קחי" הושיט לי קובי ערמה של ספרים ואת גליון פנאי פלוס האחרון. "הבאתי את זה במיוחד בשבילך" הוסיף.
"אני יודע שאת לא באמת מסוגלת לשבת בלי לעשות כלום" חייך, "אז את תשבי תקראי, ואני אעמוד פה ואחסום את השמש בגופי, כך שלא תסנוור אותך".
וכך, שעות ספורות לפני ערב שבת, זו שהקדימה את ערב פסח ביום אחד, מצאנו את עצמנו יושבים לתפוס שמש על הספסל בשכונה.
"תעיפי מבט בספרים הללו" המשיך קובי, "שנים מהם של אותו מחבר, השגתי אותם במבצע שהיה באוניברסיטה".
"יוסי אבני?" תהיתי.
"כן" אמר, "כבר הראתי לך ספר אחר שלו, הוא כותב על יחסים הומוסקסואליים".
"לא, זה לא זה," עניתי, "קיבלתי לסיקור מאתר מועדון קריאה ספר של יוסי אבני לוי, "איש ללא צל". כשחיפשתי מעט מידע עליו, לא צוינו שמות הספרים שאתה מראה לי"
"זה הוא, זה הוא" אמר, "בעבר לא רצה לפרסם ספרים בשמו המלא, ואת עובדת היותו גאה" הוסיף, "אבל שמעתי שהספר החדש שלו עוסק בנושאים אחרים לחלוטין".
במילה אחת? תענוג.
לצערי, סקירה אמיתית לא מתמצה במילים בודדות. הלוואי, אני חושבת לעצמי לפעמים, כשאני נתקלת בכותבי סופרלטיבים, המתחרים זה בזה לעתים בכמות הנוצות בה יוכלו לעטר כתיבתו של אדם מסוים. הלוואי, וכל אותם מרעיפי שבחים היו מבינים ש"פחות זה יותר".
על גב הספר הזה הופיעו מליצות אחדות, לא רבות כמו אלו בהן נתקלתי על גביהם של ספרי ביכורים אחדים, אבל גם כך זה היה עלול להרתיע אותי, לולא הספר היה כבר בידי, והרעיון שעומד מאחוריו סקרן אותי.
אני פתי של ספרי מתח, כל ספר מתח חביב שלא מזלזל באינטיליגנציה של קוראיו קונה אותי. ספרי מתח ישראלים, לפחות עד עתה, היו פחות מועדפים עלי, אבל ספרו של יוסי אבני לוי, בהחלט משנה את התמונה.
אם הייתי יכולה להמליץ המלצה אחת בפתיחת דברי: אל תקראו את הכתוב על גבי כריכת הספר, פשוט אל תעשו לעצמכם את העוול הזה. נכון, התקציר שבחרה ההוצאה לפרסם על גב הכריכה לא מספיילר את העלילה, אבל עדיין, לפעמים כיף לגלות את הסיפור בעצמך, בלי שתצפה לתפניות מסוימות, לפחות במהלכים הראשונים של העלילה.
הספר פותח בהצצה לחייו של יונתן, ישראלי המוצב בתפקיד הסברתי בברלין, בירת גרמניה. במסגרת האירועים בהם הוא עוסק, הוא נתקל באדם מסתורי המנסה ליצור איתו קשר. כשהעלילה מתפתחת, הוא שומע את סיפור חייו של אותו איש מסתורין "סבסטאין". העלילה נעה הלוך ושוב בין חייהם של סבסטיאן ויונתן, כשהיא מספרת על עברם והמפגש שלהם בהווה.
הספר בנוי היטב, הוא משלב פכים קטנים מהתרבות הישראלית שזכורה לי מהילדות, וקצת מסיפורי בני המשפחה המבוגרים יותר. ילדות שבה לארצות רחוקות היה קסם מסתורי, שהגלובליזציה המתפשטת היום הסירה כמעט לחלוטין. כשהמילים מספרות את סיפור חייו של יונתן, אי אפשר שלא להרהר אודות המחבר, שגם אם בדה סיפור בדיוני מליבו, נדמה שהצורך לכתוב על הישראליות של יונתן קשה לו. הכתיבה על סבסטיאן, נדמת פשוטה יותר.
הספר עמוס בקטעים יפהפיים, ,שבניגוד למנהגי בסקירות אחרות אני חשה צורך להביא אחד מהם כעת:
" " מיסטר בראון איז רידינג א בוק" אמו דיפדפה בספר הלימוד שלה.
"מיסטר בראון איז א גוד מן."
כל ימיה רצתה ללמוד אנגלית. האנגלית הארורה הייתה מעבר החצייה של החיים, הקו הלבן המפריד בין
אנשים משכילים, שהגורל הועיד אותם ללמוד באוניברסיטה ולהחזיק בבית עוזרת, ובין אנשים פשוטים
כמותה, שיודעים רק לתקן בגדים של אנשים אחרים.
....
"איי וונט טו בי הפי", הסתכלה בו אמו במבט מלא צער, שפצע את ליבו.
הוא חשב - את כל מה שיש לי הייתי נותן כדי שתהיי מאושרת, אמא.
"מיסטר בראון חרא בן חרא" מילמלה סבתא ננה בחדרה, הלומת תרופות. "מיסטר בראון תוציאו לו את
העיניים, כלב בן כלב," התהפכה לצד השני. "קללה טובה אחת תספיק לו עד שמחת תורה.""
קטע קצר מתוך אחד העמודים בספר, קטע שעבורי לפחות, מצליח לייצג באופן בלתי אמצעי את אהבת האדם שהיא החוט המרכזי שמלווה את הספר. יונתן הילד מתבונן בסביבה שלו, מבטים שממשיכים ללוות את החיים שלו גם כשהוא גדל. מבטים שהוא מתעד בתור ילד בצורה שובת לב.
קראו את המשך הביקורת שלי בקרוב..
"אני יודע שאת לא באמת מסוגלת לשבת בלי לעשות כלום" חייך, "אז את תשבי תקראי, ואני אעמוד פה ואחסום את השמש בגופי, כך שלא תסנוור אותך".
וכך, שעות ספורות לפני ערב שבת, זו שהקדימה את ערב פסח ביום אחד, מצאנו את עצמנו יושבים לתפוס שמש על הספסל בשכונה.
"תעיפי מבט בספרים הללו" המשיך קובי, "שנים מהם של אותו מחבר, השגתי אותם במבצע שהיה באוניברסיטה".
"יוסי אבני?" תהיתי.
"כן" אמר, "כבר הראתי לך ספר אחר שלו, הוא כותב על יחסים הומוסקסואליים".
"לא, זה לא זה," עניתי, "קיבלתי לסיקור מאתר מועדון קריאה ספר של יוסי אבני לוי, "איש ללא צל". כשחיפשתי מעט מידע עליו, לא צוינו שמות הספרים שאתה מראה לי"
"זה הוא, זה הוא" אמר, "בעבר לא רצה לפרסם ספרים בשמו המלא, ואת עובדת היותו גאה" הוסיף, "אבל שמעתי שהספר החדש שלו עוסק בנושאים אחרים לחלוטין".
במילה אחת? תענוג.
לצערי, סקירה אמיתית לא מתמצה במילים בודדות. הלוואי, אני חושבת לעצמי לפעמים, כשאני נתקלת בכותבי סופרלטיבים, המתחרים זה בזה לעתים בכמות הנוצות בה יוכלו לעטר כתיבתו של אדם מסוים. הלוואי, וכל אותם מרעיפי שבחים היו מבינים ש"פחות זה יותר".
על גב הספר הזה הופיעו מליצות אחדות, לא רבות כמו אלו בהן נתקלתי על גביהם של ספרי ביכורים אחדים, אבל גם כך זה היה עלול להרתיע אותי, לולא הספר היה כבר בידי, והרעיון שעומד מאחוריו סקרן אותי.
אני פתי של ספרי מתח, כל ספר מתח חביב שלא מזלזל באינטיליגנציה של קוראיו קונה אותי. ספרי מתח ישראלים, לפחות עד עתה, היו פחות מועדפים עלי, אבל ספרו של יוסי אבני לוי, בהחלט משנה את התמונה.
אם הייתי יכולה להמליץ המלצה אחת בפתיחת דברי: אל תקראו את הכתוב על גבי כריכת הספר, פשוט אל תעשו לעצמכם את העוול הזה. נכון, התקציר שבחרה ההוצאה לפרסם על גב הכריכה לא מספיילר את העלילה, אבל עדיין, לפעמים כיף לגלות את הסיפור בעצמך, בלי שתצפה לתפניות מסוימות, לפחות במהלכים הראשונים של העלילה.
הספר פותח בהצצה לחייו של יונתן, ישראלי המוצב בתפקיד הסברתי בברלין, בירת גרמניה. במסגרת האירועים בהם הוא עוסק, הוא נתקל באדם מסתורי המנסה ליצור איתו קשר. כשהעלילה מתפתחת, הוא שומע את סיפור חייו של אותו איש מסתורין "סבסטאין". העלילה נעה הלוך ושוב בין חייהם של סבסטיאן ויונתן, כשהיא מספרת על עברם והמפגש שלהם בהווה.
הספר בנוי היטב, הוא משלב פכים קטנים מהתרבות הישראלית שזכורה לי מהילדות, וקצת מסיפורי בני המשפחה המבוגרים יותר. ילדות שבה לארצות רחוקות היה קסם מסתורי, שהגלובליזציה המתפשטת היום הסירה כמעט לחלוטין. כשהמילים מספרות את סיפור חייו של יונתן, אי אפשר שלא להרהר אודות המחבר, שגם אם בדה סיפור בדיוני מליבו, נדמה שהצורך לכתוב על הישראליות של יונתן קשה לו. הכתיבה על סבסטיאן, נדמת פשוטה יותר.
הספר עמוס בקטעים יפהפיים, ,שבניגוד למנהגי בסקירות אחרות אני חשה צורך להביא אחד מהם כעת:
" " מיסטר בראון איז רידינג א בוק" אמו דיפדפה בספר הלימוד שלה.
"מיסטר בראון איז א גוד מן."
כל ימיה רצתה ללמוד אנגלית. האנגלית הארורה הייתה מעבר החצייה של החיים, הקו הלבן המפריד בין
אנשים משכילים, שהגורל הועיד אותם ללמוד באוניברסיטה ולהחזיק בבית עוזרת, ובין אנשים פשוטים
כמותה, שיודעים רק לתקן בגדים של אנשים אחרים.
....
"איי וונט טו בי הפי", הסתכלה בו אמו במבט מלא צער, שפצע את ליבו.
הוא חשב - את כל מה שיש לי הייתי נותן כדי שתהיי מאושרת, אמא.
"מיסטר בראון חרא בן חרא" מילמלה סבתא ננה בחדרה, הלומת תרופות. "מיסטר בראון תוציאו לו את
העיניים, כלב בן כלב," התהפכה לצד השני. "קללה טובה אחת תספיק לו עד שמחת תורה.""
קטע קצר מתוך אחד העמודים בספר, קטע שעבורי לפחות, מצליח לייצג באופן בלתי אמצעי את אהבת האדם שהיא החוט המרכזי שמלווה את הספר. יונתן הילד מתבונן בסביבה שלו, מבטים שממשיכים ללוות את החיים שלו גם כשהוא גדל. מבטים שהוא מתעד בתור ילד בצורה שובת לב.
קראו את המשך הביקורת שלי בקרוב..
סימניה הוא אתר ביקורות ספרים אשר מכיל בתוכו יותר מ - 100,000 ספרים, סופרים וקוראים.
הכנס לאתר ובדוק המלצות ספרים רבי מכר, מחירי ספרים בחנויות, קניית ספרים משומשים - מומלץ מאוד !
כתובת האתר : simania.co.il , הכנס עכשיו !
