בבית המשפט העליון
בע"מ 4360/08
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
משרד העבודה והרווחה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.4.2008 בתיק ע.מ 03/08 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ס' רוטלוי וכב' השופטים ח. שפירא וי. שנלר
בשם המבקש:
עו"ד מיכל אופיר
בשם המשיב :
עו"ד דונה דומיניץ
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ס' רוטלוי וכב' השופטים ח. שפירא וי. שנלר) מיום 13.4.08, אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופט פ. שטרק), אשר קבע כי נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 בעניינו של הקטין העומד במוקד הליך זה, ולפיכך הוא בר-אימוץ כלפי שני הוריו. כן נקבע כי צו האימוץ יהיה מוחלט בלא הגבלות כלשהן.
2. הקטין, יליד 1.9.05, נולד לשני הוריו, אשר אובחנו כסובלים מסכיזופרניה כרונית, ומוכרים לשירותי בריאות הנפש מזה שנים רבות. האם אושפזה לראשונה בהיותה בת 15, ואילו האב אושפז לראשונה בעת היותו בן 26. האב והאם התגוררו במשך תקופות שונות יחדיו, תחת קורת גג אחת. כתוצאה מקשר זוגי זה, נולדה להם בתם הבכורה, שהוכרזה כבת-אימוץ ב-13.2.05. לאחר לידת הקטין בענייננו, הוא הועבר תחילה לבית הסבתא, אולם תנאי החזקתו במסגרת זו הצביעו על קיום סיכון ממשי לטובת הילד, דבר שהביא להתערבות רשויות הרווחה. בעקבות התערבות זו, הוצא הקטין מרשות המשפחה, ונפתחו תחילה הליכים של "נזקקות" על פי חוק הנוער, ולאחר מכן נפתח הליך אימוץ.
3. בית המשפט למשפחה שדן בהליך בר-אימוץ של הקטין התייחס לשורה ארוכה של חוות דעת מקצועיות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, וכן לתסקירים של פקידי סעד, ושמע עדויות מפי נותני חוות הדעת והמערערים. הוא קבע על סמך יריעת הראיות הענפה שהוצגה בפניו, כי שני ההורים, הן כל אחד לעצמו, והן שניהם כיחידה זוגית, אינם מסוגלים לשאת באחריות ההורית הבסיסית כלפי הקטין, ולספק את הצרכים החיוניים להתפתחותו. עוד קבע בית המשפט למשפחה, כי נסיונות הסיוע והשיקום שניתנו להורים לא עלו יפה. בית המשפט קבע, כי הקטין, הנושא מטען גנטי, הוא בעל צרכים מיוחדים, ומצוי ברמת סיכון גבוהה, ויש להכריזו כבר-אימוץ. כן הוא קבע כי בנסיבות המורכבות כפי שפורטו, אין מקום לצמצום תוצאות האימוץ.
4. שני ההורים ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט למשפחה.
בית המשפט המחוזי, מפי סגנית הנשיא רוטלוי, אימץ את מסקנות בית המשפט למשפחה. הוא קבע לגבי האם, כי אין כל מחלוקת שהיא עצמה משוללת כל מסוגלות הורית, ואין סיכוי לשינוי במצבה בעתיד הקרוב והרחוק (פסקה 9 לפסק הדין). אשר לאב, בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה ובפירוט רב את מכלול הראיות וחוות הדעת המקצועיות שהונחו בפני בית המשפט. על יסודם, הוא הגיע למסקנה כי גם האב אינו מסוגל, בשל מצבו הבריאותי הקשה והמתמשך, לשאת באחריות לגידולו ולהתפתחותו התקינים של הקטין. בית המשפט נתן דעתו לטענת האב לפיה עשוי לחול שיפור במסוגלותו ההורית לנוכח השתתפותו בהליך שיקומי, אולם מצא כי הסיכוי למהפך אמיתי במצב בריאותו הנפשית הוא קלוש ביותר לאור טיב מחלתו, מספר השנים הרב שהוא סובל ממנה, ותהליך השיקום הארוך הצפוי, אשר גם אם יצלח, עשוי להניב פרי רק כעבור שנים רבות, ואין בכך כדי לפתור את אי מסוגלותו לגבי הקטין בזמן אמת.
בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנת הערכאה הדיונית לפיה טובת הקטין מחייבת את הכרזתו כבר-אימוץ. מסקנה זו התבססה על חוות דעת המומחים שהוגשו ובחינת מכלול הנסיבות הקשורות לענין. בית המשפט שלל אפשרות של אימוץ פתוח, בין היתר, לאור העובדה כי מדובר בקטין בעל צרכים מיוחדים ובעל סיכון גנטי גבוה, ובהסתמך על חוות דעת המומחים, אשר שללו באופן חד משמעי את התאמתו של האימוץ הפתוח לנסיבות מקרה זה.
5. האב הגיש את בקשת רשות הערעור שלפנינו. עיקר בקשתו נסבה על הטענה כי טעו הערכאות קמא כאשר החליטו כי הקטין הינו בר אימוץ כלפיו. לטענתו, קיימת כיום מגמת שיפור ושיקום במצבו, והוא מסוגל לטפל בילד , והדבר מצדיק את העברת הילד אליו ואל האם, ולו לצורך נסיון, תוך קבלת מלוא הסיוע והעזרה מהרשויות, כפי שיידרש. לחלופין, ביקש כי בית המשפט יורה על אימוץ פתוח, ויאפשר להורים לפגוש את ילדם, ולקבל מידע אודותיו.
6. נתנו דעתנו למכלול ההיבטים והנסיבות העולים בהליך זה. בחנו את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, ואת נימוקי בית המשפט המחוזי בערעור. לא מצאנו, ולו קצה חוט אפשרי להתערבות בקביעות שתי הערכאות, לפיהן, במקרה זה, אין בנמצא פתח כלשהו להותרת הילד ברשות הוריו הטבעיים, או ברשות האב הטבעי בלבד, ולו אף לנסיון. חוות הדעת הפסיכולוגיות והסוציאליות מצביעות באופן חד משמעי על קיומה של אי מסוגלות הורית ביחס לכל אחד מההורים הטבעיים, ולגבי שניהם יחדיו. מצב זה נכון לא רק לעת זו, אלא גם בהסתכלות צופה פני העתיד, ככל שמדובר בטווח זמן רלבנטי לעניינו של הקטין, ובשים לב לצרכיו. הקטין הוא בעל צרכים מיוחדים, וזקוק לתשומת לב טיפולית מיוחדת, אשר אינם יכולים, לדאבון לב, לבוא על סיפוקם, ולו ברמה המינימלית, במסגרת משפחתו הטבעית. האימוץ הוא, אפוא, המוצא היחידי האפשרי להבטיח את טובתו והתפתחותו התקינה של הילד, ולצערנו, לא ראינו כל מוצא אפשרי אחר. מקרה זה, על נסיבותיו הקשות והמורכבות, הוא מאותם מקרים מובהקים להם נועד מערך האימוץ, כמענה למצוקה מובנית של קטין רך בשנים, הזקוק למסגרת בריאה ותומכת כתנאי לרווחתו הגופנית והנפשית.
7. כמו כן, אין לנו אלא לאמץ את מסקנות הערכאות קמא שדחו את הבקשה לאימוץ פתוח, ממכלול הטעמים המובאים בהחלטותיהם. אין כל ספק באשר לאהבתם העמוקה של ההורים הטבעיים את ילדם, ובאשר לכמיהתם לשמור על קשר עמו, ולקבל מידע אודותיו. אולם בנסיבות הקשות של מקרה זה, סיוגו של צו האימוץ, והותרתו "פתוח" ברמה כזו או אחרת, עלולים לפגוע בקטין ובמשפחה המאמצת, ולהכביד עד מאד על הליך האימוץ, המחייב תהליך לא קל של קליטה והסתגלות למסגרת המשפחתית החדשה. החלטת הערכאות קמא בעניין זה נתמכת במלואה על ידי חוות דעת מומחית מטעם בית המשפט (השוו בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; מיום 16.4.08).
8. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל עילה להתערב במסקנותיהן של הערכאות קמא, המאוחדות בדעה כי בנסיבות מקרה זה, אין מנוס אלא לקבוע כי הקטין הינו בר אימוץ בשל אי מסוגלות הורית של שני הוריו, ולהחיל עליו אימוץ סגור, בלא צמצום והגבלה.
אנו דוחים, אפוא, את בקשת רשות הערעור בלא צו להוצאות.
ניתן היום י' באב תשס"ח (11.8.08).
בע"מ 4360/08
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
משרד העבודה והרווחה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.4.2008 בתיק ע.מ 03/08 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ס' רוטלוי וכב' השופטים ח. שפירא וי. שנלר
בשם המבקש:
עו"ד מיכל אופיר
בשם המשיב :
עו"ד דונה דומיניץ
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ס' רוטלוי וכב' השופטים ח. שפירא וי. שנלר) מיום 13.4.08, אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופט פ. שטרק), אשר קבע כי נתמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 בעניינו של הקטין העומד במוקד הליך זה, ולפיכך הוא בר-אימוץ כלפי שני הוריו. כן נקבע כי צו האימוץ יהיה מוחלט בלא הגבלות כלשהן.
2. הקטין, יליד 1.9.05, נולד לשני הוריו, אשר אובחנו כסובלים מסכיזופרניה כרונית, ומוכרים לשירותי בריאות הנפש מזה שנים רבות. האם אושפזה לראשונה בהיותה בת 15, ואילו האב אושפז לראשונה בעת היותו בן 26. האב והאם התגוררו במשך תקופות שונות יחדיו, תחת קורת גג אחת. כתוצאה מקשר זוגי זה, נולדה להם בתם הבכורה, שהוכרזה כבת-אימוץ ב-13.2.05. לאחר לידת הקטין בענייננו, הוא הועבר תחילה לבית הסבתא, אולם תנאי החזקתו במסגרת זו הצביעו על קיום סיכון ממשי לטובת הילד, דבר שהביא להתערבות רשויות הרווחה. בעקבות התערבות זו, הוצא הקטין מרשות המשפחה, ונפתחו תחילה הליכים של "נזקקות" על פי חוק הנוער, ולאחר מכן נפתח הליך אימוץ.
3. בית המשפט למשפחה שדן בהליך בר-אימוץ של הקטין התייחס לשורה ארוכה של חוות דעת מקצועיות של פסיכיאטרים ופסיכולוגים, וכן לתסקירים של פקידי סעד, ושמע עדויות מפי נותני חוות הדעת והמערערים. הוא קבע על סמך יריעת הראיות הענפה שהוצגה בפניו, כי שני ההורים, הן כל אחד לעצמו, והן שניהם כיחידה זוגית, אינם מסוגלים לשאת באחריות ההורית הבסיסית כלפי הקטין, ולספק את הצרכים החיוניים להתפתחותו. עוד קבע בית המשפט למשפחה, כי נסיונות הסיוע והשיקום שניתנו להורים לא עלו יפה. בית המשפט קבע, כי הקטין, הנושא מטען גנטי, הוא בעל צרכים מיוחדים, ומצוי ברמת סיכון גבוהה, ויש להכריזו כבר-אימוץ. כן הוא קבע כי בנסיבות המורכבות כפי שפורטו, אין מקום לצמצום תוצאות האימוץ.
4. שני ההורים ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט למשפחה.
בית המשפט המחוזי, מפי סגנית הנשיא רוטלוי, אימץ את מסקנות בית המשפט למשפחה. הוא קבע לגבי האם, כי אין כל מחלוקת שהיא עצמה משוללת כל מסוגלות הורית, ואין סיכוי לשינוי במצבה בעתיד הקרוב והרחוק (פסקה 9 לפסק הדין). אשר לאב, בית המשפט המחוזי ניתח בהרחבה ובפירוט רב את מכלול הראיות וחוות הדעת המקצועיות שהונחו בפני בית המשפט. על יסודם, הוא הגיע למסקנה כי גם האב אינו מסוגל, בשל מצבו הבריאותי הקשה והמתמשך, לשאת באחריות לגידולו ולהתפתחותו התקינים של הקטין. בית המשפט נתן דעתו לטענת האב לפיה עשוי לחול שיפור במסוגלותו ההורית לנוכח השתתפותו בהליך שיקומי, אולם מצא כי הסיכוי למהפך אמיתי במצב בריאותו הנפשית הוא קלוש ביותר לאור טיב מחלתו, מספר השנים הרב שהוא סובל ממנה, ותהליך השיקום הארוך הצפוי, אשר גם אם יצלח, עשוי להניב פרי רק כעבור שנים רבות, ואין בכך כדי לפתור את אי מסוגלותו לגבי הקטין בזמן אמת.
בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנת הערכאה הדיונית לפיה טובת הקטין מחייבת את הכרזתו כבר-אימוץ. מסקנה זו התבססה על חוות דעת המומחים שהוגשו ובחינת מכלול הנסיבות הקשורות לענין. בית המשפט שלל אפשרות של אימוץ פתוח, בין היתר, לאור העובדה כי מדובר בקטין בעל צרכים מיוחדים ובעל סיכון גנטי גבוה, ובהסתמך על חוות דעת המומחים, אשר שללו באופן חד משמעי את התאמתו של האימוץ הפתוח לנסיבות מקרה זה.
5. האב הגיש את בקשת רשות הערעור שלפנינו. עיקר בקשתו נסבה על הטענה כי טעו הערכאות קמא כאשר החליטו כי הקטין הינו בר אימוץ כלפיו. לטענתו, קיימת כיום מגמת שיפור ושיקום במצבו, והוא מסוגל לטפל בילד , והדבר מצדיק את העברת הילד אליו ואל האם, ולו לצורך נסיון, תוך קבלת מלוא הסיוע והעזרה מהרשויות, כפי שיידרש. לחלופין, ביקש כי בית המשפט יורה על אימוץ פתוח, ויאפשר להורים לפגוש את ילדם, ולקבל מידע אודותיו.
6. נתנו דעתנו למכלול ההיבטים והנסיבות העולים בהליך זה. בחנו את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, ואת נימוקי בית המשפט המחוזי בערעור. לא מצאנו, ולו קצה חוט אפשרי להתערבות בקביעות שתי הערכאות, לפיהן, במקרה זה, אין בנמצא פתח כלשהו להותרת הילד ברשות הוריו הטבעיים, או ברשות האב הטבעי בלבד, ולו אף לנסיון. חוות הדעת הפסיכולוגיות והסוציאליות מצביעות באופן חד משמעי על קיומה של אי מסוגלות הורית ביחס לכל אחד מההורים הטבעיים, ולגבי שניהם יחדיו. מצב זה נכון לא רק לעת זו, אלא גם בהסתכלות צופה פני העתיד, ככל שמדובר בטווח זמן רלבנטי לעניינו של הקטין, ובשים לב לצרכיו. הקטין הוא בעל צרכים מיוחדים, וזקוק לתשומת לב טיפולית מיוחדת, אשר אינם יכולים, לדאבון לב, לבוא על סיפוקם, ולו ברמה המינימלית, במסגרת משפחתו הטבעית. האימוץ הוא, אפוא, המוצא היחידי האפשרי להבטיח את טובתו והתפתחותו התקינה של הילד, ולצערנו, לא ראינו כל מוצא אפשרי אחר. מקרה זה, על נסיבותיו הקשות והמורכבות, הוא מאותם מקרים מובהקים להם נועד מערך האימוץ, כמענה למצוקה מובנית של קטין רך בשנים, הזקוק למסגרת בריאה ותומכת כתנאי לרווחתו הגופנית והנפשית.
7. כמו כן, אין לנו אלא לאמץ את מסקנות הערכאות קמא שדחו את הבקשה לאימוץ פתוח, ממכלול הטעמים המובאים בהחלטותיהם. אין כל ספק באשר לאהבתם העמוקה של ההורים הטבעיים את ילדם, ובאשר לכמיהתם לשמור על קשר עמו, ולקבל מידע אודותיו. אולם בנסיבות הקשות של מקרה זה, סיוגו של צו האימוץ, והותרתו "פתוח" ברמה כזו או אחרת, עלולים לפגוע בקטין ובמשפחה המאמצת, ולהכביד עד מאד על הליך האימוץ, המחייב תהליך לא קל של קליטה והסתגלות למסגרת המשפחתית החדשה. החלטת הערכאות קמא בעניין זה נתמכת במלואה על ידי חוות דעת מומחית מטעם בית המשפט (השוו בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם; מיום 16.4.08).
8. בנסיבות אלה, לא מצאנו כל עילה להתערב במסקנותיהן של הערכאות קמא, המאוחדות בדעה כי בנסיבות מקרה זה, אין מנוס אלא לקבוע כי הקטין הינו בר אימוץ בשל אי מסוגלות הורית של שני הוריו, ולהחיל עליו אימוץ סגור, בלא צמצום והגבלה.
אנו דוחים, אפוא, את בקשת רשות הערעור בלא צו להוצאות.
ניתן היום י' באב תשס"ח (11.8.08).
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
