי כהונתו, בראיון שנתן ערב החג, על התובנה אליה הגיע לאחרונה - לפיה ישראל חייבת לעשות ויתורים מפליגים בתחום המדיני, חזרה לגבולות 1967, לרבות ירושלים והגולן - דעה כמותה אימץ רק מיעוט מבוטל של השמאל הישראלי - לא רק שמדובר בצעד בלתי ראוי ובלתי מוסרי בעליל, של ראש ממשלה שכילה את ימיו הפוליטיים ויוצא לקרב על חפותו בפלילים - אלא עולה החשש, כי אין מדובר בדעתו האמיתית, אלא בדבר שקר שנועד לתכלית אחרת ואולי חלילה, כדי לגרום נזק בל יתוקן, למדינת ישראל, בבחינת תמות נפשי עם פלשתים.

תרבות השקר, הולכת וקונה לה אחיזה ולגיטימיות, למרות שהיא נהפכה לתעשייה פוליטית של גניבת-הדעת ואחיזת עיניים. מנהיגי האומה, שרים וחברי כנסת, באופן ישיר או באמצעות שליחים - מביטים נוכח מצלמות הטלביזיה ופולטים דברי שקר והגזמה, מבלי למצמץ בעיניהם. אין מדובר רק בסממנים של הפרזה, טפיחה עצמית על השכם, גלגולי לשון ומשחקי מלים - אלא בשיבוש מעשה המציאות על-ידי הוספת או גריעת פרטים חשובים מפי הדובר. השימוש בתרבות השקר כדי לאחוז את דעתו של הציבור ולהאדיר את שמו של הפוליטיקאי, הנו גניבת-הדעת, מטעה כדי הולכת שולל הנה בלתי נורמטיבית ויש לעקרה משורש.

תרבות השקר מסוכנת ורעתה חולה, שכן המוח האנושי צריך לאחסן גרסאות שונות של אותו מעשה, דבר המביא לא רק לשיבוש ערכי, אלא לחוסר יכולת של ממש, להפריד בין דמיון למציאות, בין אמת לשקר.

לאור קביעתה של התורה על חובת האדם להתרחק מדבר שקר וללכת בדרך האמת, יש לראות את הדיבר התשיעי, 'לא תענה ברעך עד שקר' - במשמעותו הרחבה יותר. אומר המדרש כי ניתן לפרש את הביטוי "לא תענה ברעך עד שקר" כך: ייחודו של האדם הוא בהיותו עד לבורא. האמת היא ביטוי לקיומו ולביסוסו של העולם. עדות אמת הינה ביטוי למציאות. עדות שקר היא בגידה בייעוד, בתפקידו של האדם.

איסור אחד נזכר בפסוק "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז), ועניינו שלא לתאר אירוע שקרה בעבר בשינוי פרטים. וכן גם לגבי העתיד, אסור לאדם לתאר את תוכניותיו בשינוי פרטים. וככל שהשקר גורם נזק רב יותר לחברו, כך הוא חמור יותר. וקל וחומר אם הוא נאמר בעת עדות בבית-דין - חומרתו רבה מאוד. אבל גם שקרים שאינם גורמים נזק לזולת, כגון סתם שקרים קטנים בתיאור אירוע, כלולים באיסור זה.

החוק הישראלי, אינו מכיר בדבר שקר כשלעצמו, כעבירה פלילית. אמנם עדות שקר מהווה עבירה פלילית, אך כל מעשה שקר אחר, קלה כחמורה, זולת פקודת העיתונות, הרואה במעשה שקר שיש בו לזרוע אימה ופחד, עבירה פלילית - הנו מעשה שהחוק אינו אוסר. גם אם היה בדבר שקר, דבר בלתי נורמטיבי במקומותינו, מאחר והפוליטיקאים ממילא מתייחסים לדרישות נורמטיביות אתיות, כבלתי מחייבות והלוא הבושה היא מהם והלאה, הרי שהם משקרים בסיטונאות ובלא חשבון.

חבל כי החוק הישראלי תפש את השקר כעבירה נורמטיבית רק במשמעותו הצרה של דבר שקר בהליך שיפוטי. זוהי תפישה מוגבלת, בלתי-ראויה, המאפשרת לשועים ורוזנים לעוות את האמת ולעקרה מייעודה הנורמטיבי העיקרי. ראוי היה כי תינתן למשמעות הדיבר התשיעי משמעות רחבה יותר בחוק האזרחי הפלילי, לפיה כל דבר שקר שנאמר ברשות הרבים ונועד לקדם מטרה כלשהי, יש לראותו כעדות שקר, האסור מדאורייתא,

האמת אינה רק ערך נורמטיבי אלא היא המסד הקושר אותנו אל המציאות, להבדיל מעולם השקר, המוליך אותנו אל עולם ההזיה. אם אדם אומר ברבים דבר שקר, בעצם אומר שהמעשה שהיה - לא היה. משמעות הדברים היא, שאין חשיבות למושגים הקיומיים הנחוצים כל-כך לאדם כמו: יושר, אמת, ריאליה וקיום, וממילא הוא הופך את המציאות כולה לחסרת משמעות. אם כל אחד יכול לתאר את העולם כרצונו, הרי לא רק שיש כפירה בקיומו של בורא עולם, אלא יש בכך זלזול וחומר אמונה בסדר, בשיטה, בקיום רציונל.

אותם פוליטיקאים המובילים אותנו והשולטים בחיינו, שאנו במו ידינו בוחרים בהם, עושים שקר יומם ולילה כלפי הציבור, בהללם את מעשיהם בהפרזה, מעוותים את המציאות, פוגעים יש המבקשים לקבור את האמת ב"מיתת נשיקה" ולהכריז עליה כלא רלוונטית. בהוראת הדיבר התשיעי, הזה אנו מצווים לחזור ולחזק את המחויבות לעדות אמת.

יציר כפיו של השקר, הנה 'גניבת דעת', שמשמעה דרכו של אדם לגנוב את דעתו של חברו על ידי מעשה או דיבור שיגרום לחבר לחשוב כאילו עשינו למענו דבר-מה, כאשר בפועל לא עשינו דבר. ההבדל שבין איסור זה לאיסור לשקר, שהאיסור לשקר מכוון כלפי תיאור דבר-מה בעבר או בעתיד, שצריך להיאמר בצורה מדויקת, ואילו איסור 'גניבת דעת' מכוון כלפי ההתנהגות בהווה שצריכה להיות ישרה, ללא הצגות שנועדו ליצור רושם מוטעה. מקור האיסור בפסוק "לא תגנבו" (ויקרא יט, יא), ואף שבדרך כלל בלשוננו, גניבה היא לקיחת חפץ או ממון, מכל מקום מצינו במקרא מספר פעמים שגם גניבת דעת נקראת גניבה, כמו שנאמר אצל אבשלום שגנב את לב ישראל.

אין אנו סבורים כי יש כיום מקום להכניס את השקר כעבירה פלילית, לא משם ההיבט הנורמטיבי, אלא בשל חוסר יכולת והיעדר נכונות של רשויות הממשל, לאמץ אכיפה של חוקים קיימים בתחומים שונים. עם זאת, אם תשכיל החברה הישראלית, לנהוג כפי שנוהגות חברות מתקדמות חופשיות אחרות, לראות בדבר שקר, סטייה נורמטיבית שהעובר בה, לא ייחשב כראוי להיות מנהיג ומושל בישראל.