ב4 ביולי, יום העצמאות ה - 232 של ארה"ב, הלך לעולמו סנטור ג'סי הלמס שהיה בעת האחרונה גדול ידידי ישראל בסנאט.
לא רבים זוכרים שעד 1984 ג'סי הלמס נחשב לגדול שונאי ישראל, ובצדק נחשב לכזה.
כמי שכיהן כח"כ צעיר בכנסת העשירית באותה תקופה היה לי חלק במהפך חסר התקדים הזה שבו גדול האויבים הופך לגדול האוהבים.
בקיץ 1984 נתבקשתי על ידי מספר ידידי ישראל בארה"ב ובהם רוברט ג'ייקובס מאנשי הליגה להגנה יהודית והרברט צוויבון יו"ר אפסי (אמריקאים למען ישראל חזקה) להיפגש עם סנטור הלמס. למה דווקא אני? שאלתי. כי רק איתך הוא מוכן להיפגש, ענו לי. הכיצד? שאלתי. הסתבר לי כי הדבר קשור לעמדותיי האנטי קומוניסטיות ובייחוד לתמיכתי בפלישה של ארה"ב באותה שנה לגרנדה.
בכל אירופה גינו את הפעולה, הפגינו נגדה וקראו לה אקט אימפריאליסטי. על רקע זה נתקל הלמס בתגובה של הח"כ הצעיר מישראל שברך על "פעולת השחרור" של ארה"ב בגרנדה. היה זה המשך לגישתי העקרונית שראתה במיגור הקומוניזם ומניעת הקמת רפובליקה עממית של כדור הארץ יעד ראשון במעלה, שמצדיק גם חבירה למשטרים אנטי קומוניסטיים לא כל כך דמוקרטיים. הלמס אמר אז לעוזרו פרופסור ג'ים לוסייר, שעת ארוכה הפציר בו להטות אוזן לקהילה היהודית: "את היהודי הזה אני מוכן לפגוש", וחבריי להשקפת העולם הלאומית בניו יורק, לא שקטו עד שהביאו אותי לוושינגטון, כדי שהצוהר שפתח הלמס לא יוחמץ.
בדרכי לסדרת הפגישות עם הלמס וקבוצת הסנטורים השמרנים שהוא עמד בראשה התעכבתי בניו יורק ושם נפגשתי עם ראשי הממסד היהודי. אלה שפכו עלי קיתונות של רותחים, כיצד אני נפגש ונותן לגיטימציה לצורר אנטישמי שונא ישראל דוגמת סנטור הלמס.
לכאורה, ניתן היה להבין אותם. סנטור הלמס היה המתנגד הקיצוני ביותר לסיוע החוץ שהעניק לישראל 3 מיליארד דולר בשנה. סנטור הלמס תקף בחריפות את חברי הקונגרס היהודים או אלה המייצגים אזורים בעלי השפעה יהודית, על שמצד אחד הם מצביעים עבור אספקת נשק לישראל ובאותה נשימה מצביעים נגד התקציבים הצבאיים שבלעדיהם לא ניתן לייצר את אותו נשק שהם רוצים עבור ישראל. ג'סי הלמס התנגד בחריפות ליוזמת הסנטור מניו יורק, דניאל מוינהן, לאלץ ע"י חקיקה את הנשיא רייגן להעביר את השגרירות של ארה"ב מתל אביב לירושלים. ג'סי הלמס היה גם יו"ר ארגון העזרה לילדים נכים בארה"ב וככזה גינה בחריפות את הפצצות חיל האוויר בביירות בזמן מלחמת לבנון הראשונה. מתחת לזגוגית בשולחן העבודה שלו הייתה תמונה של ילד לבנוני שנותר נכה קשה כתוצאה מהפצצה של חיל האוויר שלנו.
זה לקח שבוע שלם של פגישות בינינו אבל לבסוף הלמס פנה במכתב לנשיא רייגן לסכל את יוזמת החקיקה "הלא חוקית" בסנאט, בכך שיקדים ויעביר את השגרירות של ארה"ב לירושלים ביוזמתו. הוא יצא בהודעה המתנגדת להקמת מדינה פלסטינית בליבה של ארץ הקודש. כמו כן הבהיר שאמנם הוא מתנגד לממן בכספי המיסים האמריקאיים סיוע אזרחי למדינות זרות כולל ישראל, אבל הוא תומך בהעברה מאסיבית של תקציבים צבאיים לישראל אשר "חוסכת" לארצות הברית עשרות מיליארדים שהייתה צריכה להשקיע בנוכחות צבאית להגנת האינטרסים האמריקאיים במזה"ת.(על פי המספרים שהציג, השקיעה ארה"ב באותה עת 80 מיליארד דולר בהגנת אירופה ו- 40 מיליארד דולר בהגנת יפן). הניו יורק טיימס בישר על שינוי העמדות של הלמס בעקבות הפגישה איתי תחת הכותרת-"מהפך של 180 מעלות בעמדותיו של סנטור הלמס בעקבות מפגש עם ח"כ ישראלי צעיר".
זו היתה תחילה של קשר הדוק בינינו, שנמשך בביקור בישראל של סנטור הלמס יחד עם סנטור נוסף מקרב תומכיו. רוב הביקור התקיים בישובי יש"ע . סנטור הלמס שבינתיים קיבל את ראשות ועדת החוץ החשובה והיוקרתית ביותר של הסנאט, הפך לידיד נאמן ביותר של ישראל ועמדותיו ההולכות ומתגבשות היו ממקמות אותו עמוק בתוך הגרעין האידיאולוגי הקשה של המחנה הלאומי בישראל.
באופן אישי, זיכה אותי סנטור הלמס בחוויה מרגשת כאשר הציג אותי בפני מליאת הסנאט בטקס רשמי בו הוצג דו"ח על ביקורי בארה"ב ועמדותיי, ובדבריו יצר חוט מחבר בין היותי בן לניצולי שואה למאמץ המשותף שלנו לשמור את ישראל חזקה ובטוחה כדי שאסון כזה לא ישנה. לאחר דבריו הופסקה הישיבה, ובהתאם לפרוטוקול התקיים טקס בו חברי הסנאט בתוך אולם המליאה, זיכו אותי אחד אחד בלחיצת יד.
צריך להיות אדם גדול עם אומץ בלתי רגיל ובטחון עצמי נדיר כדי לשנות בבת אחת השקפת עולם ותפיסה כאשר מוצגים בפניך עובדות וטיעונים חדשים. סנטור הלמס היה איש כזה. הליכתו מאיתנו דווקא ביום העצמאות האמריקאי הולמת את היותו לוחם ללא חת למען חוסנה של ארצו האהובה.
הוא היה אולי אחרון הנפילים של דור עם אמונה בלתי מעורערת בחלום של אמריקה אידיאליסטית הלוחמת להשרשת הדמוקרטיה, הצדק והחרות. כל הערכים המרכיבים את הרוח האנושית במיטבה ומשקפים את הכמיהה שפיעמה בו ליצור עולם בטוח יותר וטוב יותר, שאמריקה, כמובן, מנהיגה אותו.
