כיסוי ביטוחי לתכשיט שהלך לאיבוד 

בניהול משפט, יש לעיתים משמעות מכרעת, לסוג הפוליסה המונחת בפני השופט. האם היא מקנה למבוטח ביטוח סיכונים, או ביטוח כל הסיכונים.

ביטוח סיכונים מכסה נזקים הנובעים אך ורק מסיכונים המפורשים בפוליסה.

לעומת זאת, ביטוח כל הסיכונים, מכסה את כל הנזקים, חוץ מאותם נזקים חריגים, הנובעים מסיכונים, שחברת הביטוח רשמה במפורש בפוליסה, כי הם אינם מכוסים.

בפסק הדין בפרשת סולל בונה, שסקירתו הובאה באתר משרדנו תחת הכותרת אנשי זדון, קבע בית המשפט העליון, כי בביטוח כל הסיכונים מלאכתו של המבוטח קלה יותר. המבוטח אינו חייב להוכיח את הסיבה שגרמה לנזק. כל שעליו להוכיח הוא את עצם הנזק או האובדן; בו בזמן שבביטוח סיכונים, חל על המבוטח גם הנטל לשכנע שהנזק נגרם על ידי סיכון מן הסיכונים שבוטחו.

לעיתים מצויים בפוליסה, בכפיתה אחת, שני סוגי הביטוחים.

כך לדוגמא, בביטוחי דירות, בפרק ביטוח המבנה, קיימת רשימת סיכונים מפורטת: אש, סערה, גניבה ועוד. כאן מדובר בביטוח מסוג סיכונים. נטל השכנוע מוטל על המבוטח. עליו להוכיח שנזקו נובע מסיכון המופיע במפורש ברשימה זו.

לעומת זאת, הפרק העוסק בביטוח יהלומים ותכשיטים, אותו פרק הנרכש כהרחבה לפוליסה התקנית, מהווה ביטוח כל הסיכונים לכל דבר ועניין. ולא בכדי. אילו המבוטח היה נדרש להוכיח בכל מקרה של אובדן תכשיטים ויהלומים כיצד הם נעלמו, ספק אם היה ערך לביטוח כזה.

הרחבה זו של ביטוח כל הסיכונים לתכשיטים, רכש גם מנחם שטיינברג במיטב כספו. אולם כאשר אבדה לשטיינברג טבעת זהב ויהלומים, סירבה חברת הביטוח אליהו לשלם לו את תגמולי הביטוח.

אליהו לא האמינה לשטיינברג כי הטבעת אכן אבדה. בכל מקרה, הוסיפה אליהו, אם הטבעת אבדה, הרי שהיא נעלמה מתוך רכב ולכך אין כיסוי.

סגן נשיא בית משפט השלום בחיפה, השופט אהוד רקם, מבהיר שוב, כי בתביעת ביטוח מסוג "כל הסיכונים", רובץ על המבוטח הנטל להוכיח את עצם אובדן הנכס, היינו, עליו להוכיח כי הנכס המבוטח אינו עוד בשליטתו, ואין סיכוי סביר כי יחזור לשליטתו. אין המבוטח נדרש להוכיח את סיבת אובדן הנכס ואת דרך התרחשותו. לעומת זאת, חברת ביטוח החפצה להראות, כי הסיכון שגרם לנזק נופל בגדר אחד החריגים הנקובים בפוליסה חייבת להיכבד ולהביא ראיות על כך וגם לשכנע את השופט במהימנות עדויותיה.

במקרה זה, קובע השופט, שמיעת קלטת החקירה מעלה כי שטיינברג שיתף פעולה עם החוקר מטעם אליהו. השופט השתכנע כי אכן גרסת שטיינברג נכונה ואין בסתירות הלא מהותיות שנתגלו בגרסאותיו בינן לבין עצמן, ובין גרסאותיו לגרסת בת זוגתו כדי לערער את גרסתו הבסיסית לפיה הייתה טבעת, והיא אבדה במהלך כוונתו למוסרה לצורף לצורך הקטנת קוטרה.

השופט קובע כי גם סירובו של שטיינברג להיבדק בבדיקת פוליגרף, אין בה כדי להשליך על מידת מהימנותו.

לעומת זאת, אליהו לא הצליחה להוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת, כי במקרה זה מתקיים החריג הקובע כי אין כיסוי לטבעת הנגנבת מרכב חונה.

המצב הוא אם כן, שהמבוטח הצליח לעמוד בנטל ההוכחה הדרוש להוכחת תביעתו ועל אליהו לשלם לו פיצוי בגין אובדן הטבעת.

בשלב זה עוררה אליהו מחלוקת לגבי שווי הטבעת. אליהו הסתמכה על הרשימה לביטוח שנמסרה למבוטח, בה נאמר כי הסכום בו בוטחה הטבעת הנו 30,000 ש"ח.

אולם במשפט התברר, כי הביטוח נעשה על בסיס הערכת גמולב. עובדה זו נלמדה גם מתוך מכתבו של סוכן הביטוח. לא זו אף זו, את הערכת גמולב הזמינה אליהו לשם הוצאת הביטוח.

בהערכת גמולב נאמר כי שווי הטבעת הנו 35,000 ש"ח.

בנסיבות אלה, פוסק השופט, בהן יש אי התאמה בין שווי הטבעת על פי הערכת גמולב לבין זה הרשום ברשימה לביטוח, יש להעדיף את הכיסוי שהינו לטובת המבוטח, גם בשל היות חברת הביטוח מנסחת הפוליסה והמפנה להערכה.

אשר על כן, מסיים השופט, יש לראות את הטבעת כמבוטחת בסכום המירבי של 35,000 ש"ח, למרות הרשום ברשימה לביטוח.

מסמך 465