הרצון מהפסקה הקודמת הוא האינסטינקט הטמון בנו המכונה 'עצלנות'. ובכך שהאדם מתגבר על אינסטינקט זה הוא יצור מודע יותר למתרחש סביבו לטובתו ולעתידו, התגברות זו היא אחת הדברים הבולטים המבדילים אותנו מהעולם החי.
אינסטינקט זה לא רק שלא עוזר לנו, הוא אף גורע מתפקודנו בעולם המודרני הוא יוצר את אי הרצון לעבוד (להרוויח כסף בשביל להתקיים) , או כל דבר שאנו מגדירים לעצמנו כדבר שאנחנו צריכים לעשות כגון התעמלות, קניות, וכ"ו, אלה אם כן אנחנו נהנים מעשייה זו, ואז היא נחשבת בעינינו כמנוחה.
אז למה זה טוב? איך זה שימש אותנו כאינסטינקט הישרדותי בתקופת האדם הקדמון? ואיך העצלנות משמשת בעלי חיים?
ניקח את חתול הרחוב כדוגמא, החתולים ידועים בסקרנותם, סקרנות זו גורמת להם להתרוצץ בסביבתם ולהתעניין כל הזמן בדברים חדשים, עכשיו נניח שמדובר ביום חם במיוחד ועם הרבה אטרקציות מרתקות לחתול, הרי שהוא יכול להיסחף בנקל באטרקציות אלה ולבזבז אנרגיה קריטית ע"מ לשרוד.
באנלוגיה אחרת אפשר להשוות אותנו (או כל בע"ח אחר) למחשב נייד הצורך חשמל ומוזן מהאנרגיה האגורה בו, בן אם זאת סוללה או שומנים הרי שמדובר באנרגיה מתכלה המחייבת שליטה על הבזבוז, ועל הטעינה מחדש, והאיזון ביניהם. והרי לכאן העצלנות נכנסת בחיינו.
העניין הוא שבזמנים מודרניים אלו אין לנו מחסור במזון ובקרה זו על הבזבוז כמעט ולא נחוצה, אינסטינקט זה שהיה אמור להגן עלינו בימי קדם אף פוגם ביכולתנו לעבוד ולכלכל את המזון שאנו צורכים.
אז היתרון היחיד הוא שהסקרנות לא תהרוג אותנו, ואפילו לא את החתול, לפחות לא מרעב ;-)
ולצד הדרך אם כבר עסקנו ברעב, אז הרעב הוא אחד האינסטינקטים החזקים ביותר שלנו.. אולי חוץ מרבייה.
חייל משוחרר, מחפש עבודה מעניינת :)
ומאמר זה הוא הפרק השני של ספר שרציתי לכתוב על אינסטינקטים אנושיים בחיינו.. הפרק הראשון נמצא במאמר הקודם שלי "איך אנחנו יודעים שמסתכלים עלינו מאחור?".
ומאמר זה הוא הפרק השני של ספר שרציתי לכתוב על אינסטינקטים אנושיים בחיינו.. הפרק הראשון נמצא במאמר הקודם שלי "איך אנחנו יודעים שמסתכלים עלינו מאחור?".
