(בלק סח) מנהיגות מנותקת?
אז מה, עדיף לנו אחמדינג'אד או נאסראללה, על פני מוברק למשל? זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט להשיב על כך בכנות, אבל כן, בהחלט כן. עדיף אויב גלוי על פני אויב בתחפושת של ידיד.
בין ובתוך הסחי ומאוס התרבותיים/מוסריים הסוגרים עלינו מכל עבר עד לתחושת מחנק מפחידה, קברניטינו המייצרים את אותה זוהמה מחניקה מוצאים זמן גם להגיב לאיומי המן התורן, ההוא מפרס של עכשיו, ודומיו. מפאת כבודה של אכסניה, לא נתייחס כאן לסגנון התגובות ואיכותן. מה שננסה לעשות הוא להקביל את המציאות ההזויה בה אנו נאלצים לחיות, עם תוכנה של פרשת השבוע, בלק.
ונפתח בתמיהה שעלתה כבר אצל כמה הוגים: מה ראתה התורה לקרוא פרשה על שמו של אותו גוי רשע שהתאמץ כל כך לפגוע בעם ישראל? שמעתי הסבר בשם כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ': מעלתו של בלק היתה בכך שפיו ולבו היו שווים. אמנם יש יוצאים מן הכלל, אבל בדרך הטבע - גוים שונאים יהודים. הם רק מסתירים זאת מסיבות כאלה ואחרות. לעומת זאת בלק - גם כאשר פחד מפני בני ישראל פחד מוות, הוא לא העמיד פני אוהב כדי לחמוק מתגרת ידם. אדרבה, כל הפרשה מדברת על מאמציו הבלתי נלאים לפגוע בעם אשר יצא ממצרים; ועל דבקות זו באמת - זכה שתיקרא פרשה על שמו. נו, הדבקות באמת; מסתבר שיש לנו מה ללמוד מאותו אויב.
ואם נקשר זאת למה שלמדנו בשבוע שעבר אודות ההתקפה הכנענית על בני ישראל בלי שום סיבה, רק כי הבחינו שנסתלקו ענני הכבוד ונוצרה הזדמנות לפגוע ביהודים, אולי נצליח להבין עד כמה חיונית לנו מדת האמת אצל אויבינו. מהכנעני, בני ישראל לא חששו כי הוא לא הפגין את שנאתו. אולי אפילו להיפך. יכול להיות שהעמיד פני ידיד, או לפחות הפגין שוויון נפש, עד הרגע שנפלה לידו ההזדמנות לפגוע. כי הבעיה האמיתית שלנו, מוקד הסכנה לעצם קיומנו הלאומי, היא לא שנאתו של הגוי, אלא הפגנת הידידות שלו כלפינו, כפי שרואים במפורש בפרשת השבוע.
אז מה, עדיף לנו אחמדינג'אד או נאסראללה, על פני מוברק למשל? זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט להשיב על כך בכנות, אבל כן, בהחלט כן. עדיף אויב גלוי על פני אויב בתחפושת של ידיד. לאורך ההיסטוריה, בדרך כלל לא הצליחו הגוים להעמיד פנים של ידידות כלפינו. גם לא נראה שהם ניסו כל כך. בפעמים הבודדות שכן עשו זאת, בימי בית שני למשל, זה נגמר רע מאד. גם בפרשה שלנו זה קורה, כמו שנראה בהמשך בע"ה, אבל קודם קצת רקע.
(במדבר כ"ב) [ב] וירא בלק, בן-צפור, את כל-אשר-עשה ישראל, לאמרי. [ג] ויגר מואב מפני העם, מאד--כי רב-הוא; ויקץ מואב, מפני בני ישראל. [ד] ויאמר מואב אל-זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבתינו, כלחך השור, את ירק השדה; ובלק בן-צפור מלך למואב, בעת ההוא. מן הכתוב כאן, לא ברור ממה היה להם לפחד. הרי לא כתוב שבני ישראל נערכו להתקפה על מואב או שאיימו עליהם בדרך כלשהי. ממקומות אחרים בתורה אנחנו יודעים שבני ישראל ביקשו ממואב רשות מעבר בארצם ונענו בשלילה. הנה למשל מה שאומר יפתח למלך עמון בתגובה לדרישתו שיחזירו לו את השטחים שכביכול כבשו ממנו (שופטים י"א): [יז] וישלח ישראל מלאכים אל-מלך אדום לאמר אעברה-נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל-מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש. ומשה עצמו מזכיר את אותו אירוע מזווית אחרת (דברים ב'): [ט] ויאמר ה' אלי, אל-תצר את-מואב, ואל-תתגר בם, מלחמה: כי לא-אתן לך מארצו, ירשה--כי לבני-לוט, נתתי את-ער ירשה. אז ממה בכל זאת פחדו?
אפשר להציע הסברים שונים והם אכן מוצעים במדרשים, אבל נקודת העניין היא השנאה. ואצלם היא חזקה כל כך, עד שאינם יכולים להבליג ולשבת בחיבוק ידיים. הם חייבים לנסות לפגוע. ואם אינם יכולים לעשות זאת בדרך הרגילה, באלימות, כי העם הזה חזק מדי - ינסו לפגוע בדרכים מיסטיות. בלק מזעיק אליו את בלעם בן בעור הקוסם ומבקש ממנו שיפגע בבני ישראל בכוחותיו המיסטיים. בלעם שש לעשות זאת מתוך שנאתו שלו לעם ישראל, אלא שבניגוד למצב בפרשה הקודמת - כאן רואה בלעם שענני הכבוד חופפים על עם ישראל בשלמות ואין כל סיכוי להחדיר דרכם איזשהו חץ, ולו גם המשונן ביותר. גם הנסיונות שלו להגביר את עוצמתו הרוחנית על ידי הקרבת קורבנות רבים בתקווה שכך יצליח להתגבר על החסימה שיצרו ענני הכבוד, גם אלה כשלו והוא נותר מאוכזב ומתוסכל, כמו גם בלק אשר שכר אותו. באותו זמן, בני ישראל יושבים שאננים ולא יודעים כלל על המזימות הנרקמות נגדם. וכאן העלה בלעם את הרעיון הגאוני: נתיידד אתם וכך נצליח לפגוע בהם.
חומות המוסר וחומות ההגנה
בלעם הוא איש מאד מיוחד; כל כך מיוחד, עד שחז"ל משווים אותו במפורש לאברהם אבינו. אמנם השוואה ניגודית, אבל בכל זאת (אבות ה'): (יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. השוואה ניגודית כאמור, שכן בלעם בחר לעצמו דרך חיים מנוגדת לזו של אברהם אבינו. במקום אחר ועל יסוד פסוק בתורה, חז"ל משווים את בלעם למשה רבנו, לא פחות. על הפסוק (דברים ל"ד): [י] ולא-קם נביא עוד בישראל, כמשה, אשר ידעו ה', פנים אל-פנים. אומרים לנו חז"ל במדרש (ספרי): ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות, קם. ואיזה - זה בלעם בן בעור. יוצא שהכוכב האמיתי בפרשה, לפחות בגלוי, הוא בלעם ולא בלק.
לכאורה, אפילו אם לוקחים בחשבון ששתי ההשוואות הן ניגודיות, להדגיש שבלעם בחר בדרך הפוכה מזו של אברהם ומשה - עדיין יש להבין את רעיון ההשוואה. שכן זו אומרת כי מעלתו הבסיסית שווה למעלתם של אברהם ושל משה. נתחיל בניסיון לברר את ההשוואה למשה. עליו נאמר: אשר ידעו ה', פנים אל-פנים. מכאן וממקומות אחרים למדים שמשה הוא בחינת הדעת העליונה והוא המעניק לכל יהודי את כח הדעת, כח ההתקשרות המוחלטת בקב"ה באמצעות התורה. הוא חי במודעות אלוקית מוחלטת עד כדי ניתוק מסוים מן המציאות הארצית כפי שראינו בפרשה הקודמת (וכתבנו על כך לפני כארבע שנים) וכפי שרואים בסוף פרשתנו. מצד שני, בלעם מעיד על עצמו (במדבר כ"ד) כי הוא [טז] (...) שמע אמרי-אל, וידע, דעת עליון; מחזה שדי יחזה, נפל וגלוי עינים. וידע, דעת עליון זה שוב בחינת הדעת, הפעם אצל בלעם. בדיוק דומה למשה, רק כאמור, ההבדל הגדול הוא בשימוש שעושים בבחינה זו.
ומה על ההשוואה לאברהם, היכן מוצאים דמיון ביניהם? אברהם הוא מדת החסד העליונה שפנימיותה היא אהבה. אצל אברהם זה חסד של קדושה - אהבת ה' ואהבת הבריות, אצל בלעם זה חסד של קליפה - אהבה זרה, זנות. את העדות שהוא ידע דעת עליון, בלעם מעיד על עצמו בסמוך לעצה שהוא מעניק לבלק כיצד לפגוע בעם ישראל. ליתר דיוק, כיצד לגרום ליהודים לפגוע בעצמם. מיד אחר כך (פרק כ"ה) מספרת התורה: [א] וישב ישראל, בשטים; ויחל העם, לזנות אל-בנות מואב. כאמור, בני ישראל לא ידעו דבר על המזימות הנרקמות נגדם ועל סיכולן בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר בנות מואב עשו להם עינים, לא העלו בדעתם כי זו היתה עצתו של בלעם, אותו לא הכירו וכלל לא ידעו על קיומו, במטרה לפגוע בהם.
אברהם אבינו, איש החסד המוחלט, העניק לכל אדם כל מה שהיה זקוק לו. אצלו כל אחד הרגיש רצוי ואהוב. בלעם הכיר את כמיהתו של האדם לחסד, לאהבה, וניצל זאת כדי להכשיל את עם ישראל בזנות. התוצאה היתה קשה ביותר; מגפה פרצה בעם [ט] ויהיו, המתים במגפה--ארבעה ועשרים, אלף. ואילמלי סיפרה לנו על כך התורה (פרק ל"א): [טז] הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסר-מעל בה', על-דבר-פעור; ותהי המגפה, בעדת ה'. לא היינו יודעים כי הסטיה המוסרית הזאת של העם נגרמה בעצתו של בלעם. בכל אופן מה שרואים בבירור זה שהגוי אינו יכול לפגוע ביהודי אלא אם כן היהודי פגע בעצמו עוד קודם, בכך שחשף את עצמו, הרחיק מעצמו את ענני הכבוד ונותר חשוף לפגיעתו של הגוי.
ענני הכבוד הם רוחניים ולא כל אחד מסוגל להבחין בהם ולאבחן את מצבם ביחס לפרט או לכלל. גם אין בכך צורך. התורה נתנה לנו את המרשמים המדוייקים לשמירת שלמותם של ענני הכבוד וממילא לשמירת בטחוננו, ואחד המרשמים הוא הקפדה על מוסריות, כעולה מפרשת השבוע שלנו. אנחנו מתעקשים על מה שמכנים 'ליברליות' ומפרשים אותה פירוש מרחיב ביותר, כולל פריצת כל חומות המוסר המקובלים מדורי דורות ובעיקר מעוגנים בתורה הקדושה. מצד שני, אנחנו נורא רוצים שהאויבים ייהפכו לידידים, בתנאי שהם גויים כמובן, כי אין לנו כל כך עניין בידידות של היהודים. התוצאה היא פעילות מכוונת ר"ל לפגיעה באחדות ישראל, וממילא סילוק ענני הכבוד.
והבעיה הקשה היא ששכבת המנהיגות היא המובילה מהלכים אלו. ושכבה זו כוללת את כל זרועות השלטון, שבנושאים אלו אין מחלוקת ביניהם. זה רע מאד לעם וכבר כולם מבחינים בכך שהמצב גרוע. מה שנותר זה לייחל ולהתפלל שיתקיימו נבואות בלעם ובהן: (...) דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל (...) וישראל, עשה חיל.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
אז מה, עדיף לנו אחמדינג'אד או נאסראללה, על פני מוברק למשל? זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט להשיב על כך בכנות, אבל כן, בהחלט כן. עדיף אויב גלוי על פני אויב בתחפושת של ידיד.
בין ובתוך הסחי ומאוס התרבותיים/מוסריים הסוגרים עלינו מכל עבר עד לתחושת מחנק מפחידה, קברניטינו המייצרים את אותה זוהמה מחניקה מוצאים זמן גם להגיב לאיומי המן התורן, ההוא מפרס של עכשיו, ודומיו. מפאת כבודה של אכסניה, לא נתייחס כאן לסגנון התגובות ואיכותן. מה שננסה לעשות הוא להקביל את המציאות ההזויה בה אנו נאלצים לחיות, עם תוכנה של פרשת השבוע, בלק.
ונפתח בתמיהה שעלתה כבר אצל כמה הוגים: מה ראתה התורה לקרוא פרשה על שמו של אותו גוי רשע שהתאמץ כל כך לפגוע בעם ישראל? שמעתי הסבר בשם כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ': מעלתו של בלק היתה בכך שפיו ולבו היו שווים. אמנם יש יוצאים מן הכלל, אבל בדרך הטבע - גוים שונאים יהודים. הם רק מסתירים זאת מסיבות כאלה ואחרות. לעומת זאת בלק - גם כאשר פחד מפני בני ישראל פחד מוות, הוא לא העמיד פני אוהב כדי לחמוק מתגרת ידם. אדרבה, כל הפרשה מדברת על מאמציו הבלתי נלאים לפגוע בעם אשר יצא ממצרים; ועל דבקות זו באמת - זכה שתיקרא פרשה על שמו. נו, הדבקות באמת; מסתבר שיש לנו מה ללמוד מאותו אויב.
ואם נקשר זאת למה שלמדנו בשבוע שעבר אודות ההתקפה הכנענית על בני ישראל בלי שום סיבה, רק כי הבחינו שנסתלקו ענני הכבוד ונוצרה הזדמנות לפגוע ביהודים, אולי נצליח להבין עד כמה חיונית לנו מדת האמת אצל אויבינו. מהכנעני, בני ישראל לא חששו כי הוא לא הפגין את שנאתו. אולי אפילו להיפך. יכול להיות שהעמיד פני ידיד, או לפחות הפגין שוויון נפש, עד הרגע שנפלה לידו ההזדמנות לפגוע. כי הבעיה האמיתית שלנו, מוקד הסכנה לעצם קיומנו הלאומי, היא לא שנאתו של הגוי, אלא הפגנת הידידות שלו כלפינו, כפי שרואים במפורש בפרשת השבוע.
אז מה, עדיף לנו אחמדינג'אד או נאסראללה, על פני מוברק למשל? זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט להשיב על כך בכנות, אבל כן, בהחלט כן. עדיף אויב גלוי על פני אויב בתחפושת של ידיד. לאורך ההיסטוריה, בדרך כלל לא הצליחו הגוים להעמיד פנים של ידידות כלפינו. גם לא נראה שהם ניסו כל כך. בפעמים הבודדות שכן עשו זאת, בימי בית שני למשל, זה נגמר רע מאד. גם בפרשה שלנו זה קורה, כמו שנראה בהמשך בע"ה, אבל קודם קצת רקע.
(במדבר כ"ב) [ב] וירא בלק, בן-צפור, את כל-אשר-עשה ישראל, לאמרי. [ג] ויגר מואב מפני העם, מאד--כי רב-הוא; ויקץ מואב, מפני בני ישראל. [ד] ויאמר מואב אל-זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבתינו, כלחך השור, את ירק השדה; ובלק בן-צפור מלך למואב, בעת ההוא. מן הכתוב כאן, לא ברור ממה היה להם לפחד. הרי לא כתוב שבני ישראל נערכו להתקפה על מואב או שאיימו עליהם בדרך כלשהי. ממקומות אחרים בתורה אנחנו יודעים שבני ישראל ביקשו ממואב רשות מעבר בארצם ונענו בשלילה. הנה למשל מה שאומר יפתח למלך עמון בתגובה לדרישתו שיחזירו לו את השטחים שכביכול כבשו ממנו (שופטים י"א): [יז] וישלח ישראל מלאכים אל-מלך אדום לאמר אעברה-נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל-מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש. ומשה עצמו מזכיר את אותו אירוע מזווית אחרת (דברים ב'): [ט] ויאמר ה' אלי, אל-תצר את-מואב, ואל-תתגר בם, מלחמה: כי לא-אתן לך מארצו, ירשה--כי לבני-לוט, נתתי את-ער ירשה. אז ממה בכל זאת פחדו?
אפשר להציע הסברים שונים והם אכן מוצעים במדרשים, אבל נקודת העניין היא השנאה. ואצלם היא חזקה כל כך, עד שאינם יכולים להבליג ולשבת בחיבוק ידיים. הם חייבים לנסות לפגוע. ואם אינם יכולים לעשות זאת בדרך הרגילה, באלימות, כי העם הזה חזק מדי - ינסו לפגוע בדרכים מיסטיות. בלק מזעיק אליו את בלעם בן בעור הקוסם ומבקש ממנו שיפגע בבני ישראל בכוחותיו המיסטיים. בלעם שש לעשות זאת מתוך שנאתו שלו לעם ישראל, אלא שבניגוד למצב בפרשה הקודמת - כאן רואה בלעם שענני הכבוד חופפים על עם ישראל בשלמות ואין כל סיכוי להחדיר דרכם איזשהו חץ, ולו גם המשונן ביותר. גם הנסיונות שלו להגביר את עוצמתו הרוחנית על ידי הקרבת קורבנות רבים בתקווה שכך יצליח להתגבר על החסימה שיצרו ענני הכבוד, גם אלה כשלו והוא נותר מאוכזב ומתוסכל, כמו גם בלק אשר שכר אותו. באותו זמן, בני ישראל יושבים שאננים ולא יודעים כלל על המזימות הנרקמות נגדם. וכאן העלה בלעם את הרעיון הגאוני: נתיידד אתם וכך נצליח לפגוע בהם.
חומות המוסר וחומות ההגנה
בלעם הוא איש מאד מיוחד; כל כך מיוחד, עד שחז"ל משווים אותו במפורש לאברהם אבינו. אמנם השוואה ניגודית, אבל בכל זאת (אבות ה'): (יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע. השוואה ניגודית כאמור, שכן בלעם בחר לעצמו דרך חיים מנוגדת לזו של אברהם אבינו. במקום אחר ועל יסוד פסוק בתורה, חז"ל משווים את בלעם למשה רבנו, לא פחות. על הפסוק (דברים ל"ד): [י] ולא-קם נביא עוד בישראל, כמשה, אשר ידעו ה', פנים אל-פנים. אומרים לנו חז"ל במדרש (ספרי): ולא-קם נביא עוד בישראל כמשה, אבל באומות, קם. ואיזה - זה בלעם בן בעור. יוצא שהכוכב האמיתי בפרשה, לפחות בגלוי, הוא בלעם ולא בלק.
לכאורה, אפילו אם לוקחים בחשבון ששתי ההשוואות הן ניגודיות, להדגיש שבלעם בחר בדרך הפוכה מזו של אברהם ומשה - עדיין יש להבין את רעיון ההשוואה. שכן זו אומרת כי מעלתו הבסיסית שווה למעלתם של אברהם ושל משה. נתחיל בניסיון לברר את ההשוואה למשה. עליו נאמר: אשר ידעו ה', פנים אל-פנים. מכאן וממקומות אחרים למדים שמשה הוא בחינת הדעת העליונה והוא המעניק לכל יהודי את כח הדעת, כח ההתקשרות המוחלטת בקב"ה באמצעות התורה. הוא חי במודעות אלוקית מוחלטת עד כדי ניתוק מסוים מן המציאות הארצית כפי שראינו בפרשה הקודמת (וכתבנו על כך לפני כארבע שנים) וכפי שרואים בסוף פרשתנו. מצד שני, בלעם מעיד על עצמו (במדבר כ"ד) כי הוא [טז] (...) שמע אמרי-אל, וידע, דעת עליון; מחזה שדי יחזה, נפל וגלוי עינים. וידע, דעת עליון זה שוב בחינת הדעת, הפעם אצל בלעם. בדיוק דומה למשה, רק כאמור, ההבדל הגדול הוא בשימוש שעושים בבחינה זו.
ומה על ההשוואה לאברהם, היכן מוצאים דמיון ביניהם? אברהם הוא מדת החסד העליונה שפנימיותה היא אהבה. אצל אברהם זה חסד של קדושה - אהבת ה' ואהבת הבריות, אצל בלעם זה חסד של קליפה - אהבה זרה, זנות. את העדות שהוא ידע דעת עליון, בלעם מעיד על עצמו בסמוך לעצה שהוא מעניק לבלק כיצד לפגוע בעם ישראל. ליתר דיוק, כיצד לגרום ליהודים לפגוע בעצמם. מיד אחר כך (פרק כ"ה) מספרת התורה: [א] וישב ישראל, בשטים; ויחל העם, לזנות אל-בנות מואב. כאמור, בני ישראל לא ידעו דבר על המזימות הנרקמות נגדם ועל סיכולן בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר בנות מואב עשו להם עינים, לא העלו בדעתם כי זו היתה עצתו של בלעם, אותו לא הכירו וכלל לא ידעו על קיומו, במטרה לפגוע בהם.
אברהם אבינו, איש החסד המוחלט, העניק לכל אדם כל מה שהיה זקוק לו. אצלו כל אחד הרגיש רצוי ואהוב. בלעם הכיר את כמיהתו של האדם לחסד, לאהבה, וניצל זאת כדי להכשיל את עם ישראל בזנות. התוצאה היתה קשה ביותר; מגפה פרצה בעם [ט] ויהיו, המתים במגפה--ארבעה ועשרים, אלף. ואילמלי סיפרה לנו על כך התורה (פרק ל"א): [טז] הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסר-מעל בה', על-דבר-פעור; ותהי המגפה, בעדת ה'. לא היינו יודעים כי הסטיה המוסרית הזאת של העם נגרמה בעצתו של בלעם. בכל אופן מה שרואים בבירור זה שהגוי אינו יכול לפגוע ביהודי אלא אם כן היהודי פגע בעצמו עוד קודם, בכך שחשף את עצמו, הרחיק מעצמו את ענני הכבוד ונותר חשוף לפגיעתו של הגוי.
ענני הכבוד הם רוחניים ולא כל אחד מסוגל להבחין בהם ולאבחן את מצבם ביחס לפרט או לכלל. גם אין בכך צורך. התורה נתנה לנו את המרשמים המדוייקים לשמירת שלמותם של ענני הכבוד וממילא לשמירת בטחוננו, ואחד המרשמים הוא הקפדה על מוסריות, כעולה מפרשת השבוע שלנו. אנחנו מתעקשים על מה שמכנים 'ליברליות' ומפרשים אותה פירוש מרחיב ביותר, כולל פריצת כל חומות המוסר המקובלים מדורי דורות ובעיקר מעוגנים בתורה הקדושה. מצד שני, אנחנו נורא רוצים שהאויבים ייהפכו לידידים, בתנאי שהם גויים כמובן, כי אין לנו כל כך עניין בידידות של היהודים. התוצאה היא פעילות מכוונת ר"ל לפגיעה באחדות ישראל, וממילא סילוק ענני הכבוד.
והבעיה הקשה היא ששכבת המנהיגות היא המובילה מהלכים אלו. ושכבה זו כוללת את כל זרועות השלטון, שבנושאים אלו אין מחלוקת ביניהם. זה רע מאד לעם וכבר כולם מבחינים בכך שהמצב גרוע. מה שנותר זה לייחל ולהתפלל שיתקיימו נבואות בלעם ובהן: (...) דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל (...) וישראל, עשה חיל.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.
nissimye@netvision.net.il
