"אילו רק ידעתי היכן נמצא הכפתור הסודי, שלחיצה עליו תפסיק סוף-סוף את הסחף המתמיד של מחשבות, טרדות, הסחות דעת ועקצוצי נפש, אז יכולתי להתמסר כול כולי אל האלתור, התנועה, המשחק והשירה, בקלות ובתמימות של ילד...."
כשאנחנו מוסרים את עצמנו אל האלתור בריקוד ובשירה, אל זרם הדחפים, התחושות והרגשות הנובע מתוכנו, ונותנים לזרם הזה להנחות אותנו, צעד אחר צעד, צליל אחר צליל - אנו זוכים לחסד המיוחד הזה: לטעום מצב הווייה חופשי וזורם, נקי ממחשבות פזורות ומטרידות, מתוק-עמוק ומסור כולו למה שיש כאן ועכשיו.
נדמה שעל מנת לאפשר לעצמנו ביטוי ספונטני, בין אם בקול, בתנועה או בכל צורת ביטוי על-מילולית אחרת, עלינו להתנתק תחילה מהחלק החושב בתוכנו. כאילו שכדי לאלתר בקול ובתנועה אנחנו צריכים להפסיק לחשוב. "קול בתנועה" כגישה לאמנות האימפרוביזציה, אינה מבקשת לנתק את החלק החושב (הטרוד הנצחי) שבתוכנו מהחלק הספונטני, השר והרוקד; אלא דווקא להביא לאינטגרציה של שני החלקים, מוח ימין ומוח שמאל.
שיטת העבודה דורשת חינוך מתמשך של ההכרה, כך שבהדרגה אנו רותמים עוד ועוד כוחות חשיבה, התבוננות וקשב לטובת העבודה בקול ובתנועה. התמסרות מוחלטת אל העבודה, משמעותה התמסרות מוחלטת של ההכרה כולה, שימוש באינטליגנציה המלאה שלנו. אנו מוצאים כי ברגעי השיא של "טראנס" אימפרוביזציה, ההכרה כולה מגוייסת למען הרגע, עד שכל פוטנציאל האינטיליגנציה שלנו בא לידי ביטוי ומיצוי. מלבד ביטוי ספונטני, האימפרוביזציה דורשת הקפדה גופנית, התייחסות למגבלות ולמבנים, חשיבה מוסיקלית, זיכרון של חומרים לאורך רצף זמן (לאותו סשן אלתור), התייחסות לחלל ולאסתטיקה של סידור הגופים במרחב, תחושת זמן, קצב ודינאמיקה, ביצוע בחירות מהירות בזמן אמת, מעבר מובחן בין הובלה, ליווי ותפקידים אחרים בקבוצה, ועוד ועוד...
מצב זה רחוק מאוד מביטול או ניתוק החלק החושב בזמן האלתור - למעשה, המשמעות היא שעל החלק החושב, המבחין והבוחר להתמסר כולו אל העבודה. מצב זה הינו כה עצמתי וטוטאלי, עד כי אינו מאפשר זליגה של כוחות חשיבה ותשומת-לב מתוך הכאן-והעכשיו אל ענייני יומיום שמחוץ לרגע הזה. ההתמסרות הזו היא הנותנת לנו את ההרגשה כאילו "הפסקנו לחשוב", כשלמעשה, לא הפסקנו לחשוב, אלא גייסנו את מלוא פוטנציאל החשיבה אל האלתור, רגע אחר רגע.
רתימת האינטילגציה המלאה אל אומנות האלתור הינה מלאכה הדורשת אימון וסבלנות. ככל שמיומנותנו גוברת ויכולת הריכוז והשליטה בתשומת-הלב משתפרת, אנו לומדים להפריד ולחלק את הקשב אל המרכיבים השונים של אימפרוביזציה - לבד, בדואט ובקבוצה.
זהו נסיון לנסח את השלבים במלאכה הזו.
שלב א': "Reclaiming Consciousness"
ריכוז, איסוף תשומת הלב אל הגוף.
התבוננות שקטה "במה שיש".
השלב הראשון בעבודה, במהלך השיעור או בסשן אלתור, הוא איסוף תשומת הלב שלנו אל תוך הגוף. במצב התודעה היומיומי, תשומת הלב מפוזרת בדרך כלל החוצה בכיוונים שונים, שלוחה במקביל על פני ציפיות וחששות, זכרונות וערגונות - והמשימה הראשונה שלנו היא איסוף תשומת הלב מכל המקומות האלו בחזרה פנימה, אל הגוף ואל התחושות המתקיימות בו ברגע הנתון.
הכינוס של תשומת הלב פנימה אל הגוף מהווה את השלב הראשון בעבודה, זוהי "עמידת המוצא", "מצב האפס" שלנו. במקום הזה העבודה עם "קול בתנועה" משיקה, נתמכת ותומכת בטכניקות מדיטציה ותרגול גופני-הכרתי רבות ומגוונות, בהן המודט מתאמן באילוף ההכרה לשהות ולהתבונן בתחושות וברגשות המתקיימים והרוחשים בתוך גופו בכל רגע (כמו ויפאסנה למשל).
כאשר אנו מכנסים את תשומת הלב אל חוויית ההווה בגוף, אנו הופכים ערים למגוון ההתרחשויות האצורות בתוך הגוף. הגוף אוצר בתוכו אוסף של מתחים, רטטים, אזורי כובד ולחץ המהווים מפה פיזית של עולמנו הנפשי. כינוס תשומת הלב אל הגוף מעלה לעתים קרובות תחושת חוסר מנוחה וקושי - וכשלב ראשון בעבודה אנו לומדים להשהות את התגובה האינטינקטיבית על הקושי (המתבטאת לעתים קרובות ברצון להתמסר לתחושת עייפות/כובד/רעב/חוסר-נחת וכו'). השהיית התגובה על הקושי דורשת משמעת עצמית, סבלנות ובמיוחד אמונה בתהליך. היא מאפשרת לנו להרחיב את יכולת ההכלה השקטה שלנו אל עצמנו ולהעצים את האחיזה במרכז שקט ("עין הסערה"), כך שנוכל להמשיך בלמידה. ההתבוננות השקטה מאפשרת לתכנים הגופניים-נפשיים להיות כפי שהם, מבלי לתת להם להשתלט ולהכתיב תגובה.
אך בשונה מטכניקות מדיטציה, שמטרתן היא השגת השליטה בכוחות ההכרה וחיזוק שוויון הנפש תוך ההתבוננות בתכני הגוף-נפש, בעבודת "קול בתנועה" אנו ממשיכים משלב ההתבוננות השקטה "במה שיש" - אל שלב העבודה מתוך "מה שיש". אנו מאפשרים לעצמנו להביע את אוסף התכנים הגופניים-נפשיים שעולים בנו, הדחפים, הרטטים, התשוקות והמצוקות, דרך קול ותנועה. ההבעה הקולית-תנועתית של תכני הגוף-נפש שונה מאוד מהתבוננות שקטה, משום שיש בה התמסרות לצורך שמכתיב הדחף, אך התמסרות הזו היא התמסרות מבוקרת, בתוך תהליך של מינון, דיוק, חיפוש וחקירה.
שלב ב': תרגום התכנים הגופניים לביטוי קולי-תנועתי
העבודה מתוך "מה שיש"
ופיצול הקשב הראשון.
אנו משחזרים את החיבור האורגני הטבעי בין מצב הגוף-נפש לבין הביטוי הקולי-תנועתי שלו. אנו לומדים לבטא את מצב הגוף, הדחפים והרצונות המתקיימים בו, כמו גם את הרגשות והתחושות, בקולות ובתנועה.
ראשיתו של שלב זה היא כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להשמיע קולות ראשוניים ולנוע מתוך הדחפים של הגוף. ביטוי האימפולסים הגופניים-נפשיים בקול ובתנועה מתחיל מן המקומות הראשוניים, התינוקיים ביותר, והולך ומתשכלל ככל שתשומת הלב שלנו אל הגוף הופכת לברורה ומדויקת יותר.
כאן משיקה שיטת "קול בתנועה" לטכניקות אימפרוביזציה בתנועה שונות, ובמיוחד לבוטו. מורים רבים מלמדים כיום אימפרוביזציה בתנועה מתוך האימפולס הגופני - אך מעטים בלבד משתפים את העבודה הקולית באופן רחב ומלא בעבודה הזו.
אם כך, בשלב הראשון אספנו את תשומת הלב - את אנרגית ההכרה שלנו - מן החוץ פנימה. האיסוף הזה אפשר לנו להבחין בתכנים הגופניים-נפשיים המתקיימים בתוכנו כאימפולסים, תחושות ורגשות. בשלב השני, אפשרנו לעצמנו לבטא את התכנים הפנימיים באלתור בקול ובתנועה. כלומר - אפשרנו החצנה, זרימה מן הפנים אל החוץ.
האלתור בקול ובתנועה מביא את התכנים הגופניים-נפשיים שפגשנו בתוכנו "למרכז הבמה". אנו נותנים מקום לתחושות ולדחפים העולים בנו מבלי לשפוט ולסנן, ומבטאים אותם עד למיצוי. התנועה וההפקה הקולית, שהן פעולות פיזיות, מביאות לשינוי במצב הפיזי. אנו עשויים לכוון את הפקת הקול כך שתהדהד בחללים השונים בגופנו, או לנוע מתוך הצורך של הגוף בכיווץ, במתיחה, או בהרפייה. ביטוי התכנים הפנימיים בקול ובתנועה מביא להתמרה שלהם, לטרנספורמציה רגשית ופיזית.
במצב זה קל להיכנס לטראנס רגשי - לשקוע אל תוך עולם של דימויים וזכרונות, תוך כדי שירה וריקוד. דווקא במצב הטראנס חשוב ביותר פיצול הקשב בין הסריקה המתמדת של תחושות הגוף והעבודה הפיזית-טכנית, לבין תשומת הלב הנמשכת בעקבות הביטוי הקולי והתנועתי.
בשלב זה אנו נדרשים לפיצול הקשב הראשון בין פנים וחוץ - במקביל לזרימה של תכנים מבפנים החוצה (בשירה/תנועה), אנו ממשיכים לאסוף שוב ושוב מחדש את תשומת הלב אל האינפורמציה האובייקטיבית של חווית הגוף. בפועל, אנו מתרגלים זאת ע"י הקפדה על הנחייה פיזית-טכנית (כמו גל התנועה לדוגמא) תוך כדי האלתור.
אילוף ההכרה לשוב ולהתכנס אל החוויה המיידית של הגוף כאן ועכשיו מאפשרת לנו לעקוב אחר השינויים המתרחשים בגוף תוך כדי "הטראנס", ולעדכן את האלתור שלנו בהתאם. עדכון זה מאפשר לאלתור להמשיך לזרום, להשתנות ולהתחדש - אנו יוצרים סירקולציה בין החוץ והפנים. באין פיצול קשב, אנחנו עשויים להיסחף על גל הטראנס הרגשי - וכעבור זמן מה למצוא שהאנרגיה כולה התפזרה החוצה. הרגש אותו ביטאנו מוצה, והכוח המניע את האלתור התרוקן. כאשר אנו מאבדים את הקשר והבחינה המתמדת של הגוף, אנו מאבדים את הקשר עם המעיין המתחדש בתוכנו של דחפים, תחושות ורגשות.
שלב ג': "האוזן המוסיקלית" - הפיצול בין החווה והצופה.
הפיצול בין הרקדן ובין הצופה-הפנימי,
הפיצול בין השירה האותנטית ובין האוזן המוסיקלית.
ביטוי התכנים הגופניים והנפשיים שלנו בקול ותנועה מציע לנו פיצול קשב נוסף. זהו הפיצול שמתרחש בנו באופן טבעי כאשר אנחנו בוכים, ותוך כדי הבכי שמים לב לפתע לניגון המוסיקלי של הבכי. הפיצול הזה יכול להתרחש באופן שלם וטבעי. מבלי לאבד את האותנטיות של התחושה והרגש, ושל הביטוי שלהם בתנועה ובצליל, ישנו חלק בתוכנו שמקשיב, מתבונן ומזהה תבניות מוסיקליות.
הפיצול בין הרקדן ובין הצופה מביא איתו רווח רב אך גם סכנה גדולה. הסכנה: שהצופה הפנימי יהפוך להיות שופט, מבקר ומסרס, ואנו נאבד את הביטוי האותנטי לטובת מה שאנו שופטים כאסתטי. והרווח: כאשר הצופה הפנימי משכיל למצוא עבור עצמו מינון מיוחד של התערבות - אנו זוכים לראות את "העיסה הפנימית" שלנו מקבלת צורה. לפתע מתוך בליל הביטוי הראשוני ביותר, נולד לנו שיר! והשיר הזה יוכל להמשיך להתקיים מבחוץ ובנפרד מעצמנו. כך ההבעה הספונטנית יכולה להפוך ליצירה אומנותית, ניתנת לארגון במבנה בעל צורה מוגדרת.
המעבר מהאלתור הספונטני אל הצורה המובנית, לדוגמא - קביעת הלחן שנולד באופן ספונטני כשיר, מאפשר לנו להתבונן ביצירה שלנו מבחוץ, לקיים איתה דו-שיח, לשנות, לעבד - ואף להיפרד לשלום. במובן זה עבודה אומנותית על התכנים העולים באלתור מעמיקה את האופי התראפויטי של העבודה. "האוזן המוסיקלית" שלנו בזמן האלתור, כאשר אינה הופכת לצנזור מסרס, יכולה להעניק לנו את החסד המופלא של הריפוי היצירתי, ולשאת אותנו מתוך ביצת הגוף-נפש אל מישור הצורות המובחנות, הקומפוזציות והשמות: אל השפה של האומנות.
שלב ד': תקשורת.
איך מתקשרים בשפה החדשה הזאת?
פיצולי קשב פנים-חוץ נוספים...
עד עתה עסקנו בכינוס הקשב מן החוץ אל הפנים, וביטוי הפנים דרך הקול והתנועה החוצה. עתה אנחנו מוסיפים מרכיב נוסף אל המשוואה: אנו רוצים לאפשר לאלתור שלנו להתייחס אל ההתרחשויות אצל אנשים אחרים, להיות מסוגלים לשתף את החוויה הפרטית שלנו עם אחרים ולהשתתף בחוויה הפרטית שלהם.
המפגש של האלתור הפרטי עם העולם שבחוץ מציב בפנינו אתגרים חדשים: ראשית, ישנה כאן חשיפה גדולה של תכנים פרטיים דרך ביטוי בלתי-אמצעי, אותנטי, ללא הפילטר של המילים, ותוך הבעה רגשית מיידית של מצבי נפש רבים: מהחייתי, התינוקי, השברירי, דרך האגרסיבי, החולני, העוצמתי.... אנו מבקשים ליצור קשר עם אחרים כשאנו מביעים מגוון מצבי נפש גדול בהרבה מזה שאנו מתנהלים דרכו במסגרת "האישיות היומיומית" שלנו.
החשיפה של התכנים האישיים לעיניים חיצוניות מעוררת ביתר-שאת את החלק השיפוטי בתוכנו, ודורשת מאיתנו לחזק את ההקשבה לעצמנו כדי שנוכל להמשיך ולמצוא את הקו האותנטי של הסיפור שלנו בתוך ה"רעשים", החששות והמתחים שהמפגש עם העולם מביא איתו.
בעייה שכיחה אחרת בעבודה בדואט, היא שמרוב רצון ליצור "קשר" ביננו - אנו מאבדים את הקשר עם הנביעה האישית של כל אחד מאיתנו. הדואט הופך להיות מסע מעייף של נסיון דחוף להתחבר, ריק מתכנים עצמאיים של המשתתפים בו. כך במקום לראות שני עולמות שונים ושלמים חיים זה לצד זה ומנהלים יחסי גומלין זה עם זה - אנו רואים עולם אחד, מצומצם וכבול על-ידי הרצון ליצור חיבור הרמוני.
שלב התקשורת דורש על-כן פיצול קשב פנים-חוץ נוסף. בתהליך הכניסה אל מצב התודעה המיוחד של העבודה אנחנו מביאים את עצמנו לעיתים קרובות למעין מצב מדיטטיבי "אוטיסטי", בו אנחנו מתנתקים בכוונה מהעיסוק במסרים שמגיעים אלינו מהחוץ. ההפרדה הזו דרושה לנו על-מנת לחזק ולהדק את הקשר עם עצמנו. אבל כאשר הקשר עם עצמנו מתקיים, אנו מורידים בזהירות את "הקרום האוטיסטי" שבו התעטפנו, ומאפשרים לחלל לחלחל אלינו, אל תוך הגוף, ומשם שוב החוצה אל החלל- בשירה ובתנועה.
בדרך העבודה עם "קול בתנועה", החשיבות היא לכך שאנו משלבים בתוך העבודה התייחסות אל תוכן המגיע מחוץ אל עצמנו בזמן אמת - דרך חוויית הגוף. המשימה המתמשכת שלנו היא לחזור ולאסוף את תשומת ליבנו אל חווית הגוף, ולאפשר לחוויה הגופנית לקבל ביטוי באלתור. התקשורת עם העולם החיצון מתרחשת בעקבות ההשפעה של המסרים מהעולם החיצוני על הפנים - על הגוף שלנו.
ברגע שאנחנו נותנים לאינפורמציה חושית לחדור אל תוך הגוף שלנו ולגעת בנו מבפנים, האינפורמציה הזו מעוררת תחושות ואסוציאציות, ואם כך אז העבודה הקולית והתנועתית שלנו תמשיך כשהיא מושפעת ומתייחסת אל החוץ. התקשורת עם העולם החיצון מתרחשת מאליה, כשאנחנו ממשיכים להתייחס אל החוויה הפרטית שלנו, ומבלי שניסינו ליצור את חיבור עם החוץ "בכוח", מתוך רעיונות מוקדמים לגבי האופן שבו חיבור יכול להתרחש, איזה חיבור הוא "הרמוני/מתאים" וכו'. אנחנו מאפשרים למפגש עם החוץ להתרחש מאליו בתוך הגוף שלנו - במקום שבו החוץ והפנים נפגשים בכל רגע מחדש.
שלב ה': אלתור חופשי בתוך מבנה ומגבלות
העומק נולד מתוך הצמצום.
מדוע הסכימה הנשמה לוותר על החופש המקורי שלה, ולהיכלא בתוך מיכל הגוף? ...ראה אגדה סופית מאת חאפיז
העבודה עם פרטנר בדואט או באלתור קבוצתי הינה אפשרות אחת מני רבות לעבודה עם "תוכן חיצוני". תוכן חיצוני יכול להגיע אלינו באופנים שונים, בהתאם למסגרת האימפרוביזציה, ובהתאם למה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לקלוט ולעבד. תוכן חיצוני יכול להיות מילים, דימויים, הנחיות שניתנות על-ידי המורה, או צבעים, צורות, תמונות, קולות שאנחנו שומעים תוך כדי עבודה.
למעשה, כל עבודת אלתור המשלבת ביטוי אינטואיטיבי בתוך מסגרת של חוקים ומגבלות, מאפשרת לנו להתאמן בפיצול קשב בין תכנים פרטיים לתכנים מבחוץ. מסגרת לאלתור הינה סדרה של כללים ומגבלות, שיכולים להיקבע אפילו באופן שרירותי, ובתוכם האלתור שלנו מתקיים. המסגרת מציע לנו תוכן חיצוני משום שהיא לא נובעת מתוך החומרים האישיים שלנו, אלא "מולבשת" עלינו מבחוץ, ועלינו להפנים אותה, להפגיש אותה עם הגוף, ולאפשר לאלתור שלנו להגיב אליה. באופן זה, עבודת אלתור בתוך מסגרת חיצונית ואפילו אקראית ושרירותית, מכינה אותנו לעבודה עם פרטנר "חי".
מספר דוגמאות למבנים העשויים לשמש מסגרת לאלתור בשיעור קול בתנועה:
# עבודה בהשראת דימויים המוכתבים מבחוץ
# חלוקה בין מרכיבים קבועים ומרכיבים חופשיים: למשל, עבודה קולית חופשית, בתוך משפטי תנועה קבועים, או אוסף פוזיציות, או מסלול התקדמות בחלל.
# מגבלות גופניות תנועתיות - תנועה מתוך אברי גוף מסויימים, או תנועה של רוטציות במפרקים, או מודל תנועה המכתיב מעברים קבועים בין סגור/פתוח.
# עבודה עם טקסט ידוע מראש - האלתור הקולי נמזג אל תוך המסגרת שמציעה השפה. העיצורים והתנועות מסודרים במבנה השפה, אך האלתור שומר את החופש של הזרימה המוסיקלית והתנועתית בתוך הטקסט.
הזיווג בין האיכות הספונטנית ומלאת החופש של האלתור, ובין העבודה בתוך חוקים ומגבלות, מאפשר לימוד בגוף-ראשון של סוד יקר - איך העומק מתאפשר מתוך הצמצום.
צמצום מוליד עומק: חוקים וגבולות מפרים את העבודה, על-ידי מתן מקום מוגדר לחקירה, המאפשר דיוק ובחינה מעמיקה יותר של פרטים. ביטוי חופשי ממגבלות נוטה לחזור על תבניות מוכרות - זוהי המגבלה המובנית בתוך "החופש". העבודה עם אילוץ חיצוני עשויה לנווט את זרם האלתור שלנו בכיוונים לא צפויים, שלא היינו בוחרים בהם ללא אילוץ. במקרה של עבודה עם מגבלה תנועתית למשל, אנו מוצאים כי המגבלה תובעת מאיתנו להרחיב את הרפרטואר הפיזי שלנו בתנועה. כאשר הרפרטואר הפיזי שלנו גדל אנו מוצאים שיחד איתו גדל גם הרפרטואר ההבעתי, כלומר רפרטואר מצבי הנפש שאנו מאפשרים לעצמנו לחוות ולבטא. באופן זה עבודה עם מגבלה עשויה להוליד חופש.
שלבים מתקדמים באומנות המופע
ההווה נובע עם זיכרון של העבר
בתהליך האימפרוביזציה ישנה חשיבות גדולה ליכולת שלנו לזכור את החומרים שעלו לאורך זמן האלתור, כך שהמקוריות החד-פעמית של הנביעה בהווה יכולה להתייחס ולהיבנות על רקע החומרים שכבר עלו.
בהיעדר יכולת הכלה המאפשרת התייחסות אל העבר, האימפרוביזציה המתקבלת היא שטף של רעיונות, חומרים מוסיקליים ודימויים גופניים, הזורמים ונובעים זה מתוך זה כמו קליידוסקופ. ההתייחסות אל העבר במהלך האימפרוביזציה מאפשרת ליצור מבנים וקומפוזיציות בזמן אמת, לפתח ואריאציות על מוטיבים וליצור עולם אומנותי מובחן ובעל צורה מגובשת יותר. התייחסות כזאת דורשת חלוקת קשב בין התכנים הנובעים ברגע ההווה, לבין הזיכרון של התכנים שעלו עד כה בסשן האלתור. עלינו ללמוד להתייחס לתכנים שכבר עלו, מבלי לאבד את הקשר האותנטי עם הרגע הזה.
הנה מבחר דוגמאות למרכיבים עליהם אפשר לתת את הדעת במהלך זרם האלתור, תוך התייחסות לרצף הזמן:
# דינאמיקה של אנרגיה כאוטית לעומת אנרגיה מאורגנת, ביחס לווליום וזמנים של שקט, וביחס לאיכויות ותכנים מוסיקליים (מוסיקליות כאוטית לעומת מוסיקליות מובנית ומובנת).
# ארגון מרחב הבמה וקומפוזיצית הגופים בחלל (קרובים זה לזה/למרכז, מפוזרים וכו')
# פרופורציות בחלוקת התפקידים בקבוצה: מינון חלוקת הזמן בין הובלה, תמיכה, ליווי, סולואים.
# פיתוח מוטיבים מובחנים. חומרים העולים באופן ספונטאני בזמן האימפרוביזציה הופכים ברורים יותר כשאר אנחנו חוזרים עליהם בואריאציות שונות לאורך הקטע. החזרה על המוטיבים הופכת אותם לשפה אומנותית. הואריאציות על המוטיב הן התכנים הנאמרים בעזרת השפה שהמוטיב יוצר.
ככל שאנו הופכים למיומנים יותר כאומני אימפרוביזציה בכלל, ואומני קול בתנועה בפרט, רמת ההכלה שלנו בזמן האימפרוביזציה הולכת וגדלה. יכולת הכלה רחבה מאפשרת לנו לקלוט יותר ויותר אינפורמציה חיצונית ולשלבה בעבודה שלנו. ככל שהחיבור שלנו אל מקור הנביעה היצירתית הופך ליציב ולנינוח יותר, אנו מסוגלים להפעיל מגוון הולך וגדל של שיקולים מנטאליים, אסתטיים ומוסיקליים בתוך העבודה, מבלי לאבד את האותנטיות של ההבעה הרגשית.
מיומנות באימפרוביזציה פירושה העצמת החופש של הנביעה היצירתית האותנטית, תוך כדי הכלת מספר הולך וגדל של פיצולי קשב. פיצולי הקשב מצטרפים נדבך על נדבך לבניית "המרכבה" עליה אנו נישאים עם זרם האלתור, בדרך אל הקסם ... :
רותי רבינס - מורה לשיטת קול בתנועה, פיתוח קול וריפוי בקול ובתנועה.
מרכז סינפסה בניהולה של סמדר אימור מציע שילוב מרתק בין תנועה וקול, פיתוח קול ועבודה תנועתית ככלים ליצירה אמנותית וריפוי גופני ונפשי. שיטת קול בתנועה משמשת בסיס לתהליכי יצירה וטיפול, בעבודה קבוצתית ומפגשים אישיים.
