אימון אישי לחיים וזמן 

אנשים טועים מאוד בנוגע למושגים חיים וזמן.אנשים נוטים לחשוב שהזמן מכיל שלושה חלקים-עבר,הווה ועתיד,וזו שגיאה.
הזמן מכיל רק עבר ועתיד.החיים הם אלה המכילים את ההווה.
לכן,אין דרך אחרת לאלה המבקשים לחיות באמת,מלבד לחיות את הרגע הזה.
רק הווה הוא ממשי.העבר אינו אלה אוסף של זיכרונות,והעתיד אינו אלה דמיונותיכם וחלומותיכם.
המציאות היא כאן ועכשיו.אלה שרוצים לחשוב על החיים,על דרך החיים,על אהבה - מבחינתם העבר והעתיד יפים מאוד,מכיוון שהם מספקים טווח אינסופי.הם יכולים לקשט את עברם,לשוות לו יופי כרצונם,למרות שמעולם לא חיו אותו; כאשר הוא היה הווה - הם לא היו שם.הם היו רק צללים,השתקפויות.הם התרוצצו ללא הרף,ותוך כדי כך ראו כמה דברים.הם חושבים שהם חיו.בעבר - רק המוות הוא ממשי, לא החיים.גם בעתיד רק המוות הוא ממשי; החיים אינם ממשיים.
אלה שהחמיצו את החיים בהווה,מתחילים באופן אוטומטי לחלום על העתיד כדי למלא את הפער.העתיד שלהם הוא רק השלכה של העבר; הם מקווים להגשים בעתיד את כל מה שהחמיצו בעבר.ובין שני קטבים אלה של אי-קיום נמצא הרגע הקטן של הקיום - הרגע הזה הוא-הוא החיים.לאלה החפצים לחיות,לא לחשוב על החיים;לאהוב, לא לחשוב על אהבה; לחיות לא להתפלסף על הוויתם - אין שום אלטרנטיבה אחרת.שתה את עסיס הרגע הנוכחי,סחט אותו עד תום,כי הוא לא יחזור.ברגע שהוא נעלם - הוא נעלם לתמיד.
אך בגלל אי הבנה - המשותפת לכל התרבויות - אנשים הפכו את ההווה לחלק מהזמן.
ולהווה אין שום קשר עם הזמן.כאשר אתה נמצא כאן,ברגע הזה ממש - אין זמן כלשהו;ישנו שקט עצום,ישנה דממה; אין תנועה, הכול נעצר פתאום.
ההווה נותן לך הזדמנות לצלול עמוק אל תוך מעיין החיים או לעוף גבוהה בשמי החיים.אך משני הצדדים קיימות סכנות,כי עבר ועתיד הן המילים המסוכנות ביותר בשפה האנושית.החיים בהווה הם כמעט כמו הליכה על חבל מתוח בין העבר לעתיד.בשני הצדדים קיימת סכנה.אך ברגע שטעמת את עוצמתו של רגע ההווה,כבר לא אכפת מהסכנות.ברגע שאתה בסנכרון עם החיים,שום דבר אחר אינו חשוב.ובשבילי החיים הם כל מה שיש.
אפשר לקרוא לזה 'אלוהים',אך זה אינו שם מוצלח כי הדתות זיהמו אותו.אפשר לכנות זאת 'קיום' וזה שם יפה מאוד.אין חשיבות לשם.צריכה להיות הבנה ברורה שקיים עבורך רגע אחד - הרגע הממשי.ההזדמנות לרגע האמיתי הזה תבוא שוב ושוב.או שאתה חי אותו או שאתה עובר הלאה מבלי שחיית אותו.
רוב האנשים פשוט גוררים את עצמם מהעריסה לקבר מבלי שחיו כלל את חייהם.אדם לקראת מותו יכול להבין פתאום שהוא חי.רק המוות,מעצם הניגוד שבו,הופך אדם למודע לכך שהוא חי.אך החיים עצמם לא העשירו אותו.אין זה אשמתכם או אשמת החיים.זוהי אי-ההבנה שלנו.
אתה יכול לראות ולחוות רק את הרגע הנוכחי.חיה באופן טוטאלי ובאינטנסיביות,הפוך כל רגע לרגע יקר,ואז יהפכו חייך לסדרה של רגעים יקרים מפז.
"השנים,החודשים,הימים והשעות חולפים,אך הרגעים לעולם נשארים"