מצב הרוח במדינת ישראל: מחשבות על החברה הישראלית ודרכה במלאת לה ששים שנה
האם מדינת ישראל היא עדין מדינה יהודית? מה הופך אותה לכזו? מה מונע ממנה להיות כזו? מה יחזק אותה כמדינה יהודית?
התמונה המצטיירת לעינינו אינה חיובית ביותר: רוב הציבור היהודי בישראל מפקיד כיום את ענייני הדת שלו בידי הממסד הדתי. נציגיו קובעים בעבורו את אופיים של השבת והחג, מנהלים בעבורו את טקסי מעגל החיים ואת סדרי הגיור ומחליטים מהי "עמדת היהדות" בסוגיות השעה והמקום. מרבית הישראלים מוותרים על הזכות (ולא פחות מכך -) על החובה לשותפות של אמת בעשייה היהודית במדינת היהודים.
דומה שככל שגוברת הכפייה הדתית בישראל, כך קטן הרצון של הציבור הישראלי לקחת חלק בפרויקט המופלא הזה, שזה עתה מלאו לו ששים שנה. צעירים ישראלים נתקפים גועל למראה גילויי קלקולים ושחיתות בממסד הדתי: ניהול לא חוקי של עמותות והקמת עמותית פיקטיביות, לקיחת שוחד בעבור האצת תהליכי גיור, גילויי גזענות כלפי בני עדות המזרח וכלפי עולים, השתלחויות חסרות תקדים בקהילה ההומוסקסואלית והכפשות איומות כלפי היהדות המתקדמת (רב חשוב טען לאחרונה שהשואה קרתה בגלל הרפורמים ואמות הסיפים הציבוריות לא רעדו מספיק) ועוד ועוד.
יש להדגיש - לא הדתיות אשמה ולא הדתיים אשמים, אשמה המדינה שהעניקה בידי הממסד האורתודוכסי מידה כזו גדולה של כוח. והכוח, כשאין מולו מנגנוני הגנה ומעצורים, הוא, כידוע , מסאב.
הבעיה אינה בעצם קיומן של הגישות המקצינות, אלא עם העובדה שקולות הנגד, קולות של יהדות ישראלית בריאה, לא נשמעים בקול צלול וחזק מספיק. כיצד אנו יכולים לישון בשקט, כשמדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות הקוראות לעצמן מודרניות, שהדרך לחתונה בה עוברת רק דרך הרבנות (האורתודכסית!)? כאשר עשרות אלפים עולים שהגיעו לישראל בכוחו של חוק השבות סובלים התעמרויות והצקות של הממסד הדתי?
הציבור בישראל מתקשה להבחין בין קלריקליות ובין רליגיוזיות. ישראלים סוברים בטעות שגילויים כעורים של היהדות הם מהותה. ואם זו היהדות, הם אומרים, אין לנו חלק בה. אין זה אומר שהישראלים אינם מבקשים ממד של קדושה ורוחניות בחייהם. רבים הם המואסים בגילויי הכפייה הדתית בישראל ומחפשים חיים של ערך. אבל רבים מוצאים אותם באשרמים של הודו ובכתות למיניהם, כמה עצוב שמדינת היהודים אינה משכילה להציב מודלים מגוונים של חיים יהודיים משמעותיים לאזרחיה.
אבסורד מתסכל הוא שרבים מגלים את הרלבנטיות של יהדותם לחייהם, כשהם נוסעים לחוץ לארץ במסגרת של שליחות או טיול. בלוס אנג'לס, בטורונטו ובלונדון הם רואים שאפשר להיות פתוחים למודרנה (ואף לפוסט מודרנה) ובה בשעה להיות יהודים נאמנים, וכי אין סתירה בין השתיים. איפה טעינו, שצעירינו צריכים לצאת מעבר לים כדי לגלות שהיהדות שלהם משמעותית בעבורם?
על אף הטון הפסימי, אין לשכוח את הדברים החשובים שנעשים במדינת ישראל בתחום הזה: בחוגים באורתודוכסיה המודרנית מתקיימים דיונים מרתקים ונועזים בשאלת התאמת ההלכה לחיינו כיום, ובעיקר בשאלות מגדריות; היהדות המסורתית והיהדות הרפורמית מקימות קהילות חדשות ומכשירה רבנים צעירים ומחויבים לישראל ליברלית, המרכז לפלורליזם יהודי נלחם בעוולות הכפייה הדתית בדרכים ציבוריות ומשפטיות כאחד; ישראלים רבים המכונים "חילונים" מתמודדים עם יהדותם בבתי מדרש ליברליים ועוסקים בשאלות של אמונה ורבים כבר אינם מוכנים להפקיד את יהדותם בידי פקידי הדת של הממסד.
אבל התמורות הן עדין מעטות מדי ואיטיות מדי. על הישראלים ללמוד בדחיפות כי אין הצדקה למדינת ישראל אם היא לא תהיה מדינה יהודית, וכי עליהם לקחת את המושכות בידיים ולא להיות מובלים בידי מיעוט קיצוני ומקצין. ישראל בריאה תהיה מדינה שבה יש מקום לדרכים מגוונות ומורכבות לביטויים יהודיים. כיצד? הו, זה כבר נושא למאמרים אחרים...
האם מדינת ישראל היא עדין מדינה יהודית? מה הופך אותה לכזו? מה מונע ממנה להיות כזו? מה יחזק אותה כמדינה יהודית?
התמונה המצטיירת לעינינו אינה חיובית ביותר: רוב הציבור היהודי בישראל מפקיד כיום את ענייני הדת שלו בידי הממסד הדתי. נציגיו קובעים בעבורו את אופיים של השבת והחג, מנהלים בעבורו את טקסי מעגל החיים ואת סדרי הגיור ומחליטים מהי "עמדת היהדות" בסוגיות השעה והמקום. מרבית הישראלים מוותרים על הזכות (ולא פחות מכך -) על החובה לשותפות של אמת בעשייה היהודית במדינת היהודים.
דומה שככל שגוברת הכפייה הדתית בישראל, כך קטן הרצון של הציבור הישראלי לקחת חלק בפרויקט המופלא הזה, שזה עתה מלאו לו ששים שנה. צעירים ישראלים נתקפים גועל למראה גילויי קלקולים ושחיתות בממסד הדתי: ניהול לא חוקי של עמותות והקמת עמותית פיקטיביות, לקיחת שוחד בעבור האצת תהליכי גיור, גילויי גזענות כלפי בני עדות המזרח וכלפי עולים, השתלחויות חסרות תקדים בקהילה ההומוסקסואלית והכפשות איומות כלפי היהדות המתקדמת (רב חשוב טען לאחרונה שהשואה קרתה בגלל הרפורמים ואמות הסיפים הציבוריות לא רעדו מספיק) ועוד ועוד.
יש להדגיש - לא הדתיות אשמה ולא הדתיים אשמים, אשמה המדינה שהעניקה בידי הממסד האורתודוכסי מידה כזו גדולה של כוח. והכוח, כשאין מולו מנגנוני הגנה ומעצורים, הוא, כידוע , מסאב.
הבעיה אינה בעצם קיומן של הגישות המקצינות, אלא עם העובדה שקולות הנגד, קולות של יהדות ישראלית בריאה, לא נשמעים בקול צלול וחזק מספיק. כיצד אנו יכולים לישון בשקט, כשמדינת ישראל היא אחת המדינות היחידות הקוראות לעצמן מודרניות, שהדרך לחתונה בה עוברת רק דרך הרבנות (האורתודכסית!)? כאשר עשרות אלפים עולים שהגיעו לישראל בכוחו של חוק השבות סובלים התעמרויות והצקות של הממסד הדתי?
הציבור בישראל מתקשה להבחין בין קלריקליות ובין רליגיוזיות. ישראלים סוברים בטעות שגילויים כעורים של היהדות הם מהותה. ואם זו היהדות, הם אומרים, אין לנו חלק בה. אין זה אומר שהישראלים אינם מבקשים ממד של קדושה ורוחניות בחייהם. רבים הם המואסים בגילויי הכפייה הדתית בישראל ומחפשים חיים של ערך. אבל רבים מוצאים אותם באשרמים של הודו ובכתות למיניהם, כמה עצוב שמדינת היהודים אינה משכילה להציב מודלים מגוונים של חיים יהודיים משמעותיים לאזרחיה.
אבסורד מתסכל הוא שרבים מגלים את הרלבנטיות של יהדותם לחייהם, כשהם נוסעים לחוץ לארץ במסגרת של שליחות או טיול. בלוס אנג'לס, בטורונטו ובלונדון הם רואים שאפשר להיות פתוחים למודרנה (ואף לפוסט מודרנה) ובה בשעה להיות יהודים נאמנים, וכי אין סתירה בין השתיים. איפה טעינו, שצעירינו צריכים לצאת מעבר לים כדי לגלות שהיהדות שלהם משמעותית בעבורם?
על אף הטון הפסימי, אין לשכוח את הדברים החשובים שנעשים במדינת ישראל בתחום הזה: בחוגים באורתודוכסיה המודרנית מתקיימים דיונים מרתקים ונועזים בשאלת התאמת ההלכה לחיינו כיום, ובעיקר בשאלות מגדריות; היהדות המסורתית והיהדות הרפורמית מקימות קהילות חדשות ומכשירה רבנים צעירים ומחויבים לישראל ליברלית, המרכז לפלורליזם יהודי נלחם בעוולות הכפייה הדתית בדרכים ציבוריות ומשפטיות כאחד; ישראלים רבים המכונים "חילונים" מתמודדים עם יהדותם בבתי מדרש ליברליים ועוסקים בשאלות של אמונה ורבים כבר אינם מוכנים להפקיד את יהדותם בידי פקידי הדת של הממסד.
אבל התמורות הן עדין מעטות מדי ואיטיות מדי. על הישראלים ללמוד בדחיפות כי אין הצדקה למדינת ישראל אם היא לא תהיה מדינה יהודית, וכי עליהם לקחת את המושכות בידיים ולא להיות מובלים בידי מיעוט קיצוני ומקצין. ישראל בריאה תהיה מדינה שבה יש מקום לדרכים מגוונות ומורכבות לביטויים יהודיים. כיצד? הו, זה כבר נושא למאמרים אחרים...
הרבה דר' דליה מרקס
