תביעת ביטוח רכב שנפגע מידוי אבנים 

בשעות הערב של אחד מימי חודש אוקטובר, שנת 2000, נהג רמזי אבו מרסה במכוניתו בעיר לוד.

בכניסה לשכונת גני אביב, נזרקו לעברו אבנים.

אבו מרסה נבהל, סטה לשוליים, נעצר בחומת אבנים, ונפגע בצוואר ובגב.

אבו מרסה פנה בתביעת פיצויים נגד מבטחת רכבו בביטוח חובה, חברת הביטוח מנורה.

מנורה סירבה לפצות את אבו מרסה. לטענת מנורה, אבו מרסה נפגע למעשה מפעולת איבה. חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע במפורש כי תאונת דרכים שמקורה בפגיעת איבה אינה מכוסה בפוליסה לביטוח חובה.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני השופטת זהבה אגי בבית משפט השלום בתל-אביב.

השופטת אגי מקדימה ומציינת כי במקרה שכזה, על חברת הביטוח מוטל הנטל להוכיח כי אבו מרסה נפגע, כלשון חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, "מפעולות איבה של כוחות צבאיים או צבאיים למחצה, או בלתי סדירים של מדינה עויינת לישראל, מפעולות איבה על ארגון עויין לישראל או מפעולות איבה שבוצעו תוך סיוע לאחד מאלה בשליחותם או מטעמם או על מנת לקדם את מטרותיהם..." .

השופטת עיינה ביומן המשטרה של אותו היום וגילתה כי החל משעות הבוקר, התרחשו ברחבי העיר לוד ובמיוחד בשכונת גני אביב, אירועים רבים של זריקת אבנים בהם נגרמו נזקים לכלי רכב.

רצף האירועים התגבר בשעות החשיכה. בשעות אלה מנתה השופטת 24 אירועים של זריקת אבנים וגרימת נזק לרכב, מתוכם ארבעה ברחוב בו נסע אבו מרסה.

לזה יש להוסיף את עדותו של אבו מרסה עצמו, אשר סיפר כי "זוהי שכונה של ערבים" וכי הוא בטוח שזורקי האבנים היו ילדים ערבים.

השופטת למדה מעדותו של אבו מרסה כי "אבו מרסה, בהיותו ערבי גם כן, סבר כי זורקי האבנים יכירו אותו ועל כן ימנעו מלזרוק עליו אבנים".

אולם בכך לא די, הודתה השופטת. כדי שזריקת אבנים תיחשב לפעולת איבה, צריך להוכיח גם שאותם ילדים זורקי אבנים פעלו בשליחותם של ארגונים עוינים לישראל מטעמם ולקידום מטרותיהם.

השופטת ערה לקושי העומד בפני חברת הביטוח בנקודה זו. חברת הביטוח לא תוכל להוכיח את העובדה שמדובר בפעולת טרור, אלא אם כן מבצעי פעולת האיבה ייתפסו בכף, כדי לברר את השתייכותם ומטרתם בביצוע הפעולה. דרישה כזו אינה סבירה לדעת השופטת.

כדי להקל על חברת הביטוח, מעלה השופטת על דוכן העדים את "הידיעה השיפוטית" שלה עצמה, לגבי המהומות שפרצו במגזר הערבי במהלך חודש אוקטובר 2000.

במאמר מוסגר נעיר כי ידיעה שיפוטית מתייחסת לעובדות שהן נחלת הכלל. לגביהן אין צורך להביא ראיות, בהיותן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אמר על הידיעה השיפוטית נשיא בית המשפט העליון בשנות השבעים, השופט זוסמן המנוח: "אין בית המשפט דורש ראיה להוכחת דבר הידוע לכל אדם בעל השכלה רגילה בכל אתר ואתר, כגון מספר הימים שבחודש פלוני או שגלויה, כמו ששמה מעיד עליה, היא גלויה לעין כל...".

השופטת אגי סבורה אם כן, מבלי צורך להמתין למסקנות וועדת חקירה כלשהי, שקיימת ידיעה שיפוטית כי כל ילד בשכונה ערבית, שזרק אבנים בתקופת אירועי אוקטובר 2000, עשה כן על מנת לקדם את מטרותיהם של אירגונים העויינים לישראל.

לגירסתה, מסקנה זו כה מובנת מאליה, עד שאין צורך להביא ראיות לגביה. הדבר מצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט.

השופטת אגי פסקה אם כן, כי מנורה, בעזרת הידיעה השיפוטית המגוייסת, עמדה בנטל השכנוע להוכיח כי פגיעתו של אבו מרסה נגרמה בפעולת איבה ומוחרגת מחוק הפיצויים.

בסופו של יום, אם כן, דחתה השופטת אגי את תביעתו של אבו מרסה.
מסמך 349