שיעורי הבית הניתנים לילדים מהווים לעיתים נושא הגורם למתח ולשאלות רבות ביחסי הורים וילדים. קיימות גישות שונות המתייחסות אל שיעורי הבית בזויות הסתכלות מגוונות. מחד, יש המצדדים במתן שיעורי בית לאור היתרונות והתפקידים החשובים שהם ממלאים בחיי הילד. בין היתרונות המיוחסים למתן שיעורי בית ניתן למנות את התרגול הנעשה באמצעותם, שינון החומר, או השלמת החומר הלימודי. שיעורי הבית מאפשרים לתלמיד לפתח ולסגל לעצמו הרגלי למידה עם סגנון למידה ייחודי. באמצעותם מתאפשר לתלמיד לשפר מיומנויות יסוד. כמו כן, באמצעות מתן שיעורי בית לילדים, המבוגרים כמו מגדירים את תפקידם המסורתי של הילדים, תפקיד השונה מזה של המבוגרים -ללמוד. במידה ואכן עושה הילד את המוטל עליו, הוא מתרגל עמידה באחריות אישית, יעד שאנו נוטים לייחס לו חשיבות בהכנה הדרגתית של הילד לחייו כבוגר. לנוכח ייעודם זה, יש הטוענים כי הם מזמנים לילד הזדמנות לפתח חשיבה, וממלאים את זמנו בעשיה "משמעותית". ומאידך, אל מול המצדדים יש הגורסים כי מתן שיעורי בית לילד משמעו פגיעה בסיסית בזכותו כאדם, מאחר ובמתן שיעורי בית, המבוגרים כמו "משתלטים" על זמנו החופשי של הילד. עוד טוענים המתנגדים כי שיעורי בית מרובים בתחום אחד, עלולים למנוע מהילד לפתח תחומי ענין אישיים, מאחר והם מרוקנים אותו מאנרגיות ומחדוות יצירה ועשייה. בנוסף יש הטוענים כי שיעורי בית אינם מפתחים חשיבה כלל ועיקר, אלא ניתנים במרבית המקרים לצורך שינון, והספק של מספר החוברות הכתוב בתוכנית הלימודים. במיוחד הם חסרי כל תועלת כאשר לא נעשים מעקב ועבודה רפלקטיבית בעקבותיהם או ביחס אליהם. זאת ועוד, יש הטוענים כי כמות העבודה, תנאי העבודה והשכר לו זכאים המורים, אינם מגבירים את המוטיבציה של המורה הממוצע לעקוב, לבדוק ולהתייחס אל שיעורי הבית. מצב זה עלול להביא לכך כי התלמיד שוגה לאורך זמן מבלי שיש מעקב ובדיקה על עבודתו. במצב כזה, משלא זוכים שיעורי הבית להתייחסות ובדיקה, הם לא משמעותיים במקרה הטוב, ובעלי פוטנציאל מזיק במקרה הפחות טוב.
לצד הויכוח ארוך השנים לגבי יעילותם נחיצותם או שאלת מוסריותם של שיעורי הבית, אנו מכירים בהשלכות שקיימות בעקבותיהם על חיי המשפחה. מחד, שיעורי בית עשויים להוות גורם מזמן ללמידה משותפת של הורים וילדים, לפתח תחומי עניין, והגברת מעורבות ההורים בחומר הלמידה של ילדיהם. מעורבות זו, כשנעשית נכון ובאוירה טובה, נמצאה קשורה במחקרים רבים עם עליה בהשגים אקדמיים של ילדים. ומאידך, במקרים בהם מסיבות שונות הדבר אינו מתאפשר, או אז שאלות מגוונות יכולות ללוות את ההורים ביחס לסוג המעורבות המועדפת מצדם: באיזו מידה עלי להיות שותף? האם עלי להזכיר לילדי שעליו להכין שיעורים? ומה קורה כשהילד אינו מצליח לעמוד ברמה הנדרשת? כאשר נראה ששאר ההורים מעורבים מאד ואולי אף מכינים עבור ילדיהם את העבודות, כיצד זה אמור להשפיע על מעורבותי שלי? כמו אצל הילד, רגשות שונים מעורבים גם הם גם אצל ההורה בתהליך הזה. הכנת שיעורי הבית של הילד, אפשר שהיא מזכירה להורה את החוויה בהתייחס לשיעורי הבית שלו בילדותו. זו יכולה לעיתים להיזכר כחוויה לא פשוטה. רגשות כעס על המורים, שלעיתים מגזימים לדעת ההורה, או ממעיטים במתן עבודות ללא כל הגיון מאחוריהן, או ללא עבודה רפלקטיבית משמעותית לאחר מכן, גם הם יכולים להופיע. הורים רבים מתחבטים בשאלה, האם עלינו לבדוק את שיעורי הבית? ובאם לבדוק, אז את מה לבדוק בדיוק: את עצם הכנתם על ידי הילד, או גם את איכותם. כיצד עלי לנהוג באם אני רואה שהילד הכין את כל השיעורים אך כלאחר יד, ורק על מנת להיפטר מהם? האם עלי להגביר מעורבות, ללחוץ, לערב את המורה...? ומה כאשר ההורה מתרשם שבית הספר אינו ממלא כשורה את תפקידו? לדוגמה מוצגים דבריה של אחת האמהות שפגשתי במסגרת עבודתי: "בתי בכיתה א', נדרשת למלא חוברות בזו אחר זו. המורה כנראה לחוצה לעמוד בקצב, ונותנת לילדים להשלים עמודים בחוברת בבית. רק בסוף העבודה בחוברת היא נוהגת לאסוף לבדיקה. כשקבלה בתי את החוברת בדוקה, חשכו עיני. הסתבר כי היא לא הבינה את ההוראות כמעט למן ההתחלה, ולא היתה כל התיחסות במשך חודשיים. אני הנחתי שהמורה "רואה" אותה, ושהכל בסדר, אבל מסתבר שטעיתי. המשמעות של זה היא שאני צריכה לשבת איתה כל יום ולבדוק, וזה מכניס אותנו למתח וללחץ. אני הרי לא מורה".
אם כן, שיעורי הבית יכולים להיות גורם המזמן לחץ, מועקה ומתח בבתים רבים. הדבר בולט במיוחד בבתים בהם הילד מתמודד עם קושי לימודי, וההורה מרגיש מתח לאור התפקוד היחסי של ילדו אל מול חבריו לכיתה. אז מועצמות השאלות העולות אצלו לגבי רמת המעורבות הרצויה והאפקטיבית מצדו, בצד כעס פוטנציאלי ההולך וגובר על המורה של ילדו, כעס שאינו תורם לקידום הילד.
להלן מספר עקרונות שמומלץ לפעול על פיהם בהתייחס למעורבות הורים בשיעורי הבית:
בראשית הדרך, רצוי שההורה יהיה מעורב בתכנים ובסוג השיעורים הניתנים לילד. בכיתות המוקדמות רצוי לפתוח לעיתים קרובות ביחד עם הילד/ה את המחברות/חוברות ולהתרשם תוך כדי התעניינות. במידה וקיים קושי המתבטא באי הכנה או הכנה ירודה, חשוב לנסות ולהבין מה עומד מאחורי הדברים. לעיתים מדובר בקושי לימודי, קושי בהתארגנות, קושי חברתי, ועוד... עבודה בשתוף המורה והצוות המסייע בבית הספר (כגון יועצת, פסיכולוג), עשויה לסייע במקרה כזה. עם זאת, יש להעביר מראשית הדרך לילד את המסר כי השיעורים הם שלו ובאחריותו. סיוע והתעניינות מצד ההורה, אין פירושם כי הם באחריותם. רצוי לקבוע בשתוף עם הילד, זמן משוער קבוע במשך היום, אשר ייועד להכנת שיעורי הבית. כך גם לגבי סביבת העבודה המיועדת להכנת שיעורי הבית. רצוי וחשוב לנסות ולסדרה באופן כזה שתהיה שקטה במידת האפשר ו"נקיה" ממסיחי דעת. ארגון הציוד הנדרש לבית הספר, סידור הילקוט ושמירה על נקיונו, דורשים אף הם תרגול ואימון. במידה והחפצים הנחוצים נמצאים תמיד ברשות הילד, ומבעוד מועד, התפקוד שלו בכיתה נינוח יותר, ובהמשך סביר שיתפס על ידו כנינוח גם בבית. גם בהקשר זה, יש ללוות את הילד בתהליך, ולשאוף לזמן קבוע ביום לפעולות אלו. זיהוי סגנון למידה אישי של הילד, יכול אף הוא להיעשות בתחילה בתמיכת ההורה, עם יציאה הדרגתית ממעורבות יתר בהמשך. כך למשל, ניתן לשאול את הילד האם הוא מעדיף להתחיל מהמקצוע הדורש ממנו יותר השקעה/מאמץ או לחילופין מהמקצוע הדורש ממנו פחות מאמץ ויותר הנאה. כך גם ניתן לשאול אם ברצונו להתחיל מהמקצוע בו יש הרבה שיעורים או דווקא בזה שניתנו בו מעט. חשוב לתת לילד להתנסות במגוון אפשרויות, תוך כבוד ו"מקום" לתהליך הנסוי והתעיה שהוא עובר. לסיכום: אורך רוח ורגישות רבה, נדרשים מההורים במסעם בלווי הילד כתלמיד. התייחסות לנתונים האישיים של הילד, שמירה על קשר עם הצוות החינוכי, למידת תנאי הלמידה וסגנון ההוראה בבית הספר, עשויה להוביל למעורבות ההורים במינון הנכון, תוך קידום הילד לפיתוח אחריות אישית ולמידה בקצב הנכון לו.
לצד הויכוח ארוך השנים לגבי יעילותם נחיצותם או שאלת מוסריותם של שיעורי הבית, אנו מכירים בהשלכות שקיימות בעקבותיהם על חיי המשפחה. מחד, שיעורי בית עשויים להוות גורם מזמן ללמידה משותפת של הורים וילדים, לפתח תחומי עניין, והגברת מעורבות ההורים בחומר הלמידה של ילדיהם. מעורבות זו, כשנעשית נכון ובאוירה טובה, נמצאה קשורה במחקרים רבים עם עליה בהשגים אקדמיים של ילדים. ומאידך, במקרים בהם מסיבות שונות הדבר אינו מתאפשר, או אז שאלות מגוונות יכולות ללוות את ההורים ביחס לסוג המעורבות המועדפת מצדם: באיזו מידה עלי להיות שותף? האם עלי להזכיר לילדי שעליו להכין שיעורים? ומה קורה כשהילד אינו מצליח לעמוד ברמה הנדרשת? כאשר נראה ששאר ההורים מעורבים מאד ואולי אף מכינים עבור ילדיהם את העבודות, כיצד זה אמור להשפיע על מעורבותי שלי? כמו אצל הילד, רגשות שונים מעורבים גם הם גם אצל ההורה בתהליך הזה. הכנת שיעורי הבית של הילד, אפשר שהיא מזכירה להורה את החוויה בהתייחס לשיעורי הבית שלו בילדותו. זו יכולה לעיתים להיזכר כחוויה לא פשוטה. רגשות כעס על המורים, שלעיתים מגזימים לדעת ההורה, או ממעיטים במתן עבודות ללא כל הגיון מאחוריהן, או ללא עבודה רפלקטיבית משמעותית לאחר מכן, גם הם יכולים להופיע. הורים רבים מתחבטים בשאלה, האם עלינו לבדוק את שיעורי הבית? ובאם לבדוק, אז את מה לבדוק בדיוק: את עצם הכנתם על ידי הילד, או גם את איכותם. כיצד עלי לנהוג באם אני רואה שהילד הכין את כל השיעורים אך כלאחר יד, ורק על מנת להיפטר מהם? האם עלי להגביר מעורבות, ללחוץ, לערב את המורה...? ומה כאשר ההורה מתרשם שבית הספר אינו ממלא כשורה את תפקידו? לדוגמה מוצגים דבריה של אחת האמהות שפגשתי במסגרת עבודתי: "בתי בכיתה א', נדרשת למלא חוברות בזו אחר זו. המורה כנראה לחוצה לעמוד בקצב, ונותנת לילדים להשלים עמודים בחוברת בבית. רק בסוף העבודה בחוברת היא נוהגת לאסוף לבדיקה. כשקבלה בתי את החוברת בדוקה, חשכו עיני. הסתבר כי היא לא הבינה את ההוראות כמעט למן ההתחלה, ולא היתה כל התיחסות במשך חודשיים. אני הנחתי שהמורה "רואה" אותה, ושהכל בסדר, אבל מסתבר שטעיתי. המשמעות של זה היא שאני צריכה לשבת איתה כל יום ולבדוק, וזה מכניס אותנו למתח וללחץ. אני הרי לא מורה".
אם כן, שיעורי הבית יכולים להיות גורם המזמן לחץ, מועקה ומתח בבתים רבים. הדבר בולט במיוחד בבתים בהם הילד מתמודד עם קושי לימודי, וההורה מרגיש מתח לאור התפקוד היחסי של ילדו אל מול חבריו לכיתה. אז מועצמות השאלות העולות אצלו לגבי רמת המעורבות הרצויה והאפקטיבית מצדו, בצד כעס פוטנציאלי ההולך וגובר על המורה של ילדו, כעס שאינו תורם לקידום הילד.
להלן מספר עקרונות שמומלץ לפעול על פיהם בהתייחס למעורבות הורים בשיעורי הבית:
בראשית הדרך, רצוי שההורה יהיה מעורב בתכנים ובסוג השיעורים הניתנים לילד. בכיתות המוקדמות רצוי לפתוח לעיתים קרובות ביחד עם הילד/ה את המחברות/חוברות ולהתרשם תוך כדי התעניינות. במידה וקיים קושי המתבטא באי הכנה או הכנה ירודה, חשוב לנסות ולהבין מה עומד מאחורי הדברים. לעיתים מדובר בקושי לימודי, קושי בהתארגנות, קושי חברתי, ועוד... עבודה בשתוף המורה והצוות המסייע בבית הספר (כגון יועצת, פסיכולוג), עשויה לסייע במקרה כזה. עם זאת, יש להעביר מראשית הדרך לילד את המסר כי השיעורים הם שלו ובאחריותו. סיוע והתעניינות מצד ההורה, אין פירושם כי הם באחריותם. רצוי לקבוע בשתוף עם הילד, זמן משוער קבוע במשך היום, אשר ייועד להכנת שיעורי הבית. כך גם לגבי סביבת העבודה המיועדת להכנת שיעורי הבית. רצוי וחשוב לנסות ולסדרה באופן כזה שתהיה שקטה במידת האפשר ו"נקיה" ממסיחי דעת. ארגון הציוד הנדרש לבית הספר, סידור הילקוט ושמירה על נקיונו, דורשים אף הם תרגול ואימון. במידה והחפצים הנחוצים נמצאים תמיד ברשות הילד, ומבעוד מועד, התפקוד שלו בכיתה נינוח יותר, ובהמשך סביר שיתפס על ידו כנינוח גם בבית. גם בהקשר זה, יש ללוות את הילד בתהליך, ולשאוף לזמן קבוע ביום לפעולות אלו. זיהוי סגנון למידה אישי של הילד, יכול אף הוא להיעשות בתחילה בתמיכת ההורה, עם יציאה הדרגתית ממעורבות יתר בהמשך. כך למשל, ניתן לשאול את הילד האם הוא מעדיף להתחיל מהמקצוע הדורש ממנו יותר השקעה/מאמץ או לחילופין מהמקצוע הדורש ממנו פחות מאמץ ויותר הנאה. כך גם ניתן לשאול אם ברצונו להתחיל מהמקצוע בו יש הרבה שיעורים או דווקא בזה שניתנו בו מעט. חשוב לתת לילד להתנסות במגוון אפשרויות, תוך כבוד ו"מקום" לתהליך הנסוי והתעיה שהוא עובר. לסיכום: אורך רוח ורגישות רבה, נדרשים מההורים במסעם בלווי הילד כתלמיד. התייחסות לנתונים האישיים של הילד, שמירה על קשר עם הצוות החינוכי, למידת תנאי הלמידה וסגנון ההוראה בבית הספר, עשויה להוביל למעורבות ההורים במינון הנכון, תוך קידום הילד לפיתוח אחריות אישית ולמידה בקצב הנכון לו.
