חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התש"ח- 1998 הוא לכל הדעות אחד מהחוקים החברתיים החשובים שחוקקו בשנים האחרונות.
החוק מעניק סיוע לאוכלוסיה מעוטת היכולת המצויה בתחתית המדרג הסוציו אקונומי, ומאפשר לה קורת גג בטוחה וודאית.
החוק קובע, כי לאחר שהדייר המקורי נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יוכל בן זוגו (או הידוע בציבור), ילדו, נכדו או הורהו להמשיך להתגורר בדירה (כ"דייר ממשיך") וזאת אם התקיימו שני תנאים:
האחד- הדייר הממשיך התגורר עם הדייר המקורי בדירה במשך 3 שנים לפחות בסמוך לפטירת הדייר המקורי או למועד בו עבר להתגורר במוסד הסיעודי.
השני- לא היו בבעלות הדייר הממשיך דירה או מקרקעין אחרים במשך חמש השנים שקדמו למועד פטירת הדייר המקורי או למועד שבו עבר להתגורר במוסד סיעודי.
בית משפט השלום בירושלים דן לאחרונה בעניין נשוא רשימה זו (ת.א 8823/03 עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' דהן, פ"ד מיום 28.11.06, כבוד השופט ברקלי).
עניינו של פסק הדין בתביעה שהגישה חברת עמידר (מטעם המדינה) כנגד דיירים ממשיכים בדירה ברחוב בר-יוחאי 7/46 בירושלים, בה התבקש פינוי הדיירים מהדירה.
הנתבעים טענו מנגד, כי הנתבע התגורר בדירה עם אימו (שזכאותה לא היתה מוטלת בספק), מאוחר יותר הצטרפה גם אשתו (הנתבעת) ומאז ועד היום הם גרים בדירה עם ילדיהם.
אלא מאי? בשלב מסויים עזבה האם את הדירה ועברה לגור עם בתה (אחות הנתבע) בשכונה אחרת בירושלים, זאת עד לפטירת האם בשנת 2005.
הנתבעים טענו בבית המשפט כי יש לראות את מעבר האם לבית ביתה (אחות הנתבע) כמעבר ל"מוסד סיעודי" ומכיוון שהם התגוררו עם האם במשך 3 שנים בטרם מעברה לבית ביתה, הרי שהם מוגדרים כ"דיירים ממשיכים".
לאחר שמיעת הראיות בתיק וניתוח הוראות החוק, קבע בית המשפט כי התנאי הראשון אינו מתקיים.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי יש לראות במעבר האם לביתה של ביתה (אחות הנתבע) כמעבר ל"מוסד סיעודי".
בית המשפט קבע, כי ביתה של הבת איננו "מוסד ציבורי" כהגדרתו בחוק, שכן המונח "מוסד" כוונתו ל"מכון גוף או מפעל או ארגון הנותנים שרות בעל אופי ציבורי" (בית המשפט מסתמך בעניין זה על האמור במילון אבן שושן).
נקבע, כי מהגדרה לשונית זו ברור שמי שמספק תמיכה פרטית במסגרת בלתי פורמאלית לאדם סיעודי, כגון תמיכה משפחתית, אינו יכול להוות "מוסד" בהיותו חסר את המימד הציבורי.
לכן, העובדה שהנתבעים לא גרו בפועל עם האם בדירה, בשלוש השנים הסמוכות לפטירתה מוציאה אותם מגדר הגדרת "דייר ממשיך". במקרה דנן האם גרה מחוץ לדירה בנפרד מהנתבעים (אצל ביתה- אחות הנתבע) לפחות שמונה שנים.
לאור כל אלה קיבל בית המשפט את תביעת עמידר והורה לנתבעים לפנות את הדירה ולשלם לעמידר דמי שכירות ראויים.
לדידי, נכונה גישת בית המשפט, שכן שומה על הגורמים הרלוונטים המנהלים את הדירות הציבוריות ובוודאי שומה על בית המשפט, כי יבחן את זכאותם של "הדיירים הממשיכים" הטוענים לזכויות בדירה, באופן דווקני, זאת במיוחד לאור העובדה שמלאי הדירות הציבוריות הינו משאב ציבורי יקר מפז אך מוגבל בהיקפו.
הכותב, עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, בניין ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".
החוק מעניק סיוע לאוכלוסיה מעוטת היכולת המצויה בתחתית המדרג הסוציו אקונומי, ומאפשר לה קורת גג בטוחה וודאית.
החוק קובע, כי לאחר שהדייר המקורי נפטר או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יוכל בן זוגו (או הידוע בציבור), ילדו, נכדו או הורהו להמשיך להתגורר בדירה (כ"דייר ממשיך") וזאת אם התקיימו שני תנאים:
האחד- הדייר הממשיך התגורר עם הדייר המקורי בדירה במשך 3 שנים לפחות בסמוך לפטירת הדייר המקורי או למועד בו עבר להתגורר במוסד הסיעודי.
השני- לא היו בבעלות הדייר הממשיך דירה או מקרקעין אחרים במשך חמש השנים שקדמו למועד פטירת הדייר המקורי או למועד שבו עבר להתגורר במוסד סיעודי.
בית משפט השלום בירושלים דן לאחרונה בעניין נשוא רשימה זו (ת.א 8823/03 עמידר- החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' דהן, פ"ד מיום 28.11.06, כבוד השופט ברקלי).
עניינו של פסק הדין בתביעה שהגישה חברת עמידר (מטעם המדינה) כנגד דיירים ממשיכים בדירה ברחוב בר-יוחאי 7/46 בירושלים, בה התבקש פינוי הדיירים מהדירה.
הנתבעים טענו מנגד, כי הנתבע התגורר בדירה עם אימו (שזכאותה לא היתה מוטלת בספק), מאוחר יותר הצטרפה גם אשתו (הנתבעת) ומאז ועד היום הם גרים בדירה עם ילדיהם.
אלא מאי? בשלב מסויים עזבה האם את הדירה ועברה לגור עם בתה (אחות הנתבע) בשכונה אחרת בירושלים, זאת עד לפטירת האם בשנת 2005.
הנתבעים טענו בבית המשפט כי יש לראות את מעבר האם לבית ביתה (אחות הנתבע) כמעבר ל"מוסד סיעודי" ומכיוון שהם התגוררו עם האם במשך 3 שנים בטרם מעברה לבית ביתה, הרי שהם מוגדרים כ"דיירים ממשיכים".
לאחר שמיעת הראיות בתיק וניתוח הוראות החוק, קבע בית המשפט כי התנאי הראשון אינו מתקיים.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי יש לראות במעבר האם לביתה של ביתה (אחות הנתבע) כמעבר ל"מוסד סיעודי".
בית המשפט קבע, כי ביתה של הבת איננו "מוסד ציבורי" כהגדרתו בחוק, שכן המונח "מוסד" כוונתו ל"מכון גוף או מפעל או ארגון הנותנים שרות בעל אופי ציבורי" (בית המשפט מסתמך בעניין זה על האמור במילון אבן שושן).
נקבע, כי מהגדרה לשונית זו ברור שמי שמספק תמיכה פרטית במסגרת בלתי פורמאלית לאדם סיעודי, כגון תמיכה משפחתית, אינו יכול להוות "מוסד" בהיותו חסר את המימד הציבורי.
לכן, העובדה שהנתבעים לא גרו בפועל עם האם בדירה, בשלוש השנים הסמוכות לפטירתה מוציאה אותם מגדר הגדרת "דייר ממשיך". במקרה דנן האם גרה מחוץ לדירה בנפרד מהנתבעים (אצל ביתה- אחות הנתבע) לפחות שמונה שנים.
לאור כל אלה קיבל בית המשפט את תביעת עמידר והורה לנתבעים לפנות את הדירה ולשלם לעמידר דמי שכירות ראויים.
לדידי, נכונה גישת בית המשפט, שכן שומה על הגורמים הרלוונטים המנהלים את הדירות הציבוריות ובוודאי שומה על בית המשפט, כי יבחן את זכאותם של "הדיירים הממשיכים" הטוענים לזכויות בדירה, באופן דווקני, זאת במיוחד לאור העובדה שמלאי הדירות הציבוריות הינו משאב ציבורי יקר מפז אך מוגבל בהיקפו.
הכותב, עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, בניין ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".
עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, בניין ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".
