אמא שצפתה לך כל כך הרבה זמן, שגידלה אותך בחום ואהבה ושנאלצה להשליחך מחוץ לרכבה...
רק כדי להצילך, בטרם נמחצה למוות...
זה לך, כדי שיום אחד תגדלי ולא תדעי עוד אימת מלאך המוות.
דמעה קטנה זלגה על לכי...
שלא תבין, אולי לעד...
...ומי שוב יעצור, זה בכי?
מי ינחם, ישיט היד?
.
אולי תשובה שם בשמיים,
כי לא קולט זאת האדם...
את נהרות הדם כמים,
מול עוז זוועה, שלא נדם?!
.
האם מלאך שפוי יופיע?
- אל מול מוות, הקורבן שואל...
יגאל מייסורים, יושיע...?
שותק אדם, מלאך... ואל.
.
יבוא עוד יום, יגיע רגע,
ויד קטנה כבר לא תרעד...
כאב יחלוף... איתו כל פגע,
ואהבה תצמח לעד.
