בתי המשפט
א 036142/06
בית משפט השלום תל אביב-יפו
בש"א 157044/07
19/04/2007
תאריך:
כב' השופטת נועה גרוסמן
בפני:
עיריית רמת גן
בעניין:
המבקשת / הנתבעת
וייסמן
ע"י ב"כ עו"ד
נגד
המשיבה / התובעת
לוי עדי
מיני-רציו:
* בתי-משפט - סמכות - בית-המשפט לעניינים מקומיים
* תעבורה - עבירות - חניית רכב
* רשויות מקומיות - גבייה - קנס
בקשה לדחיית חלק מהתובענה על הסף מטעמי סמכות עניינית, וחיוב התובעת להשיב לדרישה להודות בעובדות, ביחס ליתרת התובענה. רקע: התובעת עתרה לסעד הצהרתי כי דו"חות החנייה והקנסות ששלחה הנתבעת- המבקשת, התיישנו וכי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים. כן תבעה להצהיר, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות וכי זו מנועה מלנקוט בהליכים נגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות. לחילופין, התבקש לקבוע כי כל דו"ח אשר ייקבע כי לא חלה עליו התיישנות, יחוייב בסכום הקרן בלבד.
.
בית-המשפט השלום העביר את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים מהטעמים הבאים:
בפס"ד מנדלוביץ (ה"פ 201211/05) בית המשפט עשה אבחנה בין שלוש טענות שונות המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שניה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס). עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לענינים מקומיים), היא בין הטענות ראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל.
במקרה דנן, היות והתובעת לא שלמה את הקנסות ואף לא בקשה להישפט ובית המשפט לא דן בעניינה אזי ההרשעה נעשתה מכח החוק. בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בעניינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. היינו, בית המשפט לעניינים מקומיים. כך גם טענות התובעת לעניין התיישנות העבירות. הטענה יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, ולפיכך צריכה אף טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. באשר לטענת התובעת להתיישנות העונש, לכאורה, הסמכות העניינית לדון בטענת התיישנותם של הקנסות לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס מסורה לבית המשפט האזרחי, שכן "העונש" הוא קנס (עליו חלים הוראות פקודת המיסים (גביה)) ובכך ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי. עם זאת, הואיל וההכרעה בטענת התיישנות העונש, תלויה בהכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת ביטולם של דו"חות החניה לרבות התיישנות הדו"חות, היינו אם למשל יבוטל הדו"ח מחמת התיישנותו הרי שיתייתר הצורך לדון בטענת התיישנות העונש, הרי שראוי כי אף טענה זו תידון במסגרת מכלול טענות התובעת.
כך אף בעניין עתירת התובעת, כי בית משפט יצהיר כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת וכי העיקולים אשר נעשו, במידה ונעשו, בטלים. עתירה זו יכולה להתברר רק לאחר ביטול הרשעה, על ידי בית משפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף עתירה זו להתברר בבית משפט לעניינים מקומיים.
החלטה
בפני בקשה לדחיית חלק מהתובענה על הסף, וחיוב התובעת להשיב לדרישה להודות בעובדות, ביחס ליתרת התובענה.
רקע התביעה:
לטענת התובעת, היא קבלה בתאריך 1.8.04, לראשונה, מכתב דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה מהשנים 1999 ועד 2003. בעקבות מכתבה של התובעת מיום 17.8.04 העביר בא כוח הנתבעת העתקי אסמכתאות, אשר לטענתו מהוות אישור למשלוח הודעות דואר רשום. במכתב התובעת מיום 31.10.04 ציינה התובעת כי האישורים שהועברו לידיה אינם אישורים מרשות הדואר אך הסכימה, לפנים משורת הדין, לשלם 1,200 ש"ח כפירעון מלוא החובות הנטענים. הנתבעת דחתה את טענות התובעת וביום 23.4.06 הודבקה על דלת דירתה של התובעת, הודעה על התראה לפני עיקול.
בתביעה זו, עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו :
דו"חות החניה והקנסות נשוא התביעה התיישנו ;
כי הנתבעת אינה רשאית לנקוט הליכים לגבייתם;
כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ולפיכך העיקולים בטלים ;
כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות ;
כי היא מנועה מלנקוט בהליכים כנגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות;
מכאן התביעה שבפניי.
עמדת הנתבעת :
לטענת הנתבעת, כמפורט בכתב ההגנה מטעמה ובבקשתה, הסמכות לדון בשאלת המצאת הודעות תשלום הקנס, דהיינו האם חלה התיישנות אינה בסמכות בית משפט זה.
עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה בכל הנוגע ל- 19 מקנסות החניה שנכללו בתביעה, שכן מיום שהפכו לחלוטים ועד ליום 1.8.04 טרם חלפו 3 שנים.
עוד מבוקש, כי התובעת תודה בעובדות וכן להאריך המועד לקיום ההליכים המקדמיים.
מנגד, טוענת התובעת כי אין יסוד לבקשה, שכן הנתבעת מודה בבקשתה, כי דין תביעת התובעת להידחות, אם אך יעלה בידי הנתבעת להוכיח כי הדו"חות התיישנו.
משאין בית משפט יכול לקבוע, בשלב מקדמי זה, את הטענה העובדתית בדבר משלוח דרישות התשלום בדואר רשום, הרי שדין הבקשה להידחות.
באשר לדרישה כי התובעת תודה בעובדות, הרי שאין התובעת יכולה להודות בעובדה המבוקשת, שהרי עניין משלוח ההודעה בידיעת הנתבעת ונוגע למעשים או מחדלים שלה.
דיון
טענת חוסר סמכות עניינית
סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע כהאי לישנא:
"55. הסמכות
(א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם.
(ב) .....
(ג) ....."
בענייננו, עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו מתבקש בית המשפט להצהיר כי על דו"חות החניה והקנסות שהוטלו מכוחם חלה התיישנות וכי הנתבעת אינה רשאית לנקוט בהליכים לגבייתם, כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים ואסור על הנתבעת להמשיך לפעול על פיהם. כן מבוקש להצהיר, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות וכי זו מנועה מלנקוט בהליכים נגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות. לחילופין, מבוקש לקבוע כי כל דו"ח אשר ייקבע כי לא חלה עליו התיישנות, יחוייב בסכום הקרן ללא קנסות והפרשי הצמדה וריבית.
השאלה במקרה דנן היא , מהי הסמכות העניינית, לדיון בתביעת התובעת, ברכיב ההצהרתי, כי דו"חות החנייה והקנסות התיישנו וכי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים.
שאלת הסמכות העניינית נידונה בפס"ד וקס ובסעיף 5 לפסק הדין נקבע כדלקמן:
"5. ......בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הוא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי."(ההדגשה שלי - נ.ג.)
בה"פ 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב (פורסם באתר נבו) (להלן: "פס"ד מנדלוביץ") בית המשפט עשה אבחנה בין שלוש טענות שונות המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שניה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס).
עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לענינים מקומיים), היא בין הטענות הראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל.
ביטול פסק הדין , נשוא כתב האישום (הדו"ח)
כפי שנקבע בפס"ד מנדלוביץ, כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע על רצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ).
בהתאם לסעיף 229(ח2) לחסד"פ: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס".
במקרה שבפניי, מהעובדות כפי שעלו בכתב התביעה, התובעת לא שלמה את הקנסות ואף לא בקשה להישפט ובית המשפט לא דן בעניינה כי אם ההרשעה נעשתה מכח החוק.
בפס"ד מנדלוביץ נקבע כי ".....בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בענינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית משפט זה הוא בית המשפט לענינים מקומיים, על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984..."
מן האמור לעיל עולה, כי תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה בגין הדו"ח, דהיינו תביעה לביטול הדו"ח צריכה להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מקומיים.
טענת התובעת להתיישנות העבירה
התובעת טוענת להתיישנות העבירות. טענת התובעת להתיישנות העבירות הואיל והדו"חות לא נשלחו בדואר רשום למענה של התובעת ובהנחה שהדו"חות אכן נשלחו בדואר רשום הרי שאלה ניתנו עד תאריך 13.12.2000 התיישנו בחלוף שלוש שנים מיום משלוח הדואר הרשום וחובה היה על הנתבעת לנקוט באמצעים סבירים על מנת לברר את כתובתה של התובעת, יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים.
טענת התובעת להתיישנות העונש
התובעת טוענת להתיישנות הקנסות. הסמכות העניינית לדון בטענת התיישנותם של הקנסות לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס מסורה לבית המשפט האזרחי, שכן "העונש" הוא קנס (עליו חלים הוראות פקודת המיסים (גביה)) ובכך ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי (פס"ד מנדלסון").
מן האמור לעיל עולה כי על התביעה לסעד הצהרתי, אשר משמעותה ביטול העבירות נשוא הודעת הקנסות בגין עבירות החניה על פי חוק עזר עירוני לרבות טענת התובעת להתיישנות העבירה, להידון בבית המשפט לעניינים מקומיים.
באשר לטענת התובעת להתיישנות העונש, הרי שלאור האמור בסעיף 10 כאמור לעיל לכאורה בית משפט זה מוסמך לדון בטענת התיישנות העונש.
עם זאת, הואיל וההכרעה בטענת התיישנות העונש, תלויה בהכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת ביטולם של דו"חות החניה לרבות התיישנות הדו"חות, היינו אם למשל יבוטל הדו"ח מחמת התיישנותו הרי שיתייתר הצורך לדון בטענת התיישנות העונש, הרי שראוי כי אף טענה זו תידון במסגרת מכלול טענות התובעת.
כך אף בעניין עתירת התובעת, כי בית משפט יצהיר כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת וכי העיקולים אשר נעשו, במידה ונעשו, בטלים.
עתירה זו יכולה להתברר רק לאחר ביטול הרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית משפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף עתירה זו להתברר בבית משפט לעניינים מקומיים.
מסקנות :
5129371
54678313לאור האמור לעיל, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ז (18 באפריל 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
נועה גרוסמן 54678313-36142/06
גרוסמן נועה, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
א 036142/06
בית משפט השלום תל אביב-יפו
בש"א 157044/07
19/04/2007
תאריך:
כב' השופטת נועה גרוסמן
בפני:
עיריית רמת גן
בעניין:
המבקשת / הנתבעת
וייסמן
ע"י ב"כ עו"ד
נגד
המשיבה / התובעת
לוי עדי
מיני-רציו:
* בתי-משפט - סמכות - בית-המשפט לעניינים מקומיים
* תעבורה - עבירות - חניית רכב
* רשויות מקומיות - גבייה - קנס
בקשה לדחיית חלק מהתובענה על הסף מטעמי סמכות עניינית, וחיוב התובעת להשיב לדרישה להודות בעובדות, ביחס ליתרת התובענה. רקע: התובעת עתרה לסעד הצהרתי כי דו"חות החנייה והקנסות ששלחה הנתבעת- המבקשת, התיישנו וכי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים. כן תבעה להצהיר, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות וכי זו מנועה מלנקוט בהליכים נגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות. לחילופין, התבקש לקבוע כי כל דו"ח אשר ייקבע כי לא חלה עליו התיישנות, יחוייב בסכום הקרן בלבד.
.
בית-המשפט השלום העביר את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים מהטעמים הבאים:
בפס"ד מנדלוביץ (ה"פ 201211/05) בית המשפט עשה אבחנה בין שלוש טענות שונות המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שניה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס). עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לענינים מקומיים), היא בין הטענות ראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל.
במקרה דנן, היות והתובעת לא שלמה את הקנסות ואף לא בקשה להישפט ובית המשפט לא דן בעניינה אזי ההרשעה נעשתה מכח החוק. בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בעניינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. היינו, בית המשפט לעניינים מקומיים. כך גם טענות התובעת לעניין התיישנות העבירות. הטענה יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, ולפיכך צריכה אף טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. באשר לטענת התובעת להתיישנות העונש, לכאורה, הסמכות העניינית לדון בטענת התיישנותם של הקנסות לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס מסורה לבית המשפט האזרחי, שכן "העונש" הוא קנס (עליו חלים הוראות פקודת המיסים (גביה)) ובכך ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי. עם זאת, הואיל וההכרעה בטענת התיישנות העונש, תלויה בהכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת ביטולם של דו"חות החניה לרבות התיישנות הדו"חות, היינו אם למשל יבוטל הדו"ח מחמת התיישנותו הרי שיתייתר הצורך לדון בטענת התיישנות העונש, הרי שראוי כי אף טענה זו תידון במסגרת מכלול טענות התובעת.
כך אף בעניין עתירת התובעת, כי בית משפט יצהיר כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת וכי העיקולים אשר נעשו, במידה ונעשו, בטלים. עתירה זו יכולה להתברר רק לאחר ביטול הרשעה, על ידי בית משפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף עתירה זו להתברר בבית משפט לעניינים מקומיים.
החלטה
בפני בקשה לדחיית חלק מהתובענה על הסף, וחיוב התובעת להשיב לדרישה להודות בעובדות, ביחס ליתרת התובענה.
רקע התביעה:
לטענת התובעת, היא קבלה בתאריך 1.8.04, לראשונה, מכתב דרישה לתשלום חובות בגין דו"חות חניה מהשנים 1999 ועד 2003. בעקבות מכתבה של התובעת מיום 17.8.04 העביר בא כוח הנתבעת העתקי אסמכתאות, אשר לטענתו מהוות אישור למשלוח הודעות דואר רשום. במכתב התובעת מיום 31.10.04 ציינה התובעת כי האישורים שהועברו לידיה אינם אישורים מרשות הדואר אך הסכימה, לפנים משורת הדין, לשלם 1,200 ש"ח כפירעון מלוא החובות הנטענים. הנתבעת דחתה את טענות התובעת וביום 23.4.06 הודבקה על דלת דירתה של התובעת, הודעה על התראה לפני עיקול.
בתביעה זו, עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו :
דו"חות החניה והקנסות נשוא התביעה התיישנו ;
כי הנתבעת אינה רשאית לנקוט הליכים לגבייתם;
כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ולפיכך העיקולים בטלים ;
כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות ;
כי היא מנועה מלנקוט בהליכים כנגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות;
מכאן התביעה שבפניי.
עמדת הנתבעת :
לטענת הנתבעת, כמפורט בכתב ההגנה מטעמה ובבקשתה, הסמכות לדון בשאלת המצאת הודעות תשלום הקנס, דהיינו האם חלה התיישנות אינה בסמכות בית משפט זה.
עוד טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה בכל הנוגע ל- 19 מקנסות החניה שנכללו בתביעה, שכן מיום שהפכו לחלוטים ועד ליום 1.8.04 טרם חלפו 3 שנים.
עוד מבוקש, כי התובעת תודה בעובדות וכן להאריך המועד לקיום ההליכים המקדמיים.
מנגד, טוענת התובעת כי אין יסוד לבקשה, שכן הנתבעת מודה בבקשתה, כי דין תביעת התובעת להידחות, אם אך יעלה בידי הנתבעת להוכיח כי הדו"חות התיישנו.
משאין בית משפט יכול לקבוע, בשלב מקדמי זה, את הטענה העובדתית בדבר משלוח דרישות התשלום בדואר רשום, הרי שדין הבקשה להידחות.
באשר לדרישה כי התובעת תודה בעובדות, הרי שאין התובעת יכולה להודות בעובדה המבוקשת, שהרי עניין משלוח ההודעה בידיעת הנתבעת ונוגע למעשים או מחדלים שלה.
דיון
טענת חוסר סמכות עניינית
סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע כהאי לישנא:
"55. הסמכות
(א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם.
(ב) .....
(ג) ....."
בענייננו, עותרת התובעת לסעד הצהרתי לפיו מתבקש בית המשפט להצהיר כי על דו"חות החניה והקנסות שהוטלו מכוחם חלה התיישנות וכי הנתבעת אינה רשאית לנקוט בהליכים לגבייתם, כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים ואסור על הנתבעת להמשיך לפעול על פיהם. כן מבוקש להצהיר, כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב וברשלנות וכי זו מנועה מלנקוט בהליכים נגד התובעת לגביית הקנסות נשוא הדו"חות. לחילופין, מבוקש לקבוע כי כל דו"ח אשר ייקבע כי לא חלה עליו התיישנות, יחוייב בסכום הקרן ללא קנסות והפרשי הצמדה וריבית.
השאלה במקרה דנן היא , מהי הסמכות העניינית, לדיון בתביעת התובעת, ברכיב ההצהרתי, כי דו"חות החנייה והקנסות התיישנו וכי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת ואם עשתה כן הרי שהעיקולים בטלים.
שאלת הסמכות העניינית נידונה בפס"ד וקס ובסעיף 5 לפסק הדין נקבע כדלקמן:
"5. ......בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הוא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי."(ההדגשה שלי - נ.ג.)
בה"פ 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב (פורסם באתר נבו) (להלן: "פס"ד מנדלוביץ") בית המשפט עשה אבחנה בין שלוש טענות שונות המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שניה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס).
עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לענינים מקומיים), היא בין הטענות הראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל.
ביטול פסק הדין , נשוא כתב האישום (הדו"ח)
כפי שנקבע בפס"ד מנדלוביץ, כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע על רצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחסד"פ).
בהתאם לסעיף 229(ח2) לחסד"פ: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס".
במקרה שבפניי, מהעובדות כפי שעלו בכתב התביעה, התובעת לא שלמה את הקנסות ואף לא בקשה להישפט ובית המשפט לא דן בעניינה כי אם ההרשעה נעשתה מכח החוק.
בפס"ד מנדלוביץ נקבע כי ".....בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בענינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית משפט זה הוא בית המשפט לענינים מקומיים, על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984..."
מן האמור לעיל עולה, כי תביעתה של התובעת לסעד הצהרתי לפיו הנתבעת אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה בגין הדו"ח, דהיינו תביעה לביטול הדו"ח צריכה להיות מוגשת לבית המשפט לעניינים מקומיים.
טענת התובעת להתיישנות העבירה
התובעת טוענת להתיישנות העבירות. טענת התובעת להתיישנות העבירות הואיל והדו"חות לא נשלחו בדואר רשום למענה של התובעת ובהנחה שהדו"חות אכן נשלחו בדואר רשום הרי שאלה ניתנו עד תאריך 13.12.2000 התיישנו בחלוף שלוש שנים מיום משלוח הדואר הרשום וחובה היה על הנתבעת לנקוט באמצעים סבירים על מנת לברר את כתובתה של התובעת, יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים.
טענת התובעת להתיישנות העונש
התובעת טוענת להתיישנות הקנסות. הסמכות העניינית לדון בטענת התיישנותם של הקנסות לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס מסורה לבית המשפט האזרחי, שכן "העונש" הוא קנס (עליו חלים הוראות פקודת המיסים (גביה)) ובכך ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי (פס"ד מנדלסון").
מן האמור לעיל עולה כי על התביעה לסעד הצהרתי, אשר משמעותה ביטול העבירות נשוא הודעת הקנסות בגין עבירות החניה על פי חוק עזר עירוני לרבות טענת התובעת להתיישנות העבירה, להידון בבית המשפט לעניינים מקומיים.
באשר לטענת התובעת להתיישנות העונש, הרי שלאור האמור בסעיף 10 כאמור לעיל לכאורה בית משפט זה מוסמך לדון בטענת התיישנות העונש.
עם זאת, הואיל וההכרעה בטענת התיישנות העונש, תלויה בהכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת ביטולם של דו"חות החניה לרבות התיישנות הדו"חות, היינו אם למשל יבוטל הדו"ח מחמת התיישנותו הרי שיתייתר הצורך לדון בטענת התיישנות העונש, הרי שראוי כי אף טענה זו תידון במסגרת מכלול טענות התובעת.
כך אף בעניין עתירת התובעת, כי בית משפט יצהיר כי הנתבעת אינה רשאית להטיל עיקולים על נכסי התובעת וכי העיקולים אשר נעשו, במידה ונעשו, בטלים.
עתירה זו יכולה להתברר רק לאחר ביטול הרשעה, על פי האמור לעיל, על ידי בית משפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף עתירה זו להתברר בבית משפט לעניינים מקומיים.
מסקנות :
5129371
54678313לאור האמור לעיל, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום ל' בניסן, תשס"ז (18 באפריל 2007) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
נועה גרוסמן 54678313-36142/06
גרוסמן נועה, שופטת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת:
http://www.court.gov.il
http://www.court.gov.il
