צווי מרבה (צו מרווה) זמניים - פתרון למניעת דיספוזיציה בנכסים מחוץ לתחום השיפוט הישראלי 

צווי מרווה : פתרון למניעת דיספוזיציה בנכסים מחוץ לתחום השיפוט הישראלי

הצו המכונה "מרווה" (MAREVA) הנו סעד פחות שכיח והשימוש בו נעשה במשפט הישראלי, בדרך כלל, מקום בו המבקש נזקק לסעד של עיקול זמני אך אינו יכול לקבלו מסיבות טריטוריאליות. הצורך בפתרון שמציע צו המרווה מתעורר לרוב כשהנכסים שצריך או שניתן לעקל נמצאים מחוץ לגבולות מדינת ישראל והלכה ידועה היא כי אין לבית המשפט סמכות לתפוש נכסים אשר נמצאים מחוץ לתחום השיפוט. הצו התקבע על כן כפתרון לאותם מקרים בהם סעדים זמניים אחרים לא יהיו יעילים. יפים דבריו של השופט רבלין בפרשת בנק סטנדרט(1):

 "צו המרבה" הוא סעד חשוב בעולם בו אנו חיים, עולם בו גבולות מדיניים הולכים ומאבדים מחשיבותם. כיום, עשוי במקרים רבים, להופיע בפני בית המשפט אדם אשר כפוף לסמכות שיפוטו של בית המשפט, אך עיקר נכסיו נמצאים מחוץ לישראל. משום כך, לא יוכל צו עיקול שיוצא כנגד נכסיו המצויים בארץ להבטיח את אפשרות מימוש פסק הדין לכשיינתן. כדי להתאים את הסעדים הזמניים למציאות חיים זו, בא לעולם "צו המרבה" בעל התחולה העולמית".

מקורו של צו מרוה בהלכה הפסוקה במשפט האנגלי Mareva Compania Naviera S.Av. Int. Bulkcarriers S.A (1980) 1 ALL ER 213. הצו נולד באנגליה שבה לא היה ידוע הסעד של עיקול זמני ונוצר צורך לקבוע סעד שיאפשר שמירה על רכוש כבטוחה לתשלום חוב, אם יזכה התובע בסופו של דבר בפסק הדין. לאחר מכן הרחיב בית המשפט האנגלי את הסמכות הגלומה בצו וקבע כי הצו יכולים להסדיר את התנהגות הצדדים בתחומי שיפוט זרים (2). בפרשת ארבל (3) נקבע כי: "צו מרווה (MAREVA INJUNCTION) הוא צו לא תעשה אישי - PERSONAM IN המונע מהנתבע אישית מלבצע עיסקה בנכסים או להוציאם מרשותו בניגוד לקבוע בצו... אין ספק כי צו מרווה בא קודם כל לתת תשובה לאותם המקרים בהם נמצא כי אמנם זכאי התובע לקבל צו עיקול זמני על נכסי הנתבע, אולם בגין מגבלות המונעות הטלת צו עיקול כזה, היה צורך למצוא דרך שתאפשר לתובע להבטיח לעצמו את סכום תביעתו - אם וכאשר יזכה בה".לאחר תיקון מס' 6 (תשס"א) לתקנות, קיבל צו המרווה, מעמד בתחיקה בדמות תקנה 383 לתקנות הקובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', להורות למשיב להימנע, בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.   (ב) בתקנה זו, "נכסים" - לרבות נכסים המצויים מחוץ לתחום המדינה."

התנאי המקדמי לאפשרות לקבלת צו מרווה הוא שהאדם כלפיו מכוון הצו יהיה כפוף לסמכות השיפוט של בית המשפט הישראלי מוציא הצו (4). אם האדם שכלפיו מכוון הצו אינו נמצא בתחום השיפוט של מדינת ישראל, חובה לבקש לגביו היתר המצאה מחוץ לתחום על מנת שבית המשפט יקנה סמכות כזו. היתר המצאה מחוץ לתחום נתן במעמד צד אחד, בהתאם למבחנים הנקובים בתקנות, וכל עוד אותו אדם טרם הגיש את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, הוא כפוף לסמכות השיפוט(5).

באשר לכמות הראיות הנדרשת להוכחת הטענה לפיה לנתבע נכסים מחוץ לתחום השיפוט מבהיר השופט ריבלין(6):

 "מובן שאין להסתפק בטענות בעלמא כי נתבע הוא בעלים של נכס כלשהו מחוץ לישראל, במיוחד לאור העלויות האמורות הכרוכות במתן 'צו מרבה'. מנגד, מטבע הדברים, לא תמיד ניתן יהיה להביא, בשלב המקדמי של בקשת סעד זמני, ראיות מוחלטות לקיומה של זכות בנכס הנמצא מחוץ לישראל. פירוט שכזה בדבר הזכות הנטענת בנכס אינו הכרחי, הואיל וכאמור, עסקינן בצו אישי ולא בצו החל ישירות על הנכס".

השופט ריבלין מוסיף ודן בהיבטים השונים של הצו הייחודי. לצד ההבחנה כי חלים על צו המרווה כל התנאים הכלליים למתן סעד זמני, גורס בית המשפט כי עליו לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על מנת להבטיח את החיוב העיקרי שעליו הוא נועד להגן (7)

 :"...ראשית, מחילה התקנה עצמה את התנאים הכללים למתן סעד זמני, בהפנותה לסימן א' לפרק כ"ח לתקנות, שעניינו סעד זמני. בתקנה 383 נדרשות גם ראיות מהימנות לכך שאי מתן הצו יכביד על אפשרות ביצוע פסק הדין. לדעתי בשוקלו התקיימות של תנאי זה, על בית המשפט לבחון האם אין די בנכסים שבידי הנתבע בארץ על מנת להבטיח את קיומו של פסק דין לכשזה יינתן, אם אכן די בנכסי הנתבע שבתחום השיפוט, אין צורך בהוצאת צו בעל תחולה מחוץ לתחומי השיפוט, שהוא צו יוצא דופן.".בנוסף לכך, יש צורך להוכיח כי לבעל הדין שכנגדו מבקשים את הצו יש נכסים מחוץ לתחומי השיפוט ובתי המשפט באנליה, על מנת להקל על מבקשי הצו לעמוד בתנאים אלה, נכונים בתי המשפט באנגליה אף ליתן למבקש צו שיחייב את הנתבע בגילוי מצב נכסיו בחוץ לארץ (8).

הפרופוזיציה המשפטית שבבסיס השימוש בצו המרווה:

על מטרתו ועל קרבתו לצו העיקול הזמני עמד בין היתר השופט השופט נחמני בפרשת א' נ' י' (9):

 "המטרה של צו מרווה דומה לצו עיקול זמני, שבתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר מטרתו:ו "לעקל נכסים שבידי הנתבע וכן נכסים של הנתבע שבידי אדם אחר, לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פרעונם ובין אם לאו, עד שיקויים פסק הדין".

ההנחה הראשונית שבבסיס הבקשה לצו מרווה היא שבעל הדין יהיה מנוע מלהפר את הוראות הצו המופנה אליו באופן אישי וכי אם יבחר להפר את הצו הוא מסתכן בביצוע העבירה החמורה של ביזיון בית המשפט(10). יתרה מכך, להערכתנו, אם יובא צו המרווה לידיעתו של צד שלישי המחזיק בנכסים, עשוי הצד השלישי לתרום לעיכובם גם אם בעל הדין שהצו מכוון נגדו אישית ינסה לשות בהם דיספוזיציה. לדעתנו, צד שלישי כאמור, עשוי לחשוש, ובצדק, כי אם יאפשר לבעל הדין שכנגדו הוצא הצו לעשות בנכסים דיספוזיציה, הוא עלול להיות חשוף לעילת תביעה המבוססת על כך שאפשר ביודעין למאן דהוא להפר צו שיפוטי.בית המשפט הוסיף וקבע כי ההלכה המקובלת בישראל היא זו, שבית המשפט יידרש לצו מרווה בנסיבות שבהן עיקול זמני "אינו ישים" (ראה פס"ד אוקון הנ"ל, עמ' 194) ואולם, גם במקום בו יינתן צו מרווה, יחולו עליו אותם עקרונות החלים על עיקול זמני המוטל מכוח תקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי (פס"ד אוקון הנ"ל, עמ' 196). בהקשר הזה יצוין כי משום כך יצוין כי נהוג בבית המשפט באנגליה שכשהצו ניתן, נכללת בו הוראה הקובעת, כי הצו לא משפיע על אף אדם המצוי מחוץ לתחום השיפוט של בית המשפט, לבד ממי שכלפיו מכוון הצו, או בא כוחו, ופרט לאדם הכפוף לסמכות בית המשפט האנגלי ואשר קיבל הודעה על מתן הצו ויכול למנוע פעולות או מחדלים מחוץ לתחום השיפוט שיסייעו בהפרת הצו. (למצוא מאיפה הציטוט או להפנות לפס"ד סטנדרט).

סמכות בתי המשפט ליתן צו מרווה גם בכל הנוגע לדיספוזיציה בנכסי מקרקעין מחוץ לתחום השיפוט:

שאלה מעניינת ביותר האם האם בתי המשפט מוסמכים ליתן צווי מרווה כנגד בעל דין המורים לו להמנע מביצוע דיספוזיציה בנכסי מקרקעין הנמצאים מחוץ לתחום השיפוט. שאלה זו עולה לאור העובדה שהפסיקה הישראלית אימצה את הלכת "מוזמביק? (11), אשר הכירה ב"עיקרון האפקטיביות", היינו, שרק בית המשפט שבתחומו מצויים נכסים מוסמך ויכול להורות בדבר הנכסים. זאת הואיל ויש "מקום לחשש שהמדינה הזרה שבה מצויים המקרקעין תסרב להכיר ולאכוף את פסק הדין של הפורום, בראותה בדיון במקרקעיה התערבות שאין לה מקום מכאן החליטה הפסיקה הישראלית, כי אין לבית המשפט סמכות לתת הוראות כלשהן לביצוע הקשורות למקרקעין הנמצאים מעבר לים(12) .אלא שבתי המשפט אבחנו את הלכת "מוזמביק" בכך שקבעו כי על פי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי שעה שמדובר בציווי אישי ההסתכלות שונה מאשר כשמדובר בציווי שאיננו מוטל אישית על צד להליך כי אם מעורב בו צד ג', רשות או אירגון של מדינה אחרת (13). כך, בפרשת "בנק סטטנדרט? (14) בחשש הבנק המבקש כי בשל ערכם המזערי של נכסים בארץ אשר ניתן היה לתפוש באמצעות צו עיקול, לא יהיה בהם די על מנת לפרוע את מלוא החוב, ביקש גם מרווה להגבלת המשיב מלעשות שימוש ו/או כל דיספוזיציה בזכויות שיש לו, למשיב, בנכס מקרקעין באזור עוג'ה וביריחו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה הואיל ולפי הסכם הביניים שנחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית, מצויים המקרקעין נשוא הבקשה בתחום סמכות השיפוט של הרשות הפלסטינית, ועל כן אין לבית המשפט סמכות ליתן את הצו המבוקש. בית המשפט סבר שאף אם הוא מוסמך להעניק צווים המתייחסים לנכס המצוי מחוץ לתחום השיפוט, אין הוא מוסמך לתתם ככל שהמדובר בנכסי מקרקעין. בית המשפט העליון קיבל את הערעור ונתן את הצו, תוך כדי שהוא קובע כי סעיף קטן (ב) לתקנה 383, מבהיר, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי אכן ניתן להעניק סעד זמני, אשר יגביל את שימושו של בעל דין בנכס אשר מצוי מחוץ לתחום מדינת ישראל (15).וראה גם בפרשת "ש.ה. נ' ד.ה.? (16) נדון, בדרך אגב, היותו של צו מרווה חריג להלכת "מוזמביק" הואיל והצו הופנה כנגד האדם כנגדו התבקש באופן אישי - מניעת פעולה על ידי אותו אדם. בית המשפט ציטט מהלכת CHESHIRE AND NORTH (17) אשר קבעה חריגים להלכת "מוזמביק" ובהם האפשרות ליתן צו אישי אף שמדובר במקרקעין במדינה זרה.

הערות שוליים:

 [1] ברע"א 4556/03 בנק סטנדרט צ'רטר-תאגיד חוץ נ' ראלד קטב, תק-על 2003(2) (7.7.03), בפסקה 10.[2]  Babanaft International Co. SA v Bassatne [1989] 1 All ER 433, Republic of Haiti v Duvalier [1989] 1 All ER 456, Derby & Co. Ltd. v Weldon (NO. 1) [1989] 1 All ER 469. [3] ת"א 569/94 ארבל נ' מרקורי (לא פורסם).[4] פרשת בנק סטנדרט לעיל, בפסקה 9.[5] השווה ללשונו של בית המשפט בבש"א 2327/06 ת"א 8279/06 ליב קוגן-לוקס נ' ליאון קוגן: "לאור העובדה שהמשיב טרם הגיש את הבקשה לביטול היתר ההמצאה, הרי שלא ניתן לקבוע כי הוא אינו כפוף לסמכות השיפוט".[6] פרשת סטנדרט לעיל, עמ' 9 לפסק הדין. [7] ראה עמודים 7-8 לפסק הדין.[8] ראה הערת שוליים 2 לעיל. בפסקה 6 סיפא לפסק הדין. כמו כן ראה Ough, op. cit., pp. 41-43, S. Gee Mareva Injunctions and Anton Piller Relief (4th ed., 1998) 201-204.[9] בשא 8497/02 תמש 34461/02 (משפחה ת"א) א' נ' י', פסקה 4. בפרשה הזו עתרה המבקשת בבקשה למתן צו מרווה על מנת לאסור על המשיב לבצע כל דיספוזיציה בזכויות מסוגים שונים ובכלל זאת חשבונות כספיים וניירות ערך לרבות  פידיון, נטילה, העברה, סיחור, שיעבוד, מתן זכות מכל מין וסוג לידי מחזיקים – צדדים שלישיים. הבקשה הוגשה על רקע סכסוך גירושין, במסגרת תביעה רכושית לזכויות על פי הלכת השיתוף. המבקשת טענה כי למשיב זכויות המוחזקות בידי צדדים שלישיים ולטענתה זכויות אלו אשר ברשות המחזיקים נצברו במהלך נישואיהם ועל כן עתרה במסגרת התביעה הראשית לקבל מחצית הזכויות הכספיות אצל המחזיקים. המבקשת גם טענה כי המשיב נקשר עם אשה זרה בחו"ל והחל מרוקן כספים מחשבונות הצדדים אשר אצל אחד מהמחזיקים שנכללו בבקשה למתן הצו. בית המשפט נעתר למבקשת והורה על מתן צו מרווה תוך כדי שהוא מוצא לנכון לציין כי המבקשת והמשיב היו נשואים במשך כ-34 שנים והרכוש שבידי המחזיקים בודאי נצבר במהלך שנות נישואיהם. עוד ציין בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה כי המשיב, אשר עובד ומתגורר בחו"ל, כבר החל למשוך כספים מחשבונות הבנקים בחו"ל ואם לא יינתן הצו תיפגע זכותה של המבקשת. בהתאם לכך קבע בית המשפט כי הצו יחול על מחצית הכספים והזכויות כמפורט בבקשה, בהתאם לעתירה העיקרית לשיתוף בנכסים.[10] השווה למשל לבש"א 4487/07 תמ"ש 27090/06 (משפ' – ת"א) פלוני נ' פלמוני, השופט פלאוט ורדה. שם הוגשה בקשה על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט לכוף את המשיבים בקנס או במאסר, לציית לצו המרווה שניתן. הבקשה לפי ביזיון בית המשפט בתיק הספציפי הנ"ל נדחתה, בין היתר, הואיל והצו ניתן באופן אישי נגד המשיבה ואילו הפעולה ה"מפרה" על פי הנטען בבקשה, נעשתה על ידי חברה שכנגדה לא ניתן כל צו.[11]  British South Africa Co. v. Compania de Mozambique (1983) A.C. 602.  [12] ע"א 490/88 בסיליום – המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה ואח', פ"ד מד(4) 397. [13] ראה לדוגמא  "צו חוסם" הנהוג במשפט הישראלי מדיני היושר והמופנה באופן אישי כנגד בעל דין והמורה לו על הפסקת הליך משפטי במדינה אחרת.[14]  ראה לעיל, בפסקה 4 לפסק הדין.[15] ראה ההתייחסות לכך כדרך אגב בתמש  730/04  ש.ה. נ' ד.ה. בבית המשפט לענייני משפחה  ירושלים. השופטת נילי מימון, פסקה 103.[16]  CHESHIRE AND NORTH'S, PRIVATE INTERNATIONAL LAW, 13TH EDITION, 377, 379